×× ××× ××××× ×ת ×××××× ×צ××× ××××× ×× ×¨××× × ×¦××× ×× ×× ××¤×¡× ×××× ... - One
×× ××× ××××× ×ת ×××××× ×צ××× ××××× ×× ×¨××× × ×¦××× ×× ×× ××¤×¡× ×××× ... - One ×× ××× ××××× ×ת ×××××× ×צ××× ××××× ×× ×¨××× × ×¦××× ×× ×× ××¤×¡× ×××× ... - One
לבחור כל בוקר מחדש ורד בוסקילה - שַ יִט בעשרים שנים האחרונות סובב עולמי סביב השַ יִט התחרותי. אני שייטת בסירת מפרש מדגם - 470 סירה זוגית המורכבת מהגאית ומאשת צוות. החלוקה נקבעת לרוב על-פי מבנה הגוף - ההגאית, שאחראית להגה ולמפרש הראשי, היא בדרך כלל נמוכה, בעלת מבנה גוף קטן וקל, ואשת הצוות שאחראית לאיזון הסירה ולשני מפרשים נוספים היא לרוב גבוהה וגדולה יותר. אני בת 29 וחצי, ובגלל גובהי כבר בגיל צעיר )כיום 1.80 מ’( יועד עבורי תפקיד של אשת צוות כבר בתחילת דרכי בשיט זוגי. כילדה, שייטתי בדגם האופטימיסט, בהמשך בסירת ה-420, דגם שבו זכיתי במדליית זהב באליפות העולם לבוגרות, ואז בדגם 470 האולימפי, שעמו השתתפתי במשחקי אתונה 2004, בייג’ין 2008 ולונדון .2012 את דרכי בשיט התחלתי למעשה כבר בגיל 9, במועדון השיט ‘מכבי זבולון בת ים’. אילן תשתש, מאמני ב-20 השנים האחרונות, הגיע אז לבית-הספר וסיפר על חוג השיט, ויחד עם עוד 50 ילדים התלהבנו והחלטנו לנסות. בהתחלה זה היה רק כיף, ממש כמו קייטנת ים. בשלב מאוחר יותר הפלגתי בסירת יחיד - ה’אופטימיסט’, והתחלתי להכיר את הים, הרוח והשיט תחרותי. נדבקתי בחיידק. אחרי חורף אחד נותרו בודדים בקבוצת הגיל שלי, וזמן-מה לאחר מכן נשארתי לבד. "הייתי כל כך שלמה עם מי שאני ועם הבחירה בספורט כדרך חיים, שלא עלה בדעתי להרגיש קושי, לעצור ולהתלונן. ברגעים הקשים לא העזתי להודות במלוא הקושי שמא אשבר. חיכיתי לסיים את התחרות". "לא העזתי להודות בקושי" נתבקשתי לכתוב על התמודדות עם משברים. לא נושא שאני אוהבת לדבר עליו, למרות היותו חלק משגרת החיים; שהרי כל ספורטאי תחרותי נאלץ להתמודד עם משברים, כי רק כך הוא לומד, גדל ומתחשל. כנערה, מעולם לא חשתי שאני משלמת מחיר, או שאני חיה בשגרה תובענית. ההתמודדות עם החורף, הים, הקושי הפיזי, לוח הזמנים המטורף ומיעוט הבנות בשיט לא נתפסו בעיניי כ’משבר’. התמודדתי עם הכול מבלי להתלונן ומבלי לחשוב שקיימות חלופות לשגרת חיים קלה ונעימה יותר. דילגתי בין הקשיים, התרכזתי בטוב, בחיובי, במה שאהבתי לעשות. הכול היה מאוד פשוט. הייתי כל כך שלמה עם מי שאני ועם הבחירה בספורט כדרך חיים, שלא עלה בדעתי להרגיש קושי, לעצור ולהתלונן. ברגעים הקשים לא העזתי להודות במלוא הקושי שמא אשבר. חיכיתי לסיים את התחרות, למלא אחר המצופה ממני, ורק אז הכול יצא ממני. לפעמים בעצב, בדרך כלל בבכי, אבל תמיד זה יצא ואחרי כן כבר אי אפשר לעצור את זה... התמודדות מהסוג הזה ליוותה אותי עד חיי הבוגרים. "אני מי שאני בעיקר בזכותי" ככל שהתבגרתי צצו ועלו המשברים. ההתמודדות הפכה להיות יום-יומית. הרגשתי שהרבה יותר קשה להתרכז בטוב, שאני מתמודדת לבד ומשלמת מחיר. שום דבר לא היה פשוט. המשבר הראשון היה בעקבות ההחלטה של המאמן שלי, היחיד שהכרתי וש’גידל אותי’, לעבור למועדון אחר ולעבוד עם צוות אולימפי )בפעם הראשונה(. ראיתי בכך נטישה. נפגעתי עמוקות, ולא ידעתי אם אני יכולה להמשיך בלעדיו. מי אני כשייטת - בלעדיו. רק מאוחר יותר הבנתי שזו היתה הזדמנות מקצועית אדירה מבחינתו. לימים, כשחברנו שוב לעבודה משותפת, שמחתי שצבר ניסיון אולימפי. נראה שהייתי חייבת לעבור את זה כדי להבין שאני מי שאני גם בזכותו, אבל בעיקר בזכותי. זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל באותן תחושות נתקלתי שוב ושוב בהמשך הדרך. היה לי קשה להזכיר לעצמי, בכל פעם מחדש, שאני מפליגה בשביל עצמי ולא למען אף אחד אחר, במיוחד נוכח העובדה שככל שעולים ב’סולם האולימפי’ יותר אנשים מעורבים בפעילותי. קשיים בשיתוף פעולה בצוות משברים נוספים לא איחרו לבוא, והעבודה בצוות סיפקה הרבה מאוד קשיים. לא תמיד השותפה שלי היתה בעלת מוטיבציה זהה לשלי או מחויבות מספקת. בגיל צעיר לא קל להפריד בין המקצועי לאישי. למעשה, זה קשה גם בגיל מבוגר. הקשיים בצוות דומים מאוד לאלו הקורים בכל מערכת זוגית, רק שבשיט אתה נמצא בסיר לחץ ונבחן כל יום מחדש. יש משהו בשיט זוגי שדומה לספורט יחידני אך גם לספורט קבוצתי. שייטת היא בדרך כלל טיפוס אינדיווידואליסטי, ועם זאת היא צריכה לשתף פעולה עם ספורטאית נוספת שביצועיה - גורלה למעשה - תלויים בך ולהיפך. התוצאה, לטוב ולרע, משותפת. לא קשה לדמיין את מספר הקשיים שיוצר מבנה ספורטיבי כזה. מעבר לכל תהליך ההכנה הפיזית והמנטאלית, שלב הביצוע התחרותי מורכב ביותר. קשה מאוד להגיע להרמוניה, כזו שמוציאה את הטוב אחת מהשנייה ולא את הרע, כזו שמוסיפה לך אנרגיות ולא גוזלת ממך. שיתוף פעולה אמתי הוא זה שיש בו פרגון הדדי, רצון משותף, ראיית עולם זהה, הסכמה על הדרך ומחויבות לעמוד בה. "כאישה בוגרת אני מבינה שכדי להתמודד עם קושי אני חייבת להבין מה עומד מולי ולהזכיר לעצמי שאני בחרתי בכך. כל בוקר לבחור מחדש". לעתים המשבר הוא משותף לשני אנשי הצוות, כזה שבוחן עד כמה הצוות עמיד, נחוש ובעל חוסן מנטאלי. האם הצוות מצליח לעבור את המשבר יחד או שהוא מתפרק, האם הוא מתחזק או נחלש לאחר שהמשבר חלף. לעתים המשבר פוקד רק אחד מהשניים, ואז הדבר מורכב הרבה יותר, כי נוסף להתמודדות האישית קיימת התמודדות מול בן/ת הזוג שלך. מישהו צופה בך, אתה לא יכול להתמודד לבד עם עצמך, ויש רגשי אשמה שהצוות לא מצליח בגללך. לעתים מרגישים שהשותף שלך לא מבין אותך ויש את מי להאשים, ובכך בעצם מחריפים את המשבר. בכל המצבים הללו נבחנים איכות הצוות, ה’דבק’ שלו, הגמישות | 54 לבחור כל בוקר מחדש לבחור כל בוקר מחדש | 55
והאמון ההדדי. בדרך כלל, אם קיימים אמון וערבות הדדית - זה סימן לחוזק. "הנקודה השחורה שלי" כאישה בוגרת אני מבינה שכדי להתמודד עם קושי אני חייבת להבין מה עומד מולי ולהזכיר לעצמי שאני בחרתי בכך. כל בוקר לבחור מחדש. שאם לא כן, בקושי הראשון את מתמלאת ברחמים עצמיים ובחוסר יכולת אמתית להתמודד, וכל מה שנותר זה לברוח. ספורטאית אמתית יודעת שאין דבר כזה לברוח, כי מתישהו זה יצוף שוב, ייתכן ברגע הכי חשוב שלך, במקום שצריכים להיות הכי חזקים, שלמים ואמתיים. ואז זה מופיע ב’תחפושת’ של פחד, חוסר ביטחון או סתם חרדת ביצוע, ואז את יודעת שהפסדת כבר באותו יום שוויתרת לעצמך. משברים רבים היו קשורים אצלי להתמודדות עם משקל ושליטה באכילה. אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף. זו היתה ה’נקודה השחורה’ שלי, עקב אכילס. הדרישה הספורטיבית להיות במשקל מסוים הובנה כפגיעה אישית, ועם השנים הדימוי העצמי נפגע. היו שטענו שהשתמשתי במשקל כתירוץ לכישלון שיגיע, היו שטענו שיש לי הפרעות אכילה, או שאינני מחויבת מספיק. הרגשתי תמיד שאף אחד לא מבין אותי, שאני לבד, ושאלוהים החליט כנראה להציב לי אתגרים בחיים כדי לבחון מאיזה חומר קורצתי. לא יכולתי לתת לעצמי הסבר אחר לעובדה שאני ממשיכה להכניס את עצמי לצרות, לא עושה את מה שמבקשים ממני, לא עומדת בדרישות המקצועיות והורסת לעצמי את הסיכויים להצליח. הרבה פעמים חייתי בתחושה של כישלון אישי, של בדידות, של בלבול. הייתי שומעת נאומים ארוכים מסוג של: “את לא ספורטאית... תסתכלי איך את נראית... אני מתבייש בך... תעשי את זה בשבילי...”. היו המון שיחות הרסניות כאלה, שגנבו בכל פעם עוד חלק קטן בלב והשאירו לי לב קטן יותר שאוהב לשוט. רציתי להיות ספורטאית ששלמה עם הבחירות שלה, ופתאום לבחור כל בוקר מחדש לא היה כל כך פשוט, לעתים אפילו בלתי אפשרי. החלק הכי קשה היה להסביר לעצמי מדוע אני נכשלת בכל פעם באותו מקום. מדוע הראש והלב לא רוצים אותו הדבר. מדוע אני עדיין בשיט למרות שגופי רוצה שיעזבו אותו במנוחה. "לא רציתי יותר" המשבר הגדול ביותר שחוויתי כספורטאית היה בקמפיין לקראת אולימפיאדת בייג’ין 2008. אין מילים לתאר כיצד הרגשתי ואת גודל המצוקה שחוויתי. כחצי שנה לפני המשחקים הגעתי למצב שפשוט לא רציתי יותר. לא לשוט, לא להשתתף באולימפיאדה, לא להיות ספורטאית. קיוויתי שאלך לישון ואתעורר אחרי המשחקים. לא היתה לי מוטיבציה. הייתי מרוקנת. כל התחושות הללו הצטברו במהלך חודשים רבים לפני המשבר, כתוצאה מלחץ מסיבי לרדת במשקל )אחרי חודשים של עליות וירידות קיצוניות במשקל( וחוסר שיתוף פעולה אמתי מצידי. היו כל כך הרבה מלחמות קודם לכן, דיאטות, צומות, אימונים מפרכים, עייפות פיזית ומנטאלית. נשברתי אין-ספור פעמים, ולא הבנתי כיצד זה בכלל אפשרי. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, ושלא נותר בי עוד כוח להתמודד. רציתי שיעזבו אותי לנפשי. שלא יידעו מי אני. עבדתי עם תזונאית, מאמן כושר, מאמן שיט, פסיכולוג, פסיכיאטר ומי לא. בסופו של יום הגעתי שוב למקום של בחירה. האם אני מתכוונת לעזור לעצמי, להתחזק, לבחור בעשייה וללכת עם זה עד הסוף, או שאני מסתתרת מאחורי אנשי מקצוע שרוצים בשבילי. ושוב המשקל יהווה ויתור עצמי. "המשבר הגדול ביותר שחוויתי כספורטאית היה בקמפיין לקראת אולימפיאדת בייג’ין 2008. אין מילים לתאר כיצד הרגשתי ואת גודל המצוקה שחוויתי. כחצי שנה לפני המשחקים הגעתי למצב שפשוט לא רציתי יותר. לא לשוט, לא להשתתף באולימפיאדה, לא להיות ספורטאית. קיוויתי שאלך לישון ואתעורר אחרי המשחקים". "האולימפיאדה המוצלחת ביותר שלי" החלטנו לנסוע לבייג’ין, להתאמן הכי חזק ונכון ולראות מה ייצא בסופה של תקופת ההכנה האחרונה לקראת המשחקים. נסעתי ללא מוטיבציה ומבלי להאמין ביכולת שלי להצליח. פשוט ‘זרמתי’, לבחור כל בוקר מחדש | 57 | 56 לבחור כל בוקר מחדש
- Page 1 and 2: ישראל ISRAEL לעבור את
- Page 3 and 4: עריכה מקצועית: נע
- Page 5 and 6: פתח דבר קוראים יקרי
- Page 7 and 8: הוא אחד ההישגים של
- Page 9 and 10: מעורבות הורית בספו
- Page 11 and 12: פיתחו את פעילות הספ
- Page 13 and 14: הקשיבו לנושאים החש
- Page 15 and 16: רגעים של התמודדות נ
- Page 17 and 18: יצירת מנהיגות נשים
- Page 19 and 20: לספורטאית מתרחשים
- Page 21 and 22: התמדה, מחויבות ות
- Page 23 and 24: המלצות לשיפור מערכ
- Page 25 and 26: ספורט, מגדר ותקשו
- Page 27: פריצת מעגל הקסמים -
- Page 31 and 32: פרפר בן יום שאל פרפ
לבחור כל בוקר מחדש<br />
ורד בוסקילה - שַ יִט<br />
בעשרים שנים האחרונות סובב עולמי סביב השַ יִט התחרותי.<br />
אני שייטת בסירת מפרש מדגם - 470 סירה זוגית המורכבת<br />
מהגאית ומאשת צוות. החלוקה נקבעת לרוב על-פי מבנה הגוף<br />
- ההגאית, שאחראית להגה ולמפרש הראשי, היא בדרך כלל<br />
נמוכה, בעלת מבנה גוף קטן וקל, ואשת הצוות שאחראית לאיזון<br />
הסירה ולשני מפרשים נוספים היא לרוב גבוהה וגדולה יותר.<br />
אני בת 29 וחצי, ובגלל גובהי כבר בגיל צעיר )כיום 1.80 מ’( יועד<br />
עבורי תפקיד של אשת צוות כבר בתחילת דרכי בשיט זוגי.<br />
כילדה, שייטתי בדגם האופטימיסט, בהמשך בסירת ה-420,<br />
דגם שבו זכיתי במדליית זהב באליפות העולם לבוגרות, ואז בדגם<br />
470 האולימפי, שעמו השתתפתי במשחקי אתונה 2004, בייג’ין<br />
2008 ולונדון .2012<br />
את דרכי בשיט התחלתי למעשה כבר בגיל 9, במועדון השיט<br />
‘מכבי זבולון בת ים’. אילן תשתש, מאמני ב-20 השנים האחרונות,<br />
הגיע אז לבית-הספר וסיפר על חוג השיט, ויחד עם עוד 50<br />
ילדים התלהבנו והחלטנו לנסות. בהתחלה זה היה רק כיף,<br />
ממש כמו קייטנת ים. בשלב מאוחר יותר הפלגתי בסירת יחיד -<br />
ה’אופטימיסט’, והתחלתי להכיר את הים, הרוח והשיט תחרותי.<br />
נדבקתי בחיידק. אחרי חורף אחד נותרו בודדים בקבוצת הגיל<br />
שלי, וזמן-מה לאחר מכן נשארתי לבד.<br />
"הייתי כל כך שלמה עם מי שאני ועם הבחירה<br />
בספורט כדרך חיים, שלא עלה בדעתי להרגיש<br />
קושי, לעצור ולהתלונן. ברגעים הקשים לא העזתי<br />
להודות במלוא הקושי שמא אשבר. חיכיתי לסיים<br />
את התחרות".<br />
"לא העזתי להודות בקושי"<br />
נתבקשתי לכתוב על התמודדות עם משברים. לא נושא שאני<br />
אוהבת לדבר עליו, למרות היותו חלק משגרת החיים; שהרי כל<br />
ספורטאי תחרותי נאלץ להתמודד עם משברים, כי רק כך הוא<br />
לומד, גדל ומתחשל.<br />
כנערה, מעולם לא חשתי שאני משלמת מחיר, או שאני חיה<br />
בשגרה תובענית. ההתמודדות עם החורף, הים, הקושי הפיזי,<br />
לוח הזמנים המטורף ומיעוט הבנות בשיט לא נתפסו בעיניי<br />
כ’משבר’. התמודדתי עם הכול מבלי להתלונן ומבלי לחשוב<br />
שקיימות חלופות לשגרת חיים קלה ונעימה יותר. דילגתי בין<br />
הקשיים, התרכזתי בטוב, בחיובי, במה שאהבתי לעשות. הכול<br />
היה מאוד פשוט.<br />
הייתי כל כך שלמה עם מי שאני ועם הבחירה בספורט כדרך<br />
חיים, שלא עלה בדעתי להרגיש קושי, לעצור ולהתלונן. ברגעים<br />
הקשים לא העזתי להודות במלוא הקושי שמא אשבר. חיכיתי<br />
לסיים את התחרות, למלא אחר המצופה ממני, ורק אז הכול<br />
יצא ממני. לפעמים בעצב, בדרך כלל בבכי, אבל תמיד זה יצא<br />
ואחרי כן כבר אי אפשר לעצור את זה... התמודדות מהסוג הזה<br />
ליוותה אותי עד חיי הבוגרים.<br />
"אני מי שאני בעיקר בזכותי"<br />
ככל שהתבגרתי צצו ועלו המשברים. ההתמודדות הפכה להיות<br />
יום-יומית. הרגשתי שהרבה יותר קשה להתרכז בטוב, שאני<br />
מתמודדת לבד ומשלמת מחיר. שום דבר לא היה פשוט. המשבר<br />
הראשון היה בעקבות ההחלטה של המאמן שלי, היחיד שהכרתי<br />
וש’גידל אותי’, לעבור למועדון אחר ולעבוד עם צוות אולימפי<br />
)בפעם הראשונה(. ראיתי בכך נטישה. נפגעתי עמוקות, ולא<br />
ידעתי אם אני יכולה להמשיך בלעדיו. מי אני כשייטת - בלעדיו.<br />
רק מאוחר יותר הבנתי שזו היתה הזדמנות מקצועית אדירה<br />
מבחינתו. לימים, כשחברנו שוב לעבודה משותפת, שמחתי<br />
שצבר ניסיון אולימפי. נראה שהייתי חייבת לעבור את זה כדי<br />
להבין שאני מי שאני גם בזכותו, אבל בעיקר בזכותי.<br />
זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל באותן תחושות נתקלתי<br />
שוב ושוב בהמשך הדרך. היה לי קשה להזכיר לעצמי, בכל פעם<br />
מחדש, שאני מפליגה בשביל עצמי ולא למען אף אחד אחר,<br />
במיוחד נוכח העובדה שככל שעולים ב’סולם האולימפי’ יותר<br />
אנשים מעורבים בפעילותי.<br />
קשיים בשיתוף פעולה בצוות<br />
משברים נוספים לא איחרו לבוא, והעבודה בצוות סיפקה הרבה<br />
מאוד קשיים. לא תמיד השותפה שלי היתה בעלת מוטיבציה<br />
זהה לשלי או מחויבות מספקת. בגיל צעיר לא קל להפריד בין<br />
המקצועי לאישי. למעשה, זה קשה גם בגיל מבוגר. הקשיים בצוות<br />
דומים מאוד לאלו הקורים בכל מערכת זוגית, רק שבשיט אתה<br />
נמצא בסיר לחץ ונבחן כל יום מחדש.<br />
יש משהו בשיט זוגי שדומה לספורט יחידני אך גם לספורט קבוצתי.<br />
שייטת היא בדרך כלל טיפוס אינדיווידואליסטי, ועם זאת היא<br />
צריכה לשתף פעולה עם ספורטאית נוספת שביצועיה - גורלה<br />
למעשה - תלויים בך ולהיפך. התוצאה, לטוב ולרע, משותפת.<br />
לא קשה לדמיין את מספר הקשיים שיוצר מבנה ספורטיבי כזה.<br />
מעבר לכל תהליך ההכנה הפיזית והמנטאלית, שלב הביצוע<br />
התחרותי מורכב ביותר. קשה מאוד להגיע להרמוניה, כזו שמוציאה<br />
את הטוב אחת מהשנייה ולא את הרע, כזו שמוסיפה לך אנרגיות<br />
ולא גוזלת ממך. שיתוף פעולה אמתי הוא זה שיש בו פרגון הדדי,<br />
רצון משותף, ראיית עולם זהה, הסכמה על הדרך ומחויבות<br />
לעמוד בה.<br />
"כאישה בוגרת אני מבינה שכדי להתמודד עם קושי<br />
אני חייבת להבין מה עומד מולי ולהזכיר לעצמי שאני<br />
בחרתי בכך. כל בוקר לבחור מחדש".<br />
לעתים המשבר הוא משותף לשני אנשי הצוות, כזה שבוחן עד<br />
כמה הצוות עמיד, נחוש ובעל חוסן מנטאלי. האם הצוות מצליח<br />
לעבור את המשבר יחד או שהוא מתפרק, האם הוא מתחזק<br />
או נחלש לאחר שהמשבר חלף. לעתים המשבר פוקד רק אחד<br />
מהשניים, ואז הדבר מורכב הרבה יותר, כי נוסף להתמודדות<br />
האישית קיימת התמודדות מול בן/ת הזוג שלך. מישהו צופה בך,<br />
אתה לא יכול להתמודד לבד עם עצמך, ויש רגשי אשמה שהצוות<br />
לא מצליח בגללך. לעתים מרגישים שהשותף שלך לא מבין<br />
אותך ויש את מי להאשים, ובכך בעצם מחריפים את המשבר.<br />
בכל המצבים הללו נבחנים איכות הצוות, ה’דבק’ שלו, הגמישות<br />
| 54 לבחור כל בוקר מחדש לבחור כל בוקר מחדש | 55
Change language