עו"ד אייל רגב - לשכת עורכי הדין

‏"המדינהזה אני"‏עם החיזבאללה"‏ הוא מתנסח בזהירות,‏ ‏"יש גורם מטעםהממשלה,‏ עופר דקל,‏ סגן ראש השב"כ לשעבר,‏ האחראילטפל בענין המו"מ להשבת החטופים,‏ ואיתו אנחנו בקשר.‏מבקשים פגישה מעת לעת".‏ניסיונו כעו"ד צץ ועולה במהלך השיחה,‏ במיוחד כאשרהוא מנסה להשיב לשאלותי כיצד קורה שאינם מקבליםעדכון שוטף מראש הממשלה?‏ מדוע מאלצים את משפחותהחטופים ליזום פגישות,‏ לשוטט עד קצוות תבל על מנת לקבלתשובות?‏ ‏"מטבע הדברים,‏ כמו שאנחנו מכירים מעבודתנוכעורכי דין,‏ במשא ומתן אין עדכונים יומיומיים.‏ יש תגובותמגורמים שונים שבהם אנחנו נאחזים בכל כוחנו.‏ מנסיםלהתעדכן בכל תזוזה שמתרחשת".‏המשפחות רגב וגולדווסר התאגדו יחד בהחלטה לסייע זו לזובמאמץ הבלתי פוסק להחזיר את יקיריהן הביתה.‏ רעייתו שלגולדווסר,‏ קרנית,‏ הפכה למוכרת מאד בכלי התקשורת,‏ ויחדעמה ועם בני משפחה נוספים כתת אייל את רגליו ממדינהלמדינה,‏ בניסיון לדלות מידע על גורל אחיו החטוף,‏ ובנסיוןלמצוא את הגורם הנכון להביא לשחרורו.‏ ‏"אני ממש לא יודעמיהו האדם שיוכל,‏ בסופו של דבר,‏ להשפיע ולעזור.‏ היינובכל כך הרבה מקומות,‏ שוחחנו עם אנשי ‏'מפתח'‏ בעולם,‏ עםשרים וראשי מדינות,‏ עם מזכ"ל האו"ם.‏ אם היינו יודעים מייכול לעזור היינו יושבים ליד הבית שלו כל היום וכל הלילה עדשאלדד יחזור,‏ אבל אנחנו לא ממש יודעים".‏התגובות שקיבלו בני המשפחה בעולם היו טובות,‏ ‏"תמידאומרים לנו שרוצים לעזור ושיעזרו בנושא הזה,‏ אבל ההחלטהבסופו של דבר צריכה להיות של ראש הממשלה,‏ של מדינתישראל ועזרת המדינות האחרות יכולה לסייע אך היא אינההפתרון."‏הפסקת הכיתור - טעות גורליתמראש הממשלה עצמו,‏ הם אינם שומעים כמעט דבר.‏ ודאישאינם פוגשים בו באותה תדירות כמו בתקופה שלאחראירוע החטיפה.‏ עם כל ההבנה שהוא מגלה לתהליך המדיניהעדין,‏ אייל אינו מסתיר את מורת רוחו מהעדר התפתחויותבמישורים נוספים.‏נע בין הרצון העז להאמין בממשלה,‏ לביקורת הבלתי נמנעתמבחינתו על החלטותיה,‏ הוא אומר:‏ ‏"המדינה בחרה ללכתבאפיק של משא ומתן.‏ יחד עם זאת,‏ איני יודע אם נעשיםדברים במישורים אחרים שיכול להיות שכן היו צריכיםלהעשות,‏ למשל השקעה במודיעין,‏ קביעת מדיניות יותרקשוחה,‏ או מדיניות חוץ חד משמעית.‏ לא ברור לי למה לאעומדים על קיום החלטה 1701 של האו"ם,‏ הקוראת לשחרורהחיילים החטופים ואשר בעקבותיה הפסקנו את הלחימהבלבנון.‏ אז הפסקנו להלחם,‏ ואלדד לא חזר.‏ ישראל לא היתהצריכה להפסיק את הלחץ מול החיזבאללה,‏ את הכיתור שהיהאלדד רגבאלדד בן 27, תושב קרית מוצקין.‏בן לטובה ז"ל ולצבי,‏ אח לבני,‏ עופרואייל.‏ למד בביה"ס היסודי הממ"ד‏"מצפה"‏ בקרית מוצקין,‏ ולאחר מכן בישיבה התיכוניתבקרית שמואל הסמוכה במגמה ביולוגית ועמד בכל מבחניהבגרות.‏ למרות פטירתה של אימו טובה ז"ל,‏ כשהיהבכיתה י"ב,‏ פנה לשירות קרבי.‏ שירת בצבא שירות מלא,‏3 שנים,‏ כלוחם ביחידת גבעתי.‏ לאחר השירות נסע,‏כמו מרבית חבריו,‏ לטיול במזרח,‏ ולאחר שובו החללעבוד וללמוד במכינה האקדמית.‏ את לימודיו במכינהסיים ואמור היה להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטתבר אילן.‏אלדד בלט בטוב ליבו ובנכונות לתרום ולעזור לכולם.‏מעורב ומעודכן תמיד בחדשות ובמתרחש סביבו.‏במסגרת לימודיו ושירותו הצבאי,‏ צבר חברים רביםהמעידים על תכונותיו הטובות.‏בין התחביבים של אלדד:‏ כדורגל,‏ היה אוהד של מכבית"א ועבר קורס מאמני כדורגל,‏ מוזיקה וספרים.‏עליהם,‏ עד שאודי ואלדד יחזרו או יועברו לצלב האדום.‏ אניחושב שזו הטעות הכי גורלית מבחינתנו ולצערנו,‏ בעקבותכך,‏ חלף זמן רב מאז החטיפה,‏ ואנחנו לא יודעים אפילו מהמצבם של אלדד ואודי.‏ מאמץ צבאי מיד לאחר החטיפה היהיכול להשיג פתרון לגבי אלדד.‏ אני לא יודע להגיד אם נכוןהיה להמשיך את המלחמה כמלחמה,‏ אבל ברור לי שהיהצורך להמשיך את הלחץ מול החיזבאללה,‏ לחץ כלכלי,‏ צבאי,‏מצור ימי,‏ פעילות של חיל האויר.‏ לחץ כלשהו,‏ שהם יבינושלמדינת ישראל חשוב משני חיילים שנשלחו למילואיםואשר יושבים בשבי בתנאים שבהם הם מפרים את כל זכויותהאדם שלהם,‏ ולא נותנים למשפחות מידע על מצבם.‏המדינה בחרה בדרך השניה,‏ המדינית,‏ שהיא אולי לגיטימית,‏אבל היא דרך ארוכה ומייגעת מאד מבחינתנו כמשפחות.‏ איןפה הוקוס-פוקוס,‏ אנחנו מודעים לזה,‏ אבל אני בטוח שאפשרוצריך לעשות יותר.‏ המדינה צריכה לגלות גמישות גם בנושאהמו"מ,‏ ולדעת שהיא תצטרך לערוך ויתורים תמורת החייליםשלנו,‏ תמורת אלדד ואודי."‏תסכולו של אייל,‏ ממה שנדמה כהעדר כל התקדמותבתהליך המשא ומתן,‏ הולך והופך ברור יותר ככל שהשיחהאיתו מתארכת.‏ ‏"העובדה היא שחלפו שנה ושלושהחודשים מזמן החטיפה.‏ אין לנו כל מידע על מצבם שלאלדד ואודי וזה למרות שהיינו במלחמה נגד החיזבאללהוגם הפסקנו אותה.‏ למרות החלטת האו"ם שאומצה חד14בדלתיים פתוחות נובמבר-דצמבר 2007