Untitled - Instytut Książki
03.03.2014 • Views
Share Embed Flag

Untitled - Instytut Książki

Untitled - Instytut Książki

Untitled - Instytut Książki

SHOW MORE
SHOW LESS
ePAPER READ
DOWNLOAD ePAPER
instytutksiazki.pl

Create successful ePaper yourself

Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.

START NOW

מכון הספר הפולני הוא מוסד תרבות לאומי הפועל<br />

מחודש ינואר 2004 בקרקוב.‏ בשנת 2006 נפתח גם<br />

סניף בוורשה.‏ מטרות פעילות העיקריות של המכון<br />

הן קידום הספרות הפולנית ברחבי העולם,‏ גידול דור<br />

של קוראים ופיתוח יחס לספר ולקריאה בפולין.‏<br />

במסגרת הפעילות בחוץ לארץ דואג מכון הספר<br />

הפולני להצבת דוכנים של מו״לים פולניים בירידי<br />

ספרים הבינלאומיים הבולטים ביותר,‏ לתוכניות<br />

ספרותיות של יוצרים פולניים ולהופעות של סופרים<br />

פולניים בפסטיבלים ספרותיים ובתוכניות קידום<br />

התרבות הפולנית בעולם.‏ במכון קיימת גם תוכנית<br />

בשם new books from poland ‏)ספרים חדשים<br />

מפולין(,‏ שמטרתה לספק למו״לים בארצות השונות<br />

מידע רב גוני אודות הספרות הפולנית.‏ במסגרת<br />

זו מפרסם המכון קטלוגים עם הכותרים הפולניים<br />

החדשים ועם פרסומים מצומצמים יותר המייצגים<br />

את היצירה של כותבים פולניים נבחרים.‏ המכון<br />

מארגן פגישות וסמינרים עבור מו״לים מחוץ לארץ<br />

ועבור מתרגמים של ספרות פולנית,‏ מעניק את פרס<br />

Transatlantyk ‏)טרנסאטלנטיק(‏ למפיץ המצטיין<br />

של הספרות הפולנית בחו״ל,‏ מקיים קשר מתמיד<br />

עם מו״לים ועם מתרגמים,‏ ואף מציע תוכנית בשם<br />

Kolegium Tłumaczy ‏)קולגיום המתרגמים(‏<br />

המעניקה למתרגמים של ספרות פולנית מלגות<br />

שהייה בקרקוב.‏<br />

ההיבט החשוב ביותר בפעילות של המכון בחוץ<br />

לארץ היא תמיכה בתרגומי הספרות הפולנית לשפות<br />

זרות והגדלת היקפה בשוקי הספרים בחו״ל.‏ מטרה<br />

זו מתממשת באמצעות תוכנית התרגומים הפולנית<br />

.Program Translatorski © Poland ראשיתה<br />

בשנת 1999 והיא פועלת בדוגמת תוכניות דומות<br />

בארצות אחרות,‏ בניהול צוות המכון הפולני בקרקוב.‏<br />

עד כה הוענקו כ-‏‎1200‎ מלגות.‏ הודות לה תורגמו<br />

ספרים פולניים ל-‏‎42‎ שפות.‏ התכנית כוללת בעיקר<br />

ספרות יפה ועיונית,‏ יצירות בתחום הרוח במובן הרחב<br />

‏)תוך התייחסות מיוחדת לספרים העוסקים בתולדות<br />

פולין,‏ תרבותה וספרותה(,‏ ספרות ילדים ונוער,‏ ספרות<br />

תיעודית ורפורטז׳ות.‏ משנת 2007 פועלת גם תוכנית<br />

Sample Translations © Poland המממנת<br />

תרגומים ניסיוניים של ספרים פולניים.‏<br />

למכון הספר יש אתר אינטרנט בארבע שפות<br />

המוקדש כולו לנושאי ספרות,‏ קריאה והספר הפולני.‏<br />

www.bookinstitute.pl מהווה מקור מידע על אירועים<br />

ספרותיים שוטפים בפולין,‏ ולא רק בה,‏ מציג את<br />

החידושים והצפי בתחום המו״לות,‏ ומדור קבוע של<br />

ביקורת ספרותית.‏ כן אפשר למצוא בו מידע אודות<br />

מעל 100 כותבים פולניים בני זמננו ולהתוודע ל-‏<br />

900 כותרים ומעלה,‏ טקסטים,‏ מסות,‏ כתובות של<br />

מו״לים ומידע על פעילותו של מכון הספר.‏ הכול<br />

אודות ספרים פולניים – בפולנית,‏ באנגלית,‏ בגרמנית<br />

ובעברית.‏<br />

מכון הספר הפולני<br />

ליצירת קשר:‏<br />

Ul. Szczepańska 1<br />

Kraków 31-011<br />

טל:‏ 40 70 433 12 +48<br />

פקס:‏ 3829 429 12 +48<br />

office@bookinstitute.pl<br />

הסניף בוורשה:‏<br />

PKiN<br />

Pl. Defilad 1<br />

Warszawa 00-901<br />

Warszawa 134, P.O.Box 39,<br />

טל:‏ 86 63 656 22 +48<br />

פקס:‏ 89 63 656 22 +48<br />

warszawa@instytutksiazki.pl<br />

תרגום:‏ ענת זיידמן

שנת צ׳סלאב מילוש<br />

שנת 2011 היא שנת יובל המאה להולדתו של<br />

צ׳סלאב מילוש.‏ מילוש נולד בשטייני בלב היערות<br />

בליטא,‏ והוגלה משם עקב האירועים הטראגיים<br />

במאה העשרים.‏ בהמשך התגורר בוורשה,‏ קרקוב,‏<br />

פריז,‏ ארצות הברית,‏ ולבסוף,‏ בשלהי המאה,‏ שב<br />

לפולין.‏<br />

היה לא רק משורר,‏ סופר,‏ מתרגם וכותב מסות המוכר<br />

בעולם כולו,‏ אלא גם משקיף בעל אבחנה חדה<br />

ויוצאת דופן על תקופתו.‏<br />

תכנית שנת מילוש כוללת פרסומים חדשים,‏ כנסים,‏<br />

דיונים,‏ תערוכות לכבודו המאורגנות בפולין ובארצות<br />

אחרות – החל מקרסנויארסק,‏ דרך וילנה,‏ קרסנוגרודה,‏<br />

קרקוב,‏ פאריז,‏ ועד לניו יורק וסן פרנציסקו.‏ גולת<br />

הכותרת שלה תהיה המהדורה השנייה של פסטיבל<br />

מילוש שיתקיים בקרקוב,‏ בימים 9-15 במאי 2011.<br />

במגמה לקרב את יצירתו של הפולני חתן פרס נובל,‏<br />

מפעיל מכון הספר,‏ המשמש כמתאם חגיגות שנת<br />

מילוש בפולין,‏ את האתר www.milosz365.eu גם<br />

בגרסה האנגלית והרוסית,‏ ובו ימצאו הקוראים מחוץ<br />

לארץ את כל המידע על האירועים המתוכננים ועל<br />

כל היוזמות הקשורות בשנת מילוש,‏ כמו גם מידע<br />

רב אודותיו – קורות חייו ונקודות ציון עיקריות,‏<br />

רשימת כתביו ותרגומיו,‏ מבחר טקסטים,‏ פרשנויות<br />

ליצירותיו ולא מעט צילומים מעניינים מתקופות<br />

חיים שונות שלו.‏<br />

תקוותנו ששנת מילוש שחלה בתקופה בה פולין<br />

תעמוד בראש האיחוד האירופי,‏ תהווה הזדמנות<br />

למפגש חוזר עם היוצר שכתב את ‏“אירופה בה<br />

נולדתי“.‏<br />

שנת צ׳סלאב מילוש<br />

תרגום:‏ ענת זיידמן

עמוד<br />

מחבר<br />

כותרת<br />

תדיאוש רוז'ביץ'‏<br />

טיול במוזיאון<br />

4<br />

חנה קראל<br />

נוצות יען ורודות<br />

6<br />

יאנוש גלובצקי<br />

גוד נייט,‏ ג׳רזי<br />

8<br />

אולגה טוקרצ׳וק<br />

מחרשה על עצמות המתים<br />

10<br />

אנדז׳יי סטאשיוק<br />

יומן שנכתב מאוחר יותר<br />

12<br />

אנדז׳יי בארט<br />

רוורס<br />

14<br />

יואנה באטוֹר<br />

חְ‏ מוּ‏ רְ‏ דָ‏ ליה<br />

16<br />

מיכאל קומאר<br />

הסתודדות<br />

18<br />

מיכאל ויטקובסקי<br />

מרגוט<br />

20<br />

סילביה חוטניק<br />

ג׳יג׳יה<br />

22<br />

איגנצי קארפּ‏ וביץ׳<br />

בלדינות ורומנסות<br />

24<br />

מלגוז׳טה ריימר<br />

טוקסימיה<br />

26<br />

פיוטר פאז׳ינסקי<br />

הפנסיון<br />

28<br />

20 שנות פולין החדשה ברפורט׳זות<br />

30<br />

אגתה טושינסקה<br />

הנאשמת:‏ ורה גראן<br />

32<br />

וויצ׳ך יאגיילסקי<br />

נדודי לילה<br />

34<br />

מארק אדלמן<br />

וויצ׳ך טוֹכְ‏ מן<br />

פיוטר איברהים קלוואס<br />

מאריוש שצ׳יגייל<br />

יאצק הוגו-באדר<br />

כתובות המו״לים<br />

ואהבה הײתה בגטו<br />

היום נצייר מוות<br />

הבית<br />

עשה לך גן עדן<br />

קדחת לבנה<br />

תוכן העניינים<br />

36<br />

38<br />

40<br />

42<br />

44<br />

46

Photo: Jerzy Olek<br />

טיול במוזיאון<br />

תדיאוש רוז׳ביץ׳ ‏)יליד 1921( – מגדולי המשוררים,‏ הדרמטורגים והסופרים<br />

תדיאוש רוז'ביץ'‏<br />

הפולנים,‏ ידוע ומוערך בעולם,‏ ספריו תורגמו ל-‏‎15‎ שפות.‏<br />

תדיאוש רוז׳ביץ׳ מפורסם מאוד כמשורר וכדרמטורג,‏<br />

אך ידוע פחות כמחבר פרוזה,‏ אף שכמה מסיפוריו<br />

שייכים לקלאסיקה של הסוגה בספרות הפולנית של<br />

המאה ה-‏‎20‎‏.‏ אסופת סיפוריו מציגה את רוז׳ביץ׳ כסופר<br />

הקשור בקשרים עבותים אל הארועים ההיסטוריים<br />

של ארצו ואל הביוגרפיה האישית שלו.‏ הגיבור שלו<br />

הוא ילד החווה תחילה את החוויות הראשונות,‏ אחר<br />

כך עלם צעיר המתבונן מוקסם באחיו הבוגר,‏ שנהרג<br />

בידי הנאצים,‏ אחר כך הוא פרטיזן ביערות,‏ ולאחר<br />

המלחמה – סטודנט לפילוסופיה המנסה לאזן את<br />

חוש משמעות הקיום והעולם,‏ הנפגע על ידי אכזריות<br />

המלחמה.‏ לאחר מכן הוא וחבריו הפולנים מבקרים<br />

בפאריס,‏ אולם איננו מסוגל ‏“להתיישב“‏ בה ולהכיר<br />

ביופיה,‏ הוא שקשור לנצח לגורלו הפולני ולזיכרון.‏<br />

ויחד עם זאת הוא מראה – בסיפור העיקרי הנושא<br />

את שם הקובץ – עד כמה קטנה משמעות הזיכרון<br />

הזה למבקרים בני זמננו באושוויץ,‏ שלא ניתן הרי<br />

להעביר להם את הזוועות שבוצעו במחנה.‏<br />

בסיפורים האחרים גוברת תחושת הניכור כחוויית<br />

הבסיס של האדם המודרני:‏ של איכרה זקנה שאיננה<br />

יכולה להסתגל אל ה“עולמות הגבוהים“‏ שבהם חי<br />

בנה הדיפלומט,‏ של פולני בניו-יורק,‏ של דוסטוייבסקי<br />

בפאריס.‏ גיבוריו של רוז׳ביץ׳ חשים עצמם מנושלים<br />

מן העולם המערבי,‏ יש להם בעיה עימו והם לא<br />

חשים בו בנוח,‏ אף שהם נותנים לעצמם דין וחשבון<br />

כי הם אלה הזקוקים לעולם זה על מנת לאשש את<br />

הצורך שלהם בסדר בכלל ובסדר הערכים בפרט.‏<br />

פולני פשוט,‏ ‏)גיבור הסיפור ‏“מוות בתפאורה ישנה“(‏<br />

עורך מסע עלייה לרגל אל מקורות המסורת והתרבות<br />

בנוסעו לרומא.‏ הוא איננו מסוגל להתמודד עם<br />

הפגישה הזו במקורות ‏)השחוקים(‏ של הציוויליזציה<br />

– לא נפשית ולא פיזית,‏ ו“המורשת העתיקה“‏ הופכת<br />

בתוכו למונולוג רדוף המורכב מסיסמאות נבובות.‏<br />

סיפוריו של רוז׳ביץ׳ הם רשימה של טראומות ופגיעות<br />

נפשיות,‏ שהביאה המאה ה-‏‎20‎ לתושבי הפרובינציה<br />

האירופית,‏ ובד בבד זהו ביטוי לעמדתו האישית שלו<br />

עצמו כלפי התרבות המערבית.‏<br />

יז׳י יאז׳בסקי<br />

4

PUBLISHER Biuro Literackie, Wrocław 2010 160 × 220, 246 pages<br />

5<br />

ISBN 978-83-62006-57-1 Translation rights Tadeusz Różewicz & Biuro Literackie<br />

אסכולת פילוסופיה חדשה<br />

היה זה בסוף אוקטובר או אולי נובמבר שנת 1945. הקשתי<br />

בדלת לבנה.‏ מעין נהמה נשמעה בתשובה מאחורי הדלת,‏<br />

כחכוך של חיה גדולת ממדים.‏ נכנסתי אל חדר העבודה של<br />

הפילוסוף.‏ היה זה,‏ נדמה לי,‏ הפילוסוף הפולני הגדול ביותר<br />

בזמנו,‏ תלמידו של הוסרל.‏<br />

בסתיו נרשמתי לאוניברסיטה.‏ הפרופסור הרצה בכיתתנו:‏<br />

מבוא לתיאוריית ההכרה.‏ בערה בי שאיפה מוזרה לעקוף את<br />

כל שלבי הביניים של הכניסה אל המיסתורין של המדע ולהרשם<br />

היישר לסמינריון.‏<br />

קדתי קידה לפני הפילוסוף,‏ הבהרתי בקצרה מי אני,‏ מהיכן<br />

הופעתי בחדר העבודה שלו ובקשתי להתקבל לסמינריון.‏<br />

הפרופסור חייך.‏ בקול חורק וחם הסביר כי לפני כן עליי<br />

להרשם לפרוסמינריון.‏ עיקמתי את פרצופי.‏ הפרופסור הביט<br />

בי בתשומת לב יתרה ואמר:‏ ‏“ובכן,‏ אדוני,‏ מה אדוני קרא<br />

מהפילוסופים,‏ מה אדוני יודע.‏ נא לספר לי“.‏ התחלתי להזכר<br />

בלהט.‏<br />

ראשו היפה של המלומד מצא חן בעיניי עד מאד.‏ הייתה זו<br />

מכונה מדוייקת,‏ שנבנתה לפני חמישים שנה אולי,‏ במוסדות<br />

השכלה גרמניים מהוללים.‏ למרות פגעי המלחמה היא פעלה<br />

ללא דופי.‏ הייתה זו תופעה בלתי רגילה.‏ רק לעתים בשעת<br />

ההרצאה הביט הפרופסור בחלון והשתתק לרגע.‏ מעבר לחלון<br />

הייתה חתיכת קיר,‏ שמֵ‏ י נובמבר.‏ עמדתי לפניו בנעליים צבאיות<br />

שהובאו ‏“מהיער“‏ וניסיתי להיזכר בפילוסופים.‏<br />

‏“קראתי את סוקראטס“‏ אמרתי בנחישת והשתתקתי.‏ הפרופסור<br />

חייך והטה את ראשו הצידה.‏<br />

‏“בעצם לא את סוקראטס,‏ רק את אפלטון על סוקראטס“‏<br />

תקנתי את דברי.‏ ‏“קראתי את אפלטון,‏ את ניטשה...“‏<br />

הפרופסור חייך שוב בלבביות.‏<br />

‏“קראתי גם את ההתפתחות היוצרת מאת ברגסון,“‏ הוספתי<br />

בגאווה.‏<br />

לא יכולתי להיזכר יותר לא בשמות ולא בספרים,‏ והפרופסור<br />

כאילו חיכה לעוד משהו...‏ לאט-לאט התחלתי להיזכר בשמות<br />

כלשהם עוד מימי בית הספר.‏<br />

שמותיהם של ‏“פילוסופים“‏ וחברים,‏ שעמם דיברנו על<br />

משמעות החיים,‏ על מטרת פעולותינו,‏ על אלהים.‏<br />

בנוסף לכך קראתי את ספנסר ואת דרפר.‏ את שני השמות<br />

הללו הגיתי בטון לא ממש בטוח,‏ משום שכבר לא זכרתי על<br />

מה הם כתבו.‏ אולם את אחד מהם קראנו עם זבישק בפארק.‏<br />

שנה לפני פרוץ המלחמה.‏ היה זה ספר,‏ או נכון יותר עלון,‏<br />

בכריכה ירוקה מחוקה משהו.‏ הוא נכתב בידי ספנסר או בידי<br />

דרפר.‏ אולם ברגע זה אינני זוכר לא את כותרתו ולא את<br />

תוכנו.‏ שכחתי במשך הכיבוש הנאצי.‏ ואולי מישהו אחר בכלל<br />

כתב את הספר.‏ עכשיו נזכרתי בקטע אחד ממנו,‏ שבו דובר<br />

על דוגמאות של האמונה הקאתולית והמחבר שאל בעקצוץ:‏<br />

‏“היש בנמצא מי שראה את אצבעה של רוח הקודש?“‏ אני<br />

זוכר את האצבע ההיא,‏ אך איני יודע מה הייתה מטרתו<br />

של הפילוסוף ההוא,‏ לכן הנחתי לעניין ולא אמרתי דבר על<br />

כל אלה לפרופסור.‏ לאחר רגע של שתיקה מניתי שם נוסף:‏<br />

פרויד.‏ הפרופסור זע במקומו.‏ כאן אני זוכר בבהירות משונה<br />

בדיחות כלשהן בנושא חלום מסויים,‏ שבו החולם פתח את<br />

המגירה התחתונה של המזווה ועשה את צרכיו בתוך אותה<br />

מגירה;‏ זה היה אמור להצביע על הרצון המודחק בילדות<br />

לקיים יחסי מין עם האומנת.‏ אולם היו אלה בדיחות.‏ לעומת<br />

זאת ככל שמדובר ברגל,‏ הייתי בטוח שקראתי אודות תפקידה<br />

המיני של הרגל בספרו של פרויד.‏ מסקנותיו של איש המדע<br />

נראו לנו אז מגוחכות כל כך,‏ שלמדנו אותן עם זבישק בעל<br />

פה.‏ באותו רגע עוד יכולתי לצטט לפרופסור את הקטעים<br />

הנוגעים לרגל:‏ ‏“הרגל היא סימן לאברי מין נשיים מקדמת<br />

דנא.‏ על כן בסטייה החופפת לפטישיזם רק רגל מלוכלכת<br />

שאינה מפיצה ריח נעים היא אובייקט מיני...‏ הרגל משמשת<br />

כפין אצל האישה,‏ שהיעדרו מורגש בכח רב על ידי ילדים...“‏<br />

מובן שהשמטנו כמה חלקים מן המקורות המדעיים הגיוניים,‏<br />

ובלי ההקשר הזה הסיפורים היו כל כך אידיוטיים,‏ שהתפוצצנו<br />

מצחוק.‏ הפרופסור שהטה את גופו אליי כאילו חיכה לשמות<br />

נוספים.‏ לדאבון הלב מניתי את כל מה שהיה ידוע לי תחת<br />

הכותרת פילוסופיה.‏ נזכרתי בשופנהאואר הפסימי.‏ כמו מתוך<br />

מחשכים,‏ מבאר עמוקה,‏ מערפילי הילדות הופיע עוד שם<br />

אחד.‏ אך לא אמרתי לפרופסור את השם הזה.‏ השם נשמע זר<br />

ולא ראיתיו יותר מאז תום ימי ילדותי:‏ מילפורד.‏ כך נקרא<br />

הפילוסוף המיסתורי ההוא.‏ לא קראתי את מילפורד משום<br />

שלא הכרתי אז את האלפבית,‏ קרא בו איש זקן שכוב במיטת<br />

אלון,‏ והייתה לו אישה בעלת עיניים שחורות לוהטות.‏ לצערי<br />

הרב ידעתי מעט מאד על מילפורד.‏ אני כבר לא זוכר אם<br />

דובר בהיפנוזה או בהיגיינה,‏ אולי דובר בהיפופוטמים ואולי<br />

בחשיש.‏ בכל מקרה הוא היה,‏ כפי הנראה,‏ אנגלי.‏ היה זה השם<br />

האחרון שמניתי,‏ או יותר נכון שנזכרתי בו.‏ מילפורד התערבב<br />

לי עם מופלון,‏ אך מעולם לא הייתי בטוח לגמרי כיצד נראה<br />

מופלון.‏ היכן רבצה החיה הזו ומה אכלה?‏ אמנם לגבי המופלון<br />

היה לי ביטחון שיש לו רגליים מעוקלות ופרווה גלית.‏ ייתכן<br />

שהוא מניב חלב.‏ אולם אלה כבר ספקולציות.‏ על מילפורד לא<br />

ידעתי דבר.‏ כמובן ששמענו גם על קאנט,‏ אולם רק בבדיחות.‏<br />

נראה שקאנט הוא שאמר:‏ ‏“חוק הכוכבים והשמים מעלי,‏ וצו<br />

המוסר בתוכי“.‏ נראה שזה היה הכל.‏ עתה חיכיתי מה בפיו<br />

של הפרופסור.‏<br />

עיניו האפורות של הפרופסור התלהטו לרגע וכבו.‏ הוא עייף<br />

אולם בתוך תוכו הוא ודאי השתעשע כיאות;‏ ואולי הוא היה<br />

רק עייף ומופתע.‏<br />

‏“אתם נלחמתם עם נשק ביד,‏ ואנחנו הגנו על מחשבתו של<br />

האדם.‏ אתם ביערות ואנחנו בכל מקום שאפשר היה...‏ אדוני<br />

התקבל לפרוסמינריון שלי.‏ אנחנו קוראים עכשיו את מסכת<br />

טבע האדם של יוּם.“‏ הוא הושיט לי את ידו.‏ קדתי קידה<br />

ויצאתי מחדר העבודה של הפילוסוף.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

Photo: Elżbieta Lempp<br />

נוצות יען ורודות<br />

חנה קראל<br />

חנה קראל ‏)ילידת 1937( – אחת הרפורטריות הטובות ביותר בפולין.‏ ספריה<br />

מופיעים בקביעות בראש רשימות רבי המכר בפולין ומחוצה לה ותורגמו<br />

ליותר מעשר שפות.‏<br />

במבט ראשון אפשר לומר שאת ספרה החדש של<br />

חנה קראל כתבו אחרים - קרוביה ומכריה,‏ שבמהלך<br />

חמישים שנה שלחו אל הסופרת מכתבים,‏ גלויות או<br />

פתקאות,‏ מן הסוג שמשאירים בדלת כשבעל-הבית<br />

איננו.‏ אל השרבוטים האלה הוסיפה המחברת גם<br />

דוחות בכתב של ‏“מלאכי השרת“‏ שלה,‏ כלומר תמצית<br />

מן הארכיונים של שירותי הביטחון או תכתובת עם<br />

מו״לים המצטדקים על שאינם יכולים לפרסם את<br />

ספריה.‏<br />

אולם מבט שני מגלה את ההבדל בין מה שנשלח<br />

לבין מה שנשמע ונתקבע על ידי הסופרת עצמה.‏ גם<br />

אילולא נקט המו״ל גופן אחר בקטעים המצוטטים,‏<br />

ניתן היה להבחין בין שני סוגי מובאות;‏ אי אפשר<br />

להתעלם מן הצליל המיוחד של סיפורים ששוחזרו מן<br />

הזיכרון.‏ כך נשמע סיפור בסגנונה האופייני של קראל.‏<br />

המחברת סיפרה לא פעם,‏ כי בפגישות עם קוראים<br />

היא מבקשת מן הנוכחים שיספרו לה משהו.‏ אין ספק<br />

כי לא פעם היא השתמשה בסיפורים אלה,‏ אבל רק<br />

בספר הזה היא חושפת את גרסת ‏“הבוסר“‏ שלהם.‏<br />

אין אלה סיפורים מוגמרים,‏ אלא רק ניצני סיפורים,‏<br />

נושאים פוטנציאליים,‏ שאולי אפשר לפתח.‏ כאשר<br />

היא מתווה אותם,‏ היא מאתגרת את הקורא לשאול<br />

את עצמו שאלות רבות.‏ מדוע לא פיתחה הסופרת<br />

עצמה את חוטי העלילה האלה?‏ האם אפשר להרחיב<br />

ולהמשיך?‏ ולבסוף:‏ אולי בכל זאת כדאי להניח לחלק<br />

מן הסיפורים?‏<br />

תשובות חלקיות לשאלות אלה נמצא בספר.‏ קשה<br />

לעשות משהו עם גלויות מן הבת הקטנה או עם<br />

פתקאות מן הבעל.‏ מצד שני,‏ אם מסדרים אותן<br />

בסדר כרונולוגי,‏ פתאום מגיח לאוויר העולם סיפור<br />

חי ותוסס.‏ תולדות משפחה על רקע היסטורי.‏ את<br />

שרטוט הרקע הזה משרת הסידור לפי תאריכים.‏ אין<br />

ספק שרעיון הקומפוזיציה ברור,‏ אך שוב מורגש<br />

החסר.‏ האמנם כמה רישומים ‏)בשנים מסוימות רק<br />

רישום אחד(‏ מוסרים את רוח התקופה?‏ האם זה כל<br />

מה שהסופרת זכרה מאותה תקופה או כל מה שמצאה<br />

ראוי לאזכור?‏<br />

אם כך נתבונן בספר,‏ הרי ‏“נוצות יען ורודות“‏ הוא<br />

ספר עתיר חידות.‏ את כולן אפשר לסכם לכלל סוגיה<br />

אחת:‏ היכן מתחילה הספרות?‏<br />

מרתה מיזוּ‏ רוֹ‏<br />

6

PUBLISHER Świat Książki, Warsaw 2009 130 × 206, 208 pages<br />

7<br />

ISBN 978-83-247-1589-3 Translation rights Liepman Agency rights sold to Germany/Neue Kritik<br />

1975<br />

פרנצ׳יסקה ס.,‏ גמלאית<br />

על אמנות מודרנית<br />

‏...הביאו אותו לבניין.‏ מצא חן בעיניו,‏ נכנס פנימה,‏ ביקש סולם<br />

והוציא מן הכיס צבע שחור.‏ צייר סירונית.‏ על הקיר.‏ כולם<br />

שמחו מאד,‏ אמרו תודה ונסעו להם.‏ הסירונית נשארה.‏<br />

הקצו את הדירה לעובד רכבת.‏ הסתכל,‏ אמר:‏ ראשית יש פה<br />

פגמים,‏ שנית,‏ יש לו ילדים קטנים והחזה שלה חשוף.‏ לא לקח<br />

את הדירה וטלפנו אלי.‏ לא היו לי ילדים ולא היו לי נקודות<br />

זכות – את המספר הגדול ביותר של נקודות זכות קיבלו פעילי<br />

קואופרטיב המזון,‏ ואני אפילו לא הייתי חברה,‏ אז כשאמרו<br />

שיש דירה,‏ טסתי לשם כאילו היו לי כנפיים.‏<br />

אמרו לי לשבת.‏ את רואה,‏ אמר היו״ר,‏ זו לא דירה רגילה.‏<br />

זה מעון עם סירונית.‏ שיהיה,‏ הסכמתי.‏ ואת מבינה,‏ בדירה<br />

הזאת צריך להיות נקי,‏ כי אורחים יכולים לבוא.‏ יהיה נקי,‏<br />

הבטחתי,‏ קיבלתי מפתחות,‏ פתחתי את הדלת...‏<br />

חביבתי,‏ מה אני אגיד לך.‏<br />

זה היה פיקאסו.‏<br />

זה היה ענק,‏ אלוהים אדירים,‏ איזה גודל.‏ החזה כמו שני<br />

בלונים,‏ עיניים – משולשים,‏ ביד ארוכה,‏ ארוכה בצורה משונה –<br />

פטיש,‏ וזנב קצר ודקיק בקצה.‏<br />

היו לנו רק ספה ושולחן.‏ את השולחן שמנו באמצע,‏ הספה<br />

ליד הקיר,‏ הפטיש היה תלוי מעלינו וכשהתעוררנו ראינו את<br />

העיניים שלה,‏ עוד יותר משונות מהיד והזנב.‏<br />

ראשון הופיע טיול מסין – הם היו בסיור בשכונות מגורים של<br />

מעמד הפועלים הפולני.‏ אחרי הסינים באו הכורים – לבושים<br />

חגיגי,‏ בכובעי נוצה.‏ אחריהם עובדי טכסטיל מצטיינים.‏ הייתי<br />

מנומסת,‏ ידעתי שאני מיצגת את הבירה שלנו,‏ אבל בפנים<br />

רתחתי.‏ במיוחד כשהסתכלתי על הנעליים שלהם וחישבתי כמה<br />

זבל ייצא לי להוריד באותו יום.‏<br />

יו״ר הסֶ‏ יים ‏)הכנסת הפולני(‏ בא אלינו – ואתם , חברים,‏ לא<br />

מפחדים,‏ ככה,‏ לבד אתה?‏ – שאל בכניסה.‏ הנשיא ביירוּט בא<br />

- הסתכל,‏ וכלום,‏ אף מילה.‏ אדונים מן המיניסטריון היו באים,‏<br />

מודדים,‏ מחליפים דעות.‏ אולי להוריד יחד עם הטיח?‏ לא,‏<br />

הטיח דק מדיי.‏ לכסות בזכוכית?‏ לא,‏ המסגרת לא תחזיק...‏<br />

חירְ‏ פְ‏ נו אותנו.‏ לקחנו צַ‏ בָּ‏ ע.‏ הצבע לקח דלי עם סבון.‏<br />

רק כשהוא מת והתחילו לכתוב על המריבות בין הילדים שלו<br />

חשבנו – אולי זה לא היה בסדר...?‏ בגלל טובת הציבור,‏ כי<br />

הסירונית הייתה ממשלתית ולא היה יוצא לנו ממנה כלום,‏ כמו<br />

מהשטיח הקרוע,‏ שבשבילו לא קיבלנו אפילו אגורה אחת.‏<br />

שוב באו מהמיניסטריון.‏ הביאו מכשירים,‏ עשו רנטגן לקיר.‏<br />

אמרתי להם,‏ אל תטריחו את עצמכם,‏ זה היה איש מקצוע טוב,‏<br />

מלפני המלחמה,‏ וגם סבון פשוט וטוב.‏<br />

1976<br />

יז׳י ש.‏<br />

על צרות חולפות<br />

‏)פתק שהושאר על השולחן(‏<br />

אשתי היקרה,‏ אל תיפול רוחך,‏ עברנו כבר צרות יותר גדולות,‏<br />

עברנו שחפת,‏ רחוב ואוֶולסקה ואובדן בצלי הצבעונים שלנו.‏<br />

הספר עוד ייצא פעם,‏ אני מבטיח לך את זה.‏ בינתיים אני נוסע<br />

לשלם בשביל הסוסים של הילד ולקנות את הכרך השלישי של<br />

האנציקלופדיה.‏ כן,‏ הספר*‏ שלך רחוק יותר והמשפחה קרובה<br />

יותר,‏ ואולי זה לא כל כך רע.‏<br />

קטרינה ש.‏<br />

מהחופשה<br />

היא בקרקוב,‏ ישֵ‏ נה בקמפינג.‏ לכריס ולסְ‏ קוּצ׳וֹ,‏ חברים מהטרֶ‏ ק<br />

בהרי הטטרה,‏ היו מבחנים באוניברסיטה היאגלונית.‏ כריס נבחן<br />

במתמטיקה,‏ קיבל עשר והזמין אותם לגלידה בבית הקפה של<br />

האמנים.‏ בערב הלכו לראות את איבונה של גומברוביץ’...‏<br />

יאן צ.,‏ בעל אחוזה לשעבר<br />

על יומיים או שלושה<br />

‏...את האחוזה לקחו בזמן הרפורמה החקלאית,‏ אבל את כלי<br />

הכסף הספקנו לקבור באדמה.‏ הם נחשבו ‏“נכסי האחוזה”‏ והיו<br />

בבעלות אוצר המדינה,‏ אבל אני ידעתי איפה נמצאים הנכסים<br />

שהם לא שלי,‏ ואילו לבעלים הנוכחי,‏ אוצר המדינה,‏ לא היה<br />

שמץ מושג.‏<br />

הלכתי לעורך דין.‏ אמרתי:‏ אצביע על המקום,‏ אם חלק יהיה<br />

בשבילי וחלק לאחוזה.‏ העו״ד הלך למיניסטריון התרבות.‏ כעבור<br />

כמה שבועות יצאו מוורשה שלושה מיניבוסים – עם האדונים<br />

ממשרד התרבות,‏ המשטרה,‏ פועלים,‏ קילשונים,‏ אתים וארגז<br />

גדול.‏ עצרו ליד האחוזה ‏)היום מתחם בתי ספר מקצועיים(,‏<br />

האדונים מן המיניסטריון אמרו:‏ סגנון קוראצי,‏ אני אמרתי:‏<br />

צריך לסמן את מקום החיתוך של שני קווים,‏ אחד מן האשנב<br />

שבמרתף והאחר מן הקשת שבתקרה.‏ סימנו את מקום החיתוך.‏<br />

התחילו לחפור.‏<br />

לקחו את הכל למוזיאון וסידרו על שולחנות.‏ מומחים לתולדות<br />

האמנות לקחו ליד קערות,‏ ואזות,‏ פמוטים,‏ כדים,‏ סכו”ם,‏<br />

מגשים...‏ אמרו:‏ רַ‏ דְ‏ קֶ‏ ה מאוחר,‏ או:‏ ורנר מוקדם.‏ או:‏ בסיס<br />

ריבועי תשע עשרה על תשע עשרה.‏ לא התקרבתי אליהם.‏<br />

נשענתי על הקיר וניסיתי להיזכר איפה עמד איזה פמוט ומתי<br />

אכלתי בסכו״ם הזה בפעם האחרונה.‏ הייתי קצת מתוח,‏ כי<br />

בגלל הנסיעה הזאת,‏ המוזיאונים האלה,‏ יש לי פיגורים במפעל.‏<br />

אני עושה קישוטים לעצי חג המולד וגם וקישוטים לנשים:‏<br />

מדליונים עם דיוקנו של נימן וסגן קולומבו,‏ מחרוזות ממתכת<br />

מרוקעת וצלבים עם חרוזים צ’כים דמויי יהלום.‏<br />

מכרים מהעבר מתעניינים מאד בכל הסיפור הזה.‏ הם מבקרים<br />

אצלי,‏ שואלים על העורך דין.‏ מישהו שאל איך התנהגו<br />

האיכרים שלי אחרי הרפורמה הכלכלית.‏ התנהגו רגיל:‏ היו<br />

באים,‏ רצו לדעת למה היבולים שלהם יותר קטנים משלי.‏<br />

הייתי מסביר להם - לחרוש יותר עמוק,‏ בחורים,‏ לא לרחם על<br />

הסוס,‏ האדמה הזאת אוהבת חריש עמוק – היו חוזרים הביתה,‏<br />

עושים חריש יותר עמוק וכותבים שהם מודים לי,‏ שגדל.‏ גם<br />

על הציד דיברנו.‏ מישהו סיפר על חוגלות,‏ התפלאתי – מה,‏<br />

אין לך שום דבר נגד ציד?‏ ומייד נזכרתי בציד האחרון,‏<br />

בשלושים ושמונה,‏ במחוז פּ‏ ולִ‏ סיִה.‏ צדתי חתול בר,‏ העור שלו<br />

תלוי מאחורייך.‏ ציור המים ליד העור זה הארמון שלנו.‏<br />

עוד יומיים,‏ אולי שלושה ימים.‏ אחלק את כלי הכסף בין<br />

הילדים וזהו,‏ ייגמר.‏ אחזור לקישוטי חג המולד,‏ לקישוטי<br />

הנשים,‏ לחיים המציאותיים שלי,‏ עוד בלבד יומיים שלושה.‏<br />

מפולנית:‏ מרים בורנשטיין<br />

* ‏מדובר בספר ‏“אושרה של מריאנה גלאז“‏ Głaz( ,)Szczęście Marianny<br />

שהושמד בהוראת ‏“השלטונות הפוליטיים“‏ ‏]הערת המחברת[‏

Photo: Robert Renk<br />

גוד נייט,‏ ג׳רזי<br />

יאנוש גלובצקי ‏)יליד 1938( – מחזאי,‏ סופר,‏ עיתונאי,‏ תסריטאי,‏ תורגם<br />

לחמש עשרה שפות.‏ מתגורר בניו יורק.‏<br />

יאנוש גלובצקי<br />

האם ספרו החדש של יאנוש גלובצקי הוא עלילת<br />

חייו של יז׳י קושינסקי?‏<br />

פשוט ביותר לענות על כך בחיוב,‏ אך תהיה זו תשובה<br />

מתעתעת,‏ משום שהספר ‏“גוד נייט,‏ ג׳רזי“‏ הוא רומן<br />

מסובך,‏ עם מספר עלילות,‏ מקוטע.‏ אף שדמותו של<br />

קושינסקי היא המוטיב המרכזי בטקסט,‏ הרי שהציר<br />

העלילתי סובב הסביב עבודתו של המספר הוא האלטר<br />

אגו של גלובצקי,‏ המכין תסריט עבור מפיק גרמני על<br />

חייו של מי שכתב את ‏“הציפור הצבועה“.‏ סביב ציר<br />

זה מתפתחות השתלשלויות נוספות.‏ המספר עורך<br />

לקורא סיור בניו יורק של ימינו,‏ מאפשר לו להציץ<br />

אל מאחורי הקלעים של הביזנס הספרותי בארצות<br />

הברית,‏ וחושף בפניו את יריד ההבלים הגדוש סוכנים<br />

ספרותיים חסרי פשרות וסופרים רודפי תהילה.‏ הוא<br />

מספר על היחסים החולניים בין המפיק הגרמני,‏<br />

אשתו הרוסיה הצעירה,‏ וקושינסקי עצמו,‏ הרושם<br />

את חלומות הגיבורים...‏<br />

מדוע גילה גלובצקי עניין דווקא בקושינסקי?‏ האם<br />

מטרתו היחידה הייתה להחזיר לתודעה את הסופר<br />

הפולני-יהודי-אמריקאי השערורייתי,‏ שנחשב על<br />

ידי אחדים לסופר מעולה וחסר פשרות,‏ ועל ידי<br />

אחרים למתחזה ולשקרן פתולוגי,‏ שהפעיל אחרים<br />

כדי לקדם את הקריירה שלו?‏ התשובה היא כן ולא.‏<br />

גלובצקי התכוון לכתוב על מחבר ‏“להיות שם“‏ כבר<br />

מזמן;‏ קודם התחיל לכתוב מחזה על נושא זה,‏ אחר<br />

כך תסריט,‏ אך פרויקטים אלו לא התממשו לבסוף,‏<br />

ורסיסיהם נכנסו לתוך ‏“גוד נייט,‏ ג׳רזי“.‏ הפעם הוא<br />

הצליח להשלים את הסיפור על ג׳רזי,‏ אם כי עשה<br />

זאת בדרכו שלו:‏ על ידי ריבוי נקודות מבט,‏ תוך<br />

הצגת דעות שונות ולא אחת סותרות על הדמות,‏<br />

אך תוך הימנעות מהערכה חד משמעית,‏ מעמדה<br />

מסכמת.‏ גלובצקי יצר תמונה של סופר המתמודד עם<br />

השדים הפרטיים שלו,‏ שהולך לאיבוד בין ניסיונותיו<br />

להמציא את עצמו מחדש,‏ ותוך כדי כך משתדל<br />

נואשות להישאר על פני השטח ולהציל את הקריירה<br />

שלו.‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

8

130 × 215, 320 pages<br />

Świat ksiĄŻki, warszawa 2010<br />

PUBLISHER<br />

9<br />

ISBN 978-83-247-2135-1 Translation rights Świat ksiĄŻki Rights sold to France/Fayard<br />

׳ייתכן,׳<br />

נאנח רוג’ר,‏ ומזג לנו עוד מהיין<br />

הצ׳יליאני השחור.‏ ‏“ייתכן שכך<br />

היה,‏ אבל בעצם,‏ מה אתה רוצה<br />

לחדש לנו על אודותיו?“‏<br />

ישבנו בכורסאות קש נוחות.‏ היה חודש אוקטובר,‏ כלומר<br />

‏“אינדיאן סאמר,“‏ מעין ‏“קיץ של נשים זקנות“‏ הפולני.‏ הערפל<br />

נסק מעל נהר ההאדסון,‏ האוניות כבר עזבו,‏ אורותיה של ניו<br />

ג׳רזי התעמעמו.‏ רוג’ר השמין מעט בזמן האחרון,‏ אך יחסית<br />

לשבעים שנותיו הוא נראה מצוין.‏ עיניו המימיות העגולות<br />

הביטו ברוב קשב ופיו נמצא בתנועה מתמדת.‏ הוא בלס מפיות,‏<br />

כרטיסים לתיאטרון וכרטיסי חנייה,‏ ולא פעם היו עם זה צרות<br />

צרורות.‏<br />

‏“שהוא היה שקרן,‏ את זה כולם יודעים,“‏ הוסיף ראול.‏<br />

‏“ושבעצם לא נשאר אחריו כמעט שום דבר גם את זה כולם<br />

יודעים.“‏<br />

על ברכיו של ראול קפץ חתול שחור שמן,‏ ותוך דחיפות<br />

על כרסו דרש פינוקים.‏ וראול התפנה לחלוטין לחתול,‏ שהגיע<br />

לידי אכסטזה,‏ הזדקף והתקשה,‏ הרים את הזנב והבליט את<br />

אחוריו.‏ וכאשר ראול התחיל בצייתנות לדגדג אותו באזור<br />

הזנב,‏ השמיע יללה הדומה יותר ליללת כלב מאשר חתול.‏<br />

‏“אין ספק שהוא היה אינטליגנטי,‏ אפילו מאוד,“‏ רוג׳ר עקב<br />

במבט רך אחר התפתלויותיו של החתול.‏ ‏“אולי אפילו מספיק<br />

אינטליגנטי כדי לשער,‏ שרוב כתביו לא שווים כלל ויתעופפו<br />

כמגדל קלפים עם משב הרוח הקל ביותר.“‏ הוא רכן אל ראול<br />

ונשף לחתול בתחת.‏ ‏“ולכן היה זקוק להצגה אחרונה מרשימה.‏<br />

אתה זוכר,‏ ראול,‏ ג׳רְ‏ זי אמר הרבה פעמים,‏ שהתאבדות היא<br />

הדרך הטובה ביותר להאריך את חייך.“‏<br />

במשך זמן מה עקבנו כולנו אחרי התנהגותו של החתול<br />

השחור.‏ שלוש האחרות התבוננו בו יחד אתנו.‏ הן כבר לא היו<br />

אדישות והתחילו להתמתח ולהזדקף בכורסאותיהן.‏<br />

‏“אם כך,‏ למה כולכם כרעתם ברך לפניו?“‏ שאלתי.‏ ‏“כתבתם<br />

שג׳רזי הוא שילוב של בקט ודוסטוייבסקי עם ז׳נה וקפקא.“‏<br />

‏“די,‏ מיכאל,‏ מספיק כבר.“‏ ראול ניסה להשליך את החתול<br />

על רצפת האבן,‏ אך זה נאחז בציפורנים במכנסיו.‏ ‏“מספיק,‏<br />

שחור אחד.“‏<br />

החתול ויתר בסוף וקפץ בעדינות על הרצפה.‏<br />

‏“תסתכל,‏ רוג׳ר,‏ יורד לי דם...‏ שוב יהיו לי סימנים של<br />

ציפורניים,“‏ התלונן ראול.‏<br />

‏“למה,‏ למה?“‏ רוג׳ר משך בכתפיו.‏ ‏“תשטוף את זה במי<br />

חמצן,‏ חמודי,‏ ותביא לנו עוד בקבוק אחד.“‏ חייך לראול<br />

וליווה אותו במבט רך.‏ ראול בא מסן חוזה.‏ הוא היה צעיר<br />

מראול בהרבה,‏ ותנועותיו היו כשל חיית פרא,‏ אם כי מבויתת.‏<br />

‏“כנראה משום שהעולם כבר מזמן אבד את היכולת להבדיל בין<br />

כישרון לחוסר כישרון ובין שקר לאמת.‏ ואולי מסיבה אחרת.‏<br />

אולי משום שאמריקה מעולם לא ראתה מישהו כמו ג׳רזי לפני<br />

כן.‏ לכן הוא דפק אותנו.‏ וכעת,‏ כפי שאנחנו מבינים,‏ אתה,‏<br />

ג׳אנוס,‏ מתכונן לזיין אותו אחרי מותו.“‏<br />

‏“רגע אחד,“‏ אמרתי,‏ ‏“לאט,‏ לאט...“‏<br />

‏“רק אל תיעלב.‏ אתה זוכר,‏ ראול,‏ שהיה לו מין ריח<br />

מוזר.“‏<br />

‏“מין פאצ׳ולי,‏ כאילו,“‏ הוסיף ראול.‏<br />

‏“לא,‏ לא,‏ לא,‏ זה לא היה פאצ׳ולי.‏ לא עלה על דעתך<br />

אף פעם,‏ ג׳אנוס,‏ שלנשמה יש ריח?‏ יכול להיות לה ריח של<br />

תיש,‏ ויכול להיות של ורדים.‏ כתוב,‏ שכאשר אלוהים ברא את<br />

האדם,‏ הוא הפיח באפיו נשמת חיים,‏ אבל יתכן שבאותו רגע<br />

זחל אליו השטן והפיח לו אחת משלו בתחת.‏ יש לי רק בקשה<br />

אחת:‏ תכבד את האינטליגנציה שלנו,‏ ואל תספר שאתה רוצה<br />

לכתוב עליו את האמת.“‏<br />

‏“זה בדיוק העניין,“‏ הוסיף רני.‏ ‏“זכור,‏ שככל שמתרחקים<br />

מהאמת כן מתקרבים יותר לג׳רזי.“‏<br />

רוג׳ר הנהן בראשו.‏<br />

‏“כך או אחרת,‏ אנחנו מאחלים לך הצלחה.‏ כמובן,‏ מייד<br />

יופיעו המוני אנשים שיתנפלו עליך בצעקות,‏ שהם הכירו אותו<br />

יותר טוב,‏ ושזה בכלל לא היה כך.‏ אבל זה לא צריך להפריע<br />

לך,‏ כי אתה לכלכת ראשון.‏ רק שלא תסמוך עלינו,‏ כי אנחנו<br />

בכלל לא בטוחים אם בניו יורק יש עוד אנשים חוץ מאתנו<br />

שזוכרים מי בכלל היה ג׳רזי.“‏<br />

‏“עכשיו הגזמתם,“‏ אמרתי.‏<br />

רני פתח בקבוק חדש ולמרגלותנו הצטרפו לחתול השחור<br />

שלושה חתולים נוספים ויצרו בליל של יללות,‏ יבבות,‏ שריטות<br />

ונשיכות.‏ אורגיה של סריסים עמדה בפתח.‏<br />

למחרת התקלקל מזג האוויר,‏ פתאום התחיל מבול.‏ אבל<br />

הלכתי לבארנס ונובל,‏ חנות הספרים הענקית המשתרעת על<br />

פני מספר קומות,‏ בברודווי מול הלינקולן סנטר,‏ וביקשתי את<br />

המונוגרפיה של קושינסקי.‏<br />

‏“של מי?‏ תוכל לאיית לי?“‏ שאל המוכר הצעיר.‏<br />

אייתי פעם אחת ופעם שנייה,‏ ועוד אחת נוספת,‏ אבל הפעם<br />

כבר בחישוק שיניים.‏ הוא דפק באצבעו על המחשב,‏ נענע<br />

ראשו ואמר:‏<br />

‏“אין כלום.“‏<br />

‏“כלום?“‏<br />

‏“כלום!“‏<br />

התקפלתי,‏ התמלאתי ספקות,‏ והנחתי לג’רזי ולעצמי.‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן

Photo: Wojciech Wojtkielewicz<br />

מחרשה על עצמות המתים<br />

אולגה טוקרצ׳וק ‏)ילידת 1962( – סופרת ומסאית,‏ הסופרת הפופולארית<br />

אולגה טוקרצ׳וק<br />

ביותר בפולין.‏ ספריה תורגמו ליותר מעשרים לשונות.‏<br />

ספרה החדש של אולגה טוֹקרְ‏ צ׳וּ‏ ק גרם לקורא הפולני<br />

לא מעט מבוכה ובלבול.‏ מכמה סיבות.‏ ראשית,‏<br />

המחברת הפתיעה את הקהל בתפנית פתאומית לעבר<br />

הספרות הפופולארית,‏ כלומר לסוגת הבלש.‏ שנית,‏<br />

היא יצרה מְ‏ ספֶּ‏ רת,‏ שהיא גם הגיבורה הראשית,‏ אך<br />

קשה לראות בה רק אמצעי להצגת השקפת עולמה<br />

של המחברת.‏ שלישית,‏ טוקרצ’וק הגדירה את ספרה<br />

‏“מותחן מטאפיזי“,‏ תוך רמיזה לכך,‏ שאין זה סתם<br />

פלירט עם פרוזה מסחרית.‏<br />

‏“מחרשה על עצמות המתים“‏ הוא סיפורה של ינינה<br />

דוּ‏ שֶ‏ יְ‏ יקוֹ,‏ מהנדסת בגמלאות,‏ המשלימה את הכנסתה<br />

כמורה.‏ האישה היא חובבת חיות גדולה ומעריצה<br />

גדולה אף יותר של ויליאם בלייק.‏ היא מנסה<br />

לבדוק את השקפותיו של בלייק על רקע המנטליות<br />

העכשווית.‏ המשורר האנגלי הזה הוא ‏“האחראי“‏<br />

לפילוסופיית החיים שלה.‏ בהיותה שקועה עד מעבר<br />

לראש בעולמו המסודר,‏ עולם ‏“הערכים הגדולים“,‏<br />

קשה לה להשלים עם המוסר הרעוע של המאה ה-‏<br />

21. על כן מתייחסת דושייקו אל סדרת הרציחות<br />

המשונות המתרחשות בבקעת קְ‏ לוֹדְ‏ זקוֹ‏ בדרום-‏<br />

מערב פולין,‏ כאל עונש ראוי לאנשים חסרי מוסר.‏<br />

העקבות שנמצאו במקום הפשע מצביעות על בעלי<br />

חיים כגורמי מוות אפשריים,‏ שכן כל הגברים המתים<br />

עסקו בצייד ומותם יכול להיות נקמה על אכזריות<br />

האדם.‏<br />

אולגה טוקרצ’וק אינה מסתפקת כמובן בבניית<br />

העלילה ובהבאת רמזים לפתרון התעלומה הבלשית.‏<br />

את הסנסציה מציגה המחברת על רקע תיאור מעולה<br />

של המציאות בפרובינציה הפולנית.‏ היא משרטטת<br />

את האוכלוסייה ומעמתת את הנכבדים המקומיים<br />

עם קבוצה קטנה של אאוּ‏ טסיידרים ודושייקו<br />

בראשם,‏ ובכך היא יוצרת אין-ספור אפקטים קומיים.‏<br />

עם התפתחות העלילה מפנה הקומדיה את מקומה<br />

לטרגדיה.‏ השינוי הזה קשור להתפוררות אישיותה<br />

של הגיבורה הבלתי קונבנציונאלית,‏ הקרובה למסורת<br />

הרומן הבלשי יותר מכפי שנדמה.‏ יצירתה הבלשית<br />

של טוקרצ’וק מציבה אמות מידה גבוהות במיוחד<br />

הן בתכניה והן באמצעיה האמנותיים.‏<br />

מרתה מיזוּ‏ רוֹ‏<br />

10

PUBLISHER Wydawnictwo Literackie, Cracow 2009 123 × 197, 318 pages ISBN 978-83-08-04398-1<br />

Translation<br />

Olga Tokarczuk<br />

rights<br />

USA/Northwestern University Press, Germany/ Schoeffling, Czech Republic/Host Host, Sweden/Ariel,<br />

Bulgaria/ Vesela Lutzkyanova, Ukraine/Urbino, Italy/Notte Tempo, France/Noir sur Blanc<br />

RIGHTS<br />

SOLD TO<br />

g.zygadlo@gmail.com<br />

CONTACT<br />

11<br />

שבנו<br />

הביתה מאוחר ומוטרדים.‏ מָ‏ טוֹגָה לא<br />

הוציא הגה כל הדרך חזרה.‏ נהגתי<br />

את הסוזוקי סמוראי בקיצור דרך,‏<br />

במהמורות,‏ שואבת הנאה מהטלטולים מדלת לדלת עם כל<br />

דילוג מעל שלולית.‏ נפרדנו במילת פרידה קצרה.‏<br />

עמדתי במטבח האפל והריק והרגשתי שעוד רגע יתפוס<br />

אותי מה שתופס אותי תמיד – הבכי.‏ אז חשבתי לי,‏ שהכי<br />

טוב להפסיק לחשוב ולעשות משהו.‏ מייד התיישבתי לשולחן<br />

וכתבתי את המכתב הזה:‏<br />

אל המשטרה<br />

כיוון שלא קיבלתי תשובה למכתבי הקודם,‏ אף שלפי החוק<br />

כל משרד במדינה חייב תשובה תוך 14 יום,‏ אני נאלצת לחזור<br />

על ההסברים שלי הנוגעים לאירועים הטרגיים בסביבה שלנו<br />

וכמו כן להציג כמה הבחנות,‏ אשר יאירו את תעלומת מותם<br />

של המפקד ושל בעל חוות השועלים וְנֶנְ‏ טשָ‏ אק.‏ אף שזה נראה<br />

כתאונה בעבודתו המסוכנת של שוטר או אולי צירוף נסיבות<br />

טראגי,‏ הרי שיש לשאול,‏ האם הצליחה המשטרה לקבוע:‏ מה<br />

עשה המנוח בשעה הזאת במקום הזה?‏ האם ידועים מניעים כל<br />

שהם,‏ כי לאנשים רבים,‏ ובכללם לחתומה מטה,‏ הדבר נראה<br />

מוזר ביותר.‏ וגם נ.פ.‏ הייתה שם במקום ומצאה ‏)מה שיכול<br />

להיות חשוב למשטרה(‏ כמות עצומה של עקבות בעלי חיים,‏<br />

ובעיקר עקבות של פרסות איילים.‏ זה נראה כאילו פיתו את<br />

המנוח לצאת מן המכונית והובילו אותו לסבך,‏ שתחתיו הסתתרה<br />

הבאר האיומה הזאת.‏ לא מן הנמנע שהאיילים הנרדפים על ידו<br />

עשו לו לינץ׳.‏<br />

דומה המצב גם עם הקורבן הבא,‏ אף שאי אפשר לקבוע<br />

הימצאות עקבות אחרי זמן כה רב.‏ אולם את תרחיש האירועים<br />

אפשר להסביר על ידי סוג המוות.‏ יש לנו כאן מצב שקל<br />

לתאר אותו לעצמנו:‏ את המנוח מפתים לתוך הסבך,‏ במקום<br />

שבו בדרך כלל שמים מלכודות.‏ שם הוא נלכד ונהרג ‏)איך<br />

– את זה צריך עוד לברר(.‏<br />

עם זאת אני מבקשת לפנות לכבוד המשטרה בבקשה,‏ שלא<br />

להירתע מעצם הרעיון,‏ שהאשמים באירועים הטרגיים האלה<br />

יכולים להיות בעלי חיים.‏ הכנתי קצת מידע שיאיר את הסוגיות<br />

האלה;‏ שהרי מזמן כבר לא היו לנו מקרי פשע שנעשו על ידי<br />

היצורים האלה.‏<br />

עליי להתחיל מהתנ״ך,‏ שם נאמר במפורש שאם שור נוגח<br />

למוות איש או אישה,‏ דינו של השור סקילה.‏ ברנרד הקדוש<br />

הטיל חרם על נחיל דבורים,‏ שזמזומן הפריע לו בעבודתו.‏<br />

דבורים היו צריכות לתת את הדין גם על מות אדם בוורמייזה<br />

בשנת 846. הפרלמנט במקום דן אותן למוות בחניקה.‏ בשנת<br />

1394, בצרפת,‏ חזירים הרגו ואכלו ילד.‏ החזירה נדונה לתלייה,‏<br />

אבל ריחמו על ששת ילדיה לאור גילם הצעיר.‏ בשנת 1639<br />

בצרפת,‏ בדיז׳ון,‏ הרשיע בית המשפט סוס בגין הריגת אדם.‏<br />

תביעות היו לא רק בגין רצח,‏ אלא גם בגין פשע נגד הטבע.‏<br />

וכך בבאזל – בשנת 1471 היה משפט נגד תרנגולת,‏ שהטילה<br />

ביצים בצבע מוזר ומסנוור.‏ היא נידונה למוות בלהבות,‏ כמי<br />

שנמצאת בקשר עם השטן.‏ כאן אני צריכה להוסיף בשמי,‏<br />

שמוגבלות ואכזריות האדם אינם יודעים גבולות.‏ המשפט<br />

המפורסם ביותר היה בצרפת,‏ בשנת 1521, זה היה משפטם<br />

של עכברושים שגרמו להרס רב.‏ תושבי העיר תבעו אותם<br />

והם קיבלו סנגור ציבורי;‏ הסנגור היה משפטן פיקח בשם<br />

ברטולומיי שאסן.‏ כאשר לקוחותיו לא התייצבו לדיון הראשון,‏<br />

ביקש שאסן לדחות את המשפט בטענה,‏ שהם חיים בפיזור<br />

רב ובנוסף אורבות להם סכנות רבות בדרך לבית המשפט.‏<br />

הוא אף פנה לבית המשפט בבקשה לתת ערבות,‏ שהחתולים<br />

השייכים לתובעים לא יפגעו בנתבעים בדרכם לדיון.‏ למרבה<br />

הצער בית המשפט לא יכול היה לתת ערבות כזאת,‏ וכך נדחה<br />

המשפט עוד מספר פעמים.‏ לבסוף,‏ אחרי נאום חוצב להבות<br />

של הסנגור,‏ זוכו העכברושים.‏<br />

בשנת 1659 באיטליה פנו בעלי כרמים שנפגעו על ידי זחלים<br />

במכתב אל הזחלים ותבעו אותם לדין.‏ דפים עם תוכן התביעה<br />

הודבקו על העצים בסביבה,‏ כדי שהזחלים יוכלו להתוודע אל<br />

כתב האישום.‏<br />

בהביאי את העובדות ההיסטוריות המוכרות האלה,‏ אני<br />

דורשת התייחסות רצינית להנחות ולהשערות שלי.‏ הן מראות<br />

בבירור שחשיבה כזאת אינה זרה למשפט האירופי ואפשר על<br />

כן להתייחס אליה כאל תקדים.‏<br />

עם זאת אני מבקשת לא להעניש את האיילים ואת האשמים<br />

האפשריים אחרים מקרב בעלי החיים,‏ כיוון שהמעשה שעשו<br />

לכאורה היה תגובה להתנהגותם חסרת המצפון והאכזרית של<br />

הקרבנות,‏ שהיו,‏ כפי שהקפדתי לבדוק,‏ ציידים פעילים.‏<br />

בכבוד רב,‏<br />

דושייקו<br />

נסעתי לדואר למחרת מוקדם בבוקר.‏ רציתי לשלוח את<br />

המכתב בדואר רשום,‏ כדי שתהיה לי הוכחה.‏ אבל כל זה נראה<br />

לי קצת חסר טעם,‏ כיוון שהמשטרה נמצאת בדיוק מול הדואר,‏<br />

מעבר לכביש.‏ כשיצאתי,‏ עצרה לידי מונית והציץ מתוכה רופא<br />

השיניים.‏ כשהוא שותה,‏ הוא לוקח מונית ודורש להסיעו לכל<br />

מיני מקומות,‏ וכך הוא מבזבז את הכסף שהוא מרוויח מעקירת<br />

שיניים.‏<br />

- היי,‏ גברת דושנקו – הוא קרא.‏ פניו היו אדומים ומבטו<br />

מטושטש.‏<br />

- דושייקו - תיקנתי אותו.‏<br />

- יום הנקם קרב.‏ גדודי השטן מתקרבים – קרא ונופף<br />

לי בידו דרך החלון.‏ אחר כך יצאה המונית בחריקת צמיגים<br />

והתרחקה לעבר קוּדוֹבָ‏ ה.‏<br />

מפולנית:‏ מרים בורנשטיין

Photo: Piotr Janowski / AG<br />

אנדז׳יי סטאשיוק יומן שנכתב כלאחר עת<br />

אנדז׳יי סטאשיוק ‏)יליד 1961( – כותב פרוזה ומסאי.‏ ספריו תורגמו כמעט<br />

לכל השפות האירופיות ואף לקוריאנית.‏ ספרו ‏“דוקלה“‏ ראה אור בעברית<br />

ב-‏‎2009‎ ‏)תרגום:‏ מירי פז,‏ הוצאת מודן(‏ וזכה לשבחי הביקורת.‏<br />

‏“ושוב באתי לכאן“‏ – כך נפתח ספרו החדש של<br />

אנדז׳יי סטאשיוק.‏ מחבר המסע לבאבאדאג נוסע<br />

זה שנים במדינות אירופה הדרום-מזרחית ומדווח<br />

באופן קבוע על המסעות הללו ב“פרוזת מסע“‏ שהוא<br />

ממשיך לכתוב.‏ מה מושך את הסופר לאלבניה או<br />

לארצות יוגוסלאביה לשעבר?‏ מה הוא מחפש שם?‏<br />

בעצם את אותו הדבר עצמו,‏ היינו – סימני התפרקות,‏<br />

מותן של תבניות תרבות שונות ומשונות,‏ ובד בבד<br />

– באופן פרדוקסלי – הוא מוצא את משמעות חייו,‏<br />

ואת משמעות קיומו של העולם בכלל.‏ הנסיעה עצמה<br />

הרבה פעמים מייגעת וחדגונית וכן תיאור החוויות<br />

‏“מהדרך“‏ שלאתר מעשה הופך במקרה זה למעין סוג<br />

של מדיטציה,‏ המשרתת את הכרת העצמי.‏ האם ‏“יומן<br />

שנכתב כלאחר עת“‏ הוא אך ורק עוד ‏“פרוזת מסעות“‏<br />

אחת מיני רבות,‏ עוד סיפור על מסעות לארצות הבלקן,‏<br />

כפי שרומז המשפט הפותח?‏ לא לגמרי.‏ אמנם שני<br />

שליש מהספר הקטן הזה ממלאים רשמים,‏ המסוננים<br />

דרך פילטר הזיכרון של כמה נסיעות לאלבניה,‏ סרביה,‏<br />

מונטנגרו או בוסניה,‏ אולם לאחר מכן מופיע חיתוך<br />

החלטי וניכר בטקסט וסטאשיוק חוזר,‏ ממש בצורה<br />

מטאפורית לפולין.‏ ומתברר,‏ כי למסעותיו של הסופר<br />

אל הדרום,‏ להשתרכות במקומות,‏ שלשווא נחפשם<br />

במדריכי הטיולים,‏ הייתה מטרה:‏ לתפוס,‏ בין השאר,‏<br />

מרחק מהמולדת,‏ מהפולניות בכללה.‏ הודות למסעות<br />

הללו,‏ להשוואת החוויות מהמולדת ואלו שמחוצה לה,‏<br />

יכול היה סטאשיוק לבחון ולהעריך את מה שהתרחש<br />

ומתרחש בפולין בצורה חדה,‏ בולטת יותר.‏ הקטע<br />

‏“הפולני“‏ של הספר מלא בקביעות מרירות.‏ הסופר<br />

רואה בפולין ארץ שעדיין חסר בה ארגון,‏ לא מוכנה,‏<br />

זו שהשתחררה מתבנית זרה אחת ‏)קומוניסטית(,‏<br />

כדי להיכנס מיד אל חישוקי האחרת ‏)הממוסחרת-‏<br />

צרכנית(,‏ כסוג של ארץ ללא ייעוד,‏ ארץ שהיא<br />

חדר המתנה:‏ או שעוזבים אותה או שמחכים לאותו<br />

‏“משהו“,‏ מה שלא יהיה,‏ שיעניק לחיים משמעות.‏<br />

פולין מרתקת את סטאשיוק ומרגיזה אותו גם יחד,‏<br />

מושכת ודוחה,‏ מכאן ההיגררות העצבנית משהו של<br />

המחבר,‏ הנסיעות ללא לאות והחזרות הביתה.‏ ומה<br />

שחשוב – בכל מקום הוא רואה את ה“כלום“,‏ את<br />

סממן הפירוק.‏ אין להתפלא,‏ אם כן,‏ שדווקא מילה<br />

זאת היא החותמת את ‏“יומן שנכתב כלאחר עת“.‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

12

PUBLISHER Czarne, Wołowiec 2010 200 × 247, 164 pages<br />

ISBN 978-83-7536-231-2 Translation rights polishrights.com<br />

13<br />

העיר<br />

נמצאה בצל הר הפיקלימס.‏ עד הגבול<br />

נותרו 15 קילומטר.‏ הגענו מאוחר מדי.‏<br />

שום דבר כבר לא זז מכאן.‏ לא לכיוון<br />

טיראנה,‏ לא לקוסובו,‏ לשם התכוון לנסוע ריגלס.‏ השעה הייתה<br />

ארבע או חמש אחר הצהריים.‏ חום ואבק מילאו את הרחובות.‏<br />

הבתים לא היו גבוהים מבתי קומתיים.‏ ודאי נראינו משונה<br />

משהו עם התרמילים והסנדלים שלנו.‏ הגיעו משאיות,‏ וגברים<br />

שתויים מעט שאלו אותנו בלגלוג לאן להקפיץ אותנו ואז נסעו<br />

בחריקת צמיגים.‏ קוקס היה בקרבת הגבול וחשתי בכך כמו<br />

שלא חשתי בשום מקום אחר.‏ כולם עסקו במשהו,‏ אולם לא היה<br />

להם שום עיסוק מוגדר.‏ עבודתם הזכירה ציפיה עצבנית לסימן,‏<br />

לסממן כלשהו,‏ לשינוי המצב.‏ לכאורה הדברים נראו כבכל<br />

מקום אחר,‏ עם אותה העצלות,‏ הישיבה בחוסר מעש,‏ העישון<br />

והדיבורים,‏ אך באוויר ניתן היה לחוש בדריכות ומתח.‏<br />

הלכנו למזללה,‏ כדי להגיע להחלטה כלשהי בעזרת קפה<br />

ושיכר.‏ עיצוב הפנים הזכיר מאורת רוצחים,‏ אולם איש לא<br />

שם אלינו לב באופן מיוחד.‏ הפרצופים הללו שליד השולחנות<br />

הסמוכים ראו כבר הכל.‏ טעמו של השיכר היה כטעם הדלק.‏<br />

ריגלס נכנס לשיחה עם איזה בחור.‏ יצאו יחד אל חזית המזללה.‏<br />

הוא חזר כמה רגעים מאוחר יותר.‏ ‏“לא הבנו אחד את השני.‏<br />

הוא חשב,‏ שאין לי דרכון ורצה לשדוד אותי.”‏<br />

בקוקס לא נעשה דבר.‏ קוקס חיכתה להזדמנות.‏ כמו חיית<br />

טרף או אוכלת נבלות.‏ כך זה נראה לכאורה ממבט ראשון.‏<br />

קוקס הייתה שייכת לגברים.‏ כמו כל הארץ הזאת.‏ ואלו הציפיה<br />

הייתה בגנים שלהם.‏ כאילו החיים והארועים באו תמיד מבחוץ.‏<br />

כל המדינה הזאת נראתה כמו מחנה צבאי בעת הפסקת אש או<br />

שלום לא יציב,‏ וכל הגברים ההם כמו חיילים בחופשה.‏ לא<br />

דובר אפילו במלחמה,‏ אלא בכך שמישהו יבוא ויאמר להם מה<br />

עליהם לעשות.‏ מישהו,‏ שהם יכירו כמנהיג.‏ כשהניחו להם,‏<br />

היו מסוגלים רק לקשקש זה עם זה ולחבק איש את רעהו.‏<br />

הרחובות היו שייכים להם וריח של אשפה נשרפת ומעי כבש<br />

נרקבות מילא אותם.‏<br />

הם רשרשו בשרשראות הזהב שלהם בעודם יושבים בין<br />

המזבלות.‏ לעומת זאת,‏ בבתים - ממלכת הנשים - שררו סדר,‏<br />

נקיון ויופי.‏ הייתי בהרבה בתים אלבנים,‏ אני יודע על מה<br />

אני מדבר.‏ חליצת הנעליים בכניסה לבית היא מחווה טבעית<br />

של כבוד לחללים הללו,‏ המעוצבים בטוב טעם ובנועם.‏ אולם<br />

במקום שבו התחיל עולמם של הגברים,‏ מיד ניכר בלאגן.‏<br />

נראה,‏ כאילו הם בזים למציאות עד בלי די.‏ כאילו כל מה<br />

שאיננו נוגע להם עצמם הוא בבחינת בדל סיגריה או סמארק.‏<br />

הם ישבו נועלים את נעליים מזוייפות של רועי זונות איטלקים<br />

עם מצלמות המראה של הומואים,‏ ישבו על גבול הביבים ולא<br />

נכנס להם לראש,‏ שצריך לעשות משהו עם הסירחון הזה.‏<br />

מחשבות זדוניות שכאלה היו לי בשש אחר הצהריים בקוקס.‏<br />

ריגלס מצא לבסוף רכב שיסיע אותו לדיאקוביצה.‏ קודם לכן<br />

סייע לנו למצוא חדר במלון.‏ נפרדנו והוא קפץ אל תוך טויוטת<br />

שטח לבנה.‏ המלון היה ריק,‏ קר ושקט.‏ יכולתי לשתות להנאתי<br />

פֶ‏ רנֵט שחור,‏ להתמסר למחשבות זדוניות ולצפצף על התקינות<br />

הפוליטית ועל הכבוד שיש לגלות לדקויות תרבותיות.‏<br />

גם פה וגם בבאיירם קורי חוויתי מעין ניכור מיני מוחלט.‏<br />

תמיד נדמה היה לי,‏ שבצורה זו או אחרת,‏ תלוי במצב,‏ אני<br />

בכל זאת גבר.‏ לעומת זאת,‏ כאן מצאתי,‏ כי המצב גברי באופן<br />

קיצוני כל כך,‏ עד כי באמת ובתמים חשתי עצמי כאישה,‏ או<br />

לכל הפחות כסריס.‏ כל מה שמסביב היה כל כך גברי,‏ עד<br />

כי הזכיר איזו אוטופיה הומוסקסואלית.‏ במובן החברתי הייתה<br />

זו מדינת גברים.‏ אם הם נפגשו בכלל עם נשים,‏ אם גילו<br />

כלפיהן רוך וקשרים אמיצים,‏ היה עליהם לעשות זאת בהחבא,‏<br />

בחשאיות,‏ כאילו היו מתמסרים לסטייה.‏ לעומת זאת,‏ הפגינו<br />

באור יום קשרים אמיצים,‏ אהבה ורוך כלפי בני מינם,‏ בכל<br />

בית קפה מעלות השחר.‏ נוצר הרושם,‏ שהגברים הללו נולדו<br />

יחד,‏ יחד הם משתוקקים לבלות את כל חייהם וגם למות יחד<br />

בעודם מחזיקים ידיים.‏<br />

לגמתי את הפרנט השחור ובעוד אוזניי טובעות ברעש מיזוג<br />

האוויר נזכרתי בימים עברו.‏ הייתי עייף עד מוות.‏ רציתי כבר<br />

לנסוע משם.‏ אלבניה היא ארץ מייגעת.‏ אי אפשר לנוח,‏ משום<br />

שאתה כל הזמן מוקף אנשים.‏ אפילו בבית המלון הממוזג,‏<br />

השקט והריק,‏ הבדידות היא אשלייה,‏ משום שאלבניה היא זו<br />

שכובשת את המחשבות.‏ הגברים שלה,‏ הסירחון שלה,‏ העתיקות<br />

שלה,‏ יופיה,‏ הוויתה ושגעונה.‏ בבייראם קורי או בקוקס אינך<br />

יכול לומר לעצמך ‏“עתה אחשוב על משהו אחר,‏ למשל על<br />

הילדוּת שלי”.‏ זה פשוט לא ילך.‏ כשאתה בא לאלבניה אתה<br />

יכול לחשוב רק עליה.‏<br />

בחמש בבוקר פקיד הקבלה הקיש בדלת.‏ כך סיכמנו.‏ הוא<br />

היה אמור להוביל אותנו אל אוטובוס לטיראנה.‏ אכלנו ארוחת<br />

בוקר מהירה,‏ שתינו קפה והנה אנחנו מוכנים.‏ ברחוב היה עוד<br />

קריר וצללים ארוכים נחו על המדרכות.‏ פקיד הקבלה מסר<br />

אותנו לנהג האוטובוס,‏ חייך ונפרד לשלום.‏ הנהג הצביע בכיוון<br />

תאי המטען,‏ כדי שנשים את מטלטלנו באוטובוס ונלך לבית<br />

הקפה הסמוך,‏ משום שיש עוד קצת זמן לפני הנסיעה.‏ בבית<br />

הקפה ישבו שאר הנוסעים.‏ שתינו קפה.‏ כמה מהם לגמו את<br />

שיכר הבוקר,‏ המעורר יותר מן הקפה.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

Photo: Elżbieta Lempp<br />

רוורס<br />

אנדז׳יי בארט ‏)יליד 1951( – סופר ותסריטאי,‏ יוצר סרטי תעודה.‏ בשנים<br />

האחרונות פורסמו ספריו ‏“דון חואן בפעם נוספת“‏ ‏“ובית חרושת למלכודות<br />

זבובים“.‏<br />

אנדז׳יי בארט<br />

‏“רוורס“,‏ הנושא את כותרת המשנה ‏“נובלה קולנועית“,‏<br />

הוא עיבוד ספרותי מלא שעשה המחבר לתסריט שלו,‏<br />

ששימש בסיס לסרט עלילתי באורך מלא הנושא<br />

אותו שם,‏ שביים בוריס לאנקוש Lankosz( .)Borys<br />

העלילה,‏ הבנויה על נושא יחיד,‏ מאופיינת בפשטות<br />

כוזבת.‏ עקרונית,‏ היא מתנהלת בוורשה בשנים<br />

1952-1953, אך יש מספר סצנות שמתרחשות<br />

בימינו.‏ סאבינה,‏ בת השלושים כמעט,‏ היא עורכת<br />

של מדור שירה באחת מן הוצאות לאור הגדולות.‏<br />

היא מתגוררת עם אמה ועם סבתה בדירה קטנה,‏<br />

מלאה במזכרות מתקופת הזוהר של טרום המלחמה.‏<br />

בפולין העממית נדחקה משפחתה של סאבינה<br />

לשולי החברה.‏ על נציגי הבורגנות של ימים עברו,‏<br />

כפי שכינו אותם בימי סטלין,‏ נגזר לעבוד במשרות<br />

פחותות ערך,‏ לחיות בצמצום ולסבול מהתעמרות<br />

השלטונות.‏ אחדים מהם - כמו,‏ למשל,‏ הצייר הסוצ<br />

ריאליסטי והקונפורמיסט,‏ אחיה הצעיר של הגיבורה<br />

הראשית בסיפורנו - ניסו למצוא את מקומם בעולם<br />

הקומוניסטי.‏ אחרים,‏ כמו אמה של סאבינה,‏ חיו<br />

בפחד ובכניעה מוחלטים.‏ הדרך בה התכוונה סאבינה<br />

לעבור את השנים האיומות שלאחר המלחמה הייתה<br />

פשוטה ביותר:‏ היא רצתה לשמור על צלם אנוש<br />

ולהתנהג בהגינות.‏ אך לא פוליטיקה או ענייני הציבור<br />

הם העניין המרכזי.‏ הבעיה העיקרית של הגיבורה היא<br />

רווקותה.‏ משום כך,‏ בזה אחר זה מופיעים בביתה של<br />

סאבינה מחזרים חדשים,‏ אך האיש שהיא בוחרת<br />

בו לבסוף הוא מנוול אמיתי,‏ כפי שמתגלה בתמונה<br />

המרכזית והטובה ביותר בספר.‏ לא רק משום שהוא<br />

איש שירותי הביטחון,‏ שהציע לה נישואין על מנת<br />

שבתמורה היא תלשין על הבוס שלה,‏ שבעיניה<br />

הוא אציל נפש נערץ,‏ אלא משום שהוא יצור נחות<br />

המעמיד פני אוהב כדי לנצל את המסירות והרגישות<br />

הנשית.‏ עליו למות,‏ לשמחת ליבן של שתי הנשים<br />

ובברכת האח.‏ פשע זה,‏ כמו אולי כל שאר התכנים<br />

ב“רוורס“,‏ יש לראות כאירוע סמלי.‏ בארט שואף<br />

להגדיר נראטיב שונה הן מבחינת הפואטיקה שלו<br />

והן מבחינה רעיונית-‏ מוסרית של שנותיה האיומות<br />

ביותר של פולין העממית,‏ המסומנות בטרור ובפשע.‏<br />

הוא לא מתכוון להזים את התכנים המרטירולוגיים<br />

הקשורים בתקופת סטלין,‏ אלא רק להציב שאלה,‏<br />

מה אנחנו,‏ כחברה,‏ עושים עם תכנים אלו,‏ כיצד אנו<br />

מנצלים ומעצבים אותם.‏<br />

דריוש נובצקי<br />

14

PUBLISHER W.A.B., Warsaw 2009 125 × 195, 168 pages<br />

ISBN 978-83-7414-676-0 Translation rights W.A.B.<br />

15<br />

סאבינה<br />

לא נרדמת עד חצות מרוב התרגשות.‏<br />

כך זה אצלה תמיד,‏ כשהיא עומדת<br />

לדבר עם המנהל ברסקי.‏<br />

היא פוסעת במסדרון ארוך המוביל אל לשכתו ומרגישה שברכיה<br />

רוטטות.‏ מנקודת מבט רפואית יש מקום לתמיהה,‏ שלמרות<br />

הרטט,‏ הליכתה זריזה מתמיד.‏ במזכירות הגברת קריסטינה<br />

מסבירה לה רזי סריגה.‏ הסוודר מצמר בצבע בז׳ שהזמינה לפני<br />

חודש כבר מוכן.‏ צווארון ושרוולים בחום כהה.‏ על צבעים אלו<br />

המליצה לה סבתא שלה,‏ שגם לה בנעוריה היה סוודר כזה,‏ וגם<br />

הוא נסרג בידי אישה ששמה קריסטינה.‏<br />

‏“זה פשוט מאוד,‏ גברת סאבינקה,‏ שבע עיניים שמאל ושש<br />

ימין.‏ ובקצה אז׳ור...“‏ קריסטינה מהמזכירות מסבירה פנים לכל<br />

העולם,‏ אף שיש לה צרות עם בעלה;‏ מספרים,‏ שהוא נחקר<br />

כבר פעמיים ללא סיבה.‏<br />

‏“בוודאי צריך הרבה סבלנות בשביל זה...“‏ סאבינה מעמידה<br />

פנים שהיא נרגשת,‏ אף שכרגע אכפת לה רק מה תגיד לִ‏ ידיה,‏<br />

המזכירה השנייה של בארסקי,‏ שנכנסה ללשכתו ושוהה שם<br />

זמן רב למדי.‏<br />

‏“גברתי העורכת,‏ וכי למי יהיה סבלנות יותר ממך?‏ כל הזמן<br />

עם הספרים...“‏<br />

‏“כמה מגיע לך,‏ הגברת קרישיה?“‏<br />

‏“על מה את מדברת,‏ הגברת סאבינקה.‏ עזרת לי כל כך עם<br />

התרופה.‏ שיהיה לך לבריאות.“‏<br />

‏“ככה אי אפשר.‏ את עבדת ומגיע לך שכר...“‏ בקולה של<br />

סאבינה יש שכנוע פנימי בצדקתה ובידיה ארנק.‏<br />

בדלת הלשכה מופיעה לידיה.‏ היא אחת הבחורות היפות<br />

בוורשה ולמראיה סאבינה תמיד חשה דקירה של קנאה.‏ אך<br />

אילו ניתן לה לבחור הייתה מעדיפה,‏ שבמקום יופייה של לידיה<br />

יהיה לה האומץ שלה.‏ לידיה לא פוחדת משום דבר ומסוגלת<br />

אפילו לצחוק בקול רם בנוכחותו של המנהל.‏<br />

‏“הוא בטלפון,‏ אבל את יכולה להיכנס.‏ היום יש לו מצב<br />

רוח טוב.“‏ מניחה לסאבינה לעבור וסוגרת את הדלת מאחוריה.‏<br />

‏“צבע בז׳ מתאים לה מצוין.‏ אבל אפור יכול היה להיות יותר<br />

טוב...‏ ‏“אומרת על הסוודר שהגברת קריסטינה אורזת בנייר.‏<br />

יותר טוב שתחשבי על הצבעים הר“ועשים של השפתונים<br />

שלך,‏ רוצה לענות הגברת קריסטינה,‏ אבל שותקת.‏<br />

הלשכה רחבת ידיים והדרך עד שולחן הכתיבה אורכת זמן<br />

רב.‏ כשסאבינה הייתה ילדה,‏ היא ביקרה כאן עם אביה.‏ כבר<br />

שכחה באיזה עניין ומדוע לקח אותה אביה אל הידיד שלו,‏<br />

שהיה נשיא הבנק החקלאי.‏ מאותה פעם נותר בזיכרונה טעם<br />

של טרפל שוקולד וריח הקוניאק שהגברים שתו.‏ מהביקורים<br />

הבאים היא זוכרת לא רק כל מילה של בארסקי,‏ אלא גם כל<br />

הרמת גבה.‏<br />

השולחן עומד באותו מקום כמו לפני המלחמה,‏ הספה<br />

והכורסאות הוזזו קרוב יותר לחלון.‏ יש יותר ספרים,‏ בכך אין<br />

ספק,‏ גם התמונות על הקירות שונות.‏ תמונתו של המרשל<br />

פילסודסקי,‏ שזכרה לא הייתה מוצלחת,‏ משום שהוא נראה<br />

עליה מפחיד מאוד,‏ והוא הרי לא היה כזה.‏ על התמונות<br />

שתלויות כאן כעת היא מעדיפה שלא לחשוב.‏ הוא גם רכש<br />

שולחן ישיות חדש ללשכת.‏ בוודאי לא היה כאן בחודש יולי.‏<br />

‏“אני מבקש שלא תאכזב,‏ חבר.‏ אנחנו צריכים את המטוס לא<br />

כדי להוביל בו רהיטים...“‏ – בארסקי משוחח בטלפון.‏ בראותו<br />

את סאבינה הוא מחייך ומצביע על אחת הכורסאות.‏<br />

סאבינה מתיישבת ומתבוננת במנורה שעל השולחן.‏ אהיל<br />

זכוכית נתמך בידי אישה בלבוש מזערי מארד.‏ מאחוריה אפשר<br />

לראות היטב את האיש,‏ שגם אילו דובר בלחש,‏ תמיד ישמעו<br />

אותו.‏ ‏“זה עניין של פוליטיקה,‏ ולא רק של פוליטיקה תרבותית,‏<br />

אם אתה מבין למה אני מתכוון.‏ כן,‏ אני מחכה לאישור...‏<br />

אדיוט!“‏ את המילה האחרונה הוא מפטיר אחרי שכבר השליך<br />

את השפופרת על כנה.‏ רק כעת הוא מביט בה ומחייך,‏ כמו<br />

שרק הוא יודע.‏ ‏“באיזה ענײן את באה אליי,‏ גברתי העורכת?“‏<br />

הוא קם מאחורי שולחן הכתיבה ומתיישב בכורסה שמולה.‏<br />

לא היה גבוה,‏ אך היה מסוג האנשים שמושכים אליהם תשומת<br />

לב.‏ כך דמיינה לעצמה את נפולאיון בונפרטה,‏ למעט העובדה<br />

שברסקי לא עשה פרצופים מחוכמים,‏ ולא החזיק ידו על החזה.‏<br />

במקטורנו המקומט וחולצת כפתורים עם צווארון הוא נראה<br />

היום כמו הסופר סומסרט מוהם,‏ שתמונתו עמדה על שולחנה.‏<br />

‏“שום דבר חשוב.‏ האחראית על כוח אדם החליטה שבתהלוכה<br />

הקרובה אנחנו נופיע בבגדי ספורט...“‏<br />

‏“נראה לי שזו הנחיה מלמעלה.‏ נפש בריאה בגוף בריא,‏ או<br />

אולי להיפך.‏ אנחנו,‏ מפיצי ההשכלה,‏ חייבים להפגין תמיכה<br />

בחוסן גופני.‏ די מגוחך,‏ אבל לא חריג,‏ לא כן?“‏<br />

‏“רק שאנחנו,‏ ממדור השירה,‏ אמורות להופיע בתור מחליקות<br />

אומנותיות על הקרח...“‏<br />

‏“אני עצמי הצעתי את זה.‏ וכי מהי שירה,‏ אם לא גלישה<br />

על העננים?‏ חשבתי שתשמחי.‏ את צעירה ונאה,‏ בחצאית קצרה<br />

תפרחי יפה מאוד...“‏<br />

‏“אדוני המנהל,‏ אני לא יודעת להחליק על הקרח...“‏ סאבינה<br />

חשה שהיא מסמיקה,‏ ותחושתה אכן נכונה.‏ בנוסף,‏ היא יודעת<br />

שעשתה טעות בראשית השיחה,‏ שהרי לא בעניין זה היא באה<br />

אליו.‏<br />

‏“מה אכפת לך,‏ הרי המחליקיים יהיו תלויים לך על<br />

הצוואר.“‏<br />

‏“אני עסקתי קצת בריצה,‏ אולי מספיק נעלי ריצה?“‏<br />

ברסקי מתרומם מכורסתו ומלטף את לחייה כמתקשה<br />

להאמין.‏<br />

‏“ילדתי,‏ אילו יכולנו להיות כל כך ישרים בכל העניינים...‏<br />

וכי מי מבין במטפורות יותר טוב ממך?‏ כל ההפגנות והתהלוכות<br />

הן במובן מסוים הצגה...“‏ אמר זאת והיסס,‏ וסאבינה חושבת<br />

שגם ההיסוס נאה לו.‏<br />

‏“שמשחקים למען מטרה מוצדקת,‏ כמובן.‏ את פשוט תשחקי<br />

תפקיד של נערה ספורטיבית,‏ ואני מבטיח לך שמעל הטריבונה<br />

אעמיד פנים של חכם.‏ אז מה,‏ אני נראה חכם?“‏<br />

‏“כן.‏ וכזה אתה באמת.“‏ מזמן כבר לא הייתה כל כך משוכנעת<br />

בצדקתה.‏<br />

‏“טוב שלפחות את חושבת כך.“‏ ברסקי קם ומתחיל להתהלך<br />

בלשכתו.‏ היה לה ברור,‏ אין לדעת כיצד,‏ שכעת ישאל אותה,‏<br />

באיזה עניין באמת היא באה אליו.‏ ‏“מה עם המשורר הגדול<br />

שלנו?‏ הוא כבר יודע,‏ שאם לא יסכים לעריכה קטנה,‏ לא נוכל<br />

להוציא אותו לאור?‏ לא,‏ אל תקומי,‏ אני אוהב להתהלך.‏ הרגל<br />

שלי מתא המאסר.“‏<br />

‏“הוא יבוא מחר כדי לשמוע את ההחלטה שלך.“‏<br />

‏“הגברת סאבינה,‏ אילו יכולתי להחליט בעצמי על כל דבר,‏<br />

הייתי רואה כהצלחה הגדולה ביותר שלנו להשיג משורר כזה...‏<br />

אך המצב הבינלאומי הוא כזה ולא אחר,‏ האויב מסתתר בכל<br />

מקום...“‏ הוא לא אומר את זה בשכנוע פנימי,‏ אך גם כך הוא<br />

נשמע משכנע.‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן

Photo: Krzysztof Łukasiewicz<br />

חְ‏ מוּ‏ רְ‏ דָ‏ ליה<br />

יואנה באטוֹר ‏)ילידת 1968( – סופרת,‏ פובליציסטית ומרצה באקדמיה.‏ ‏“גבעת<br />

החול“‏ יראה בקרוב אור בתרגומים לגרמנית והונגרית וצפוי להתפרסם אף<br />

בתרגום עברי בהוצאת ‏“כתר“.‏<br />

יואנה באטוֹר<br />

בשנת 2009 פרסמה יואנה באטור את ‏“גבעת החול“,‏<br />

רומן בלתי-שגרתי על הולדתה ונפילתה של החברה<br />

הסוציאליסטית,‏ חברה בה שלט עיקרון הזהות בין<br />

האנשים.‏ ‏“חמורדליה“,‏ הממשיך לתאר את קורות<br />

הדמויות מ“גבעת החול“,‏ מספר על עולם בו החיים<br />

מתפתחים הודות לשוני בין אנשים.‏<br />

‏“גבעת החול“‏ הסתיים בסצנה בה דומיניקה חְ‏ מוּ‏ רָ‏ ה,‏<br />

נערה שזה עתה סיימה תיכון,‏ מעורבת בתאונת דרכים.‏<br />

דומיניקה היא השונות בהתגלמותה – בעורקיה זורם<br />

דם יהודי ורוסי,‏ חברתה הטובה היא לסבית ובנוסף<br />

על כך היא מנהלת רומן עם כומר צעיר.‏<br />

לאחר התאונה מבלה דומיניקה חודשים ארוכים<br />

בבית-חולים בגרמניה – תחילה בתרדמת,‏ לאחר מכן<br />

בשיקום.‏ כאשר היא משתחררת מבית החולים,‏ היא<br />

מחליטה שלא לשוב לפולין.‏ מכאן ואילך היא משוטטת<br />

ברחבי העולם,‏ מוּ‏ נעת בידי משאלת נדודים עמומה.‏<br />

בגרמניה היא עובדת במפעל לשימורי פירות,‏ בארה”ב<br />

היא נשכרת להקריא ספרים לקשישה,‏ באנגליה היא<br />

מגישה משקאות במסעדה.‏ בכל מקום היא קושרת<br />

קשרים בהעניקה לאנשים שי צנוע לכאורה,‏ אך<br />

בה בעת נדיר,‏ והוא המוכנות להקשיב לסיפוריהם.‏<br />

בכל פעם שהיא מגיעה למקום חדש,‏ נדמה לאנשים<br />

שכבר הכירו אותה בעבר.‏ כאשר היא ממשיכה הלאה,‏<br />

היא מותירה אחריה געגוע נעים.‏<br />

הרומן אינו כתוב באופן כרונולוגי,‏ אלא על פי<br />

כללי הסאגה.‏ הופעתן של הדמויות אינה נובעת<br />

מהשתייכותן למשפחה,‏ אלא מתוך מפגשים<br />

אקראיים.‏ הרומן,‏ אם כן,‏ מזכיר במבנהו שיח יוחסין<br />

– מעין סבך הקרוב יותר לרכילויות מאשר לכרוניקה.‏<br />

המספר הראשי,‏ כאילו היה מדיום,‏ מעניק את קולו<br />

לכל אחד ממספרי הסיפורים המשניים:‏ סיפורו של<br />

מישהו מחזיר אותנו אל ראשית המאה ה-‏‎19‎‏,‏ כאשר<br />

נפוליאון עבר עם צבאו דרך פולין ו“ונוס השחורה“‏<br />

הובאה מאפריקה לפאריס והוצגה לראווה כקוריוז<br />

בסלונים ובקרקסים.‏ מישהו אחר מספר על החיים<br />

בעיירה הפולנית הקטנה קמיינסקוֹ,‏ שבה התגוררו<br />

לפני מלחמת העולם השנייה שתי רווקות זקנות<br />

ותימהוניות,‏ שכונו בפי התושבים ‏“הדודות הֶ‏ רבָּ‏ טְ‏ קָ‏ ה“‏<br />

‏)בפולנית:‏ תה(‏ ושמרו את סיר הלילה של נפוליאון.‏<br />

אנו מאזינים לטרוניות אימהּ‏ של דומיניקה,‏ אלמנה<br />

האוזרת אט-אט כוחות כדי לערוך שינויים בחייה.‏<br />

גורלות של אנשים,‏ כמו ענפי עץ,‏ מתחככים לרגע זה<br />

בזה,‏ מתפצלים ושוקעים באופן בלתי צפוי.‏ מפיתולי<br />

שיח היוחסין הזה עולה,‏ שאיש אינו מהווה סיפור<br />

מבודד ושלאיש לא מיועד מקום אחד ויחיד על פני<br />

האדמה.‏<br />

פּ‏ שֶ‏ מיסלב צָ‏ ׳פּ‏ לינסקי<br />

16

PUBLISHER W.A.B., WARSAW 2010 123 × 195, 504 pages<br />

ISBN 978-83-7414-737-8 Translation rights W.A.B.<br />

17<br />

גראז'ינקה<br />

הולכת פעמים אחדות<br />

בחודש אל היער,‏<br />

המתחיל מעבר לרצועת<br />

השדות.‏ ניתן לראותו מחלון ביתה,‏ קו משונן של עצים בגוון<br />

כחול-כהה על הגבעה.‏ היא היחידה בכפר מֶ‏ רְ‏ הוֹלץ שהולכת<br />

לשם,‏ כי איש לא יודע למי בעצם שייך היער ובזמנו התנהל<br />

על כך ויכוח שלא נפתר עד היום.‏ מכל עבר מקיפים את היער<br />

שדות מעובדים,‏ שדות הגונים,‏ שיש להם בעלים - ורק היער<br />

נותר מיותם עם שביל יחיד שמוביל אליו מביתם של גראז׳ינקה<br />

והָ‏ אנְ‏ ס קאלטהוֹפר.‏<br />

במרהולץ נוסעים במכונית לסופרמרקט כשצריך,‏ וברגל הולכים<br />

לכל היותר עד לכנסייה או למאפייה.‏ אם כבר מטיילים ברגל,‏<br />

אז מתהלכים ביום ראשון בפארק,‏ עוברים דרך המרכז המסחרי,‏<br />

אבל לא הולכים אל היער.‏ דברים כאלה אינם מתקבלים על<br />

הדעת,‏ בלתי מתקבלת על הדעת היא גם גראז׳ינקה קאלטהופר,‏<br />

ששם נעוריה רוֹזפּ‏ וּך ומוצאה פולני וחשוד ביותר.‏ ישנם כאן<br />

במרהולץ רבים,‏ שאם היו שואלים לדעתם,‏ כלל לא היו נותנים<br />

לה לגור כאן.‏ יש להם דווקא הרבה מה לומר והם אומרים<br />

זאת מתוך תקווה,‏ שמשקל סך המילים שתיאמרנה יהווה גורם<br />

מכריע בקביעת גורלה של האישה הזרה.‏ גברת קוֹרְ‏ ן מביטה<br />

מאחורי הוילונות וחוזרת ואומרת בפני כל מי שמתעניין בחיי<br />

אשתו של האנס שלהם - ומתעניינים כאלה לא חסרים - שהנה<br />

שוב אצה לה הפולניה הטיפשה החוצה,‏ הולכת ליער,‏ באיזו<br />

עזות מצח היא אצה לה ליער;‏ מעניין,‏ מה יש לה לחפש שם<br />

ביער?‏ לגברת צוֹרְ‏ ן,‏ שלרשותה עמדת תצפית בבית השכן,‏ יש<br />

תשובה לכך,‏ כי תמיד יש באמתחתה תשובה לכל שאלה,‏ בטח<br />

היא מתפרפרת.‏ מתפרפרת,‏ ועוד איך,‏ מסכימה גברת קורן.‏<br />

כשהעובדה הבסיסית הזו נקבעת,‏ יכול דמיונן של הגברות קורן<br />

וצורן להתפרפר בעקבותיה של גראז׳ינקה,‏ המתפרפרת לה<br />

ביער בעמידה,‏ תוך הישענות על העצים,‏ בשכיבה על הדשא,‏<br />

בפראות,‏ בחייתיות ומי יודע באילו עוד תנוחות של אותם<br />

הזרים,‏ פרוצה,‏ ‏“שלאמפֶּ‏ ה“,‏ זה מה שהיא.‏<br />

השכנות לא מניחות לאשתו הפולנייה של האנס.‏ מה,‏ חסרה<br />

לה עבודה בבית?‏ בבית מחכה עבודה,‏ וביער שלא שייך לאיש<br />

- מי יודע מה הולך שם.‏ וכשהיא שבה מן היער,‏ היא מביאה<br />

עמה איזו חיה תועה כמוה.‏ חתול,‏ כלב,‏ כושית.‏ כושית,‏ שחורה<br />

כמו שד,‏ חוזרות ואומרות בעונג פעם גברת צורן,‏ פעם גברת<br />

קורן.‏ היא הביאה מהיער אישה שחורה עם שיער זהוב,‏ זה לא<br />

נורמלי,‏ כאן במרהולץ ניתן להבחין בין דברים נורמלים ללא<br />

נורמלים במבט חטוף אחד,‏ וככה זה צריך להיות.‏ נאנחת גברת<br />

צורן,‏ נאנחת גברת קורן.‏ לו היה האנס מתחתן עם אישה מכאן,‏<br />

היא הייתה מנקה לו כמו שצריך,‏ מבשלת לו כמו שצריך,‏ באופן<br />

מזין וחסכוני,‏ בעוד שזאת,‏ לא די בכך שהיא מאכילה ומלבישה<br />

כל מיני פרחחים זרים,‏ אזי במקום לשבת על הישבן,‏ הפרפרית<br />

הזאת מתעופפת לה אל היער,‏ מיוחמת כאילו לא הייתה אשת<br />

איש,‏ אלא חיית בר ממין נקבה,‏ האם ראתה זאת לאחרונה<br />

גברתי,‏ פְ‏ ראוּ‏ קורן היקרה?‏ ראיתי,‏ פראו צורן היקרה,‏ מאשרת<br />

גברת קורן.‏ מי יודע את מי היא שוב תביא איתה הביתה?‏<br />

הגברות קורן וצורן מקוות להיות הראשונות לדעת,‏ אם רק<br />

תהיינה מספיק ערניות בעומדן על המשמר מאחורי הוילונות.‏<br />

הן מסכימות על כך,‏ שאין דבר שלא ניתן לצפות מגראז׳ינקה,‏<br />

אשתו של האנס שלהן – יש לה עיני פרא,‏ לא מכאן,‏ שיער<br />

ארוך וצבוע.‏ גברת קורן וגברת צורן סבורות שמגיל מסוים<br />

אישה צריכה להסתפר קצר,‏ להתלבש במהוגנות,‏ ולהחזיק בחצר<br />

כלב רציני,‏ כזה שנובח על זרים עוד לפני שהוא רואה אותם.‏<br />

אבל אצל גראז׳ינקה?‏ נאנחת גברת קורן,‏ נאנחת גברת צורן.‏<br />

אצל אשתו של האנס שלהן מתרוצצים אסופים,‏ כל מני בני<br />

כלאיים דוחים שעטים על כל אחד בליקוקים.‏ כלב צריך לאלף!‏<br />

ואת החתולים שלה כבר אי אפשר לספור אפילו.‏ גברת קורן<br />

וגברת צורן מסכימות שחתולים אינם ניתנים לאילוף,‏ אבל<br />

אם הם בלתי ניתנים למאכל אדם,‏ אז לפחות שיצודו בשביל<br />

לא לגווע מרעב.‏ שכנותיה של גראז׳ינקה קיוו גם שהקשר<br />

של האנס עם הפולנייה לא ישרוד את החורף,‏ לא ייגרר עד<br />

הסתיו.‏ הם לא יסתדרו,‏ פראו קורן היקרה.‏ הוא יגרש אותה,‏<br />

פראו צורן היקרה,‏ חזרה למזרח יחד עם הפרחחים וחצאיות<br />

המיני.‏ איפה נראה דבר כזה?‏ הן עוד לא ראו,‏ לא גברת קורן<br />

ולא גברת צורן ובינן לבין עצמן הן מעמידות פנים שאינן<br />

מפיקות כלל שום הנאה מצפייה בדבר שאינן מורגלות בו.‏ הן<br />

נדבקות לשמשת החלון כמו דגים באקווריום,‏ אילו יכלו,‏ היו<br />

נדבקות כבר ישירות לגראז׳ינקה.‏ הו בבקשה!‏ בבוקר למשל,‏<br />

הולכת גראז׳ינקה לדיר החזירים לבושה כמו לחגיגה,‏ שמלה עם<br />

מחשוף מעוטרת בנקודות פולקה,‏ חצי ישבן בחוץ.‏<br />

גברת קורן ראתה במו עיניה,‏ היא יכולה להישבע,‏ כאשר<br />

ביקרה את השכן וביקשה בתירוץ שווא לשאול מכסחת דשא,‏<br />

זמן קצר אחרי שהביא אליו מפולין את האישה המרגיזה הזו,‏<br />

שלא נראתה כמו אשת איש אז וגם לא עכשיו,‏ היא יכולה אם<br />

כן להישבע שראתה.‏ לגברת קורן ניסיון ארוך שנים בזריקת<br />

מבטים חטופים,‏ שפוגעים ביעדם כמו כדורי גולף הנופלים<br />

לחור הנכון,‏ בדיוק רב וללא קול,‏ פּ‏ ק,‏ פּ‏ ק.‏ אחר-כך היא<br />

מתאמת ומשווה עם גברת צורן את הפגיעות המדויקות.‏ כשאין<br />

שום ממצאים חדשים,‏ הן נזכרות בפגיעות קודמות ומתבלות<br />

אותן מחדש,‏ הופכות את ניצחונותיהן על הלשון ומוצצות מהם<br />

את המתיקות.‏ גברת צורן כיווצה אם כן את עינה בכיוון דיר<br />

החזירים של האנס קאלטהופר,‏ שלא היה חדיש כמותו בכל<br />

הסביבה,‏ וראתה במלבן האור דמות מרקדת,‏ משהו שלא אמור<br />

היה להיות שם,‏ שהרי דיר חזירים אינו מקום לריקודים,‏ צוּם<br />

טוֹיפֶ‏ ל ‏)לכל הרוחות(!‏ לעתים רחוקות קרה לגברת קורן שהמבט<br />

הראשון דרש תיקון,‏ והנה,‏ גם במבט שני ראתה שגראז׳ינקה<br />

אכן רוקדת.‏ לא יאמן!‏ היא לא האזינה למוסיקה כלשהי,‏ רק<br />

לחרחורי החזירים,‏ שגם כן נדמו לה כמוטרפים משהו,‏ כי<br />

באותו הקצב שבו התנועע ישבנה העטוף בבד אדום עם נקודות<br />

פולקה,‏ חרחרו החזירים את מנגינת המקרנה.‏ גראז׳ינקה נענעה<br />

את אגנה וליפפה סביבה סחבה ירוקה לשטיפת הרצפה,‏ אך<br />

אולי היה זה נחש,‏ שכן רק כוחות שטניים מסוגלים היו להביא<br />

את גברת קורן לכדי תנועה המזכירה ריקוד,‏ והיא כמעט<br />

קיבלה התקף לב כשהתחוור לה שבמקום לרעוד מרוב אימה,‏<br />

היא מתנענעת.‏<br />

מפולנית:‏ עילי הלפרן

Photo: Elżbieta Lempp<br />

הסתודדות<br />

מיכאל קומאר ‏)יליד 1946( – דוקטור למדעי הרוח,‏ סופר,‏ מסאי,‏ מחבר<br />

תסריטים,‏ מחזות ותכניות טלוויזיה.‏<br />

מיכאל קומאר<br />

מעת לעת מופיעים ספרים מפתיעים שאינם דומים<br />

לשאר,‏ שאינם משתלבים בתוך המערך השוטף<br />

של התוצרת הספרותית.‏ ללא ספק זהו המקרה של<br />

הסתודדות מאת מיכאל קומאר – טקסט שהוא בד<br />

בבד גם מרתק ומגרה וגם יוצא דופן.‏ בעצם קשה<br />

יהיה להגדיר את מקומו של קומאר על מפת היצירה<br />

הספרותית,‏ משום שזו יצירה שנמצאת על גבול<br />

הרומן,‏ החיבור הפילוסופי ו...‏ ספר בישול,‏ בו המחבר<br />

עובר בשטף מתיאור מורכבות הגורל הפולני במאות<br />

השנים האחרונות לדיון פרטני באנטיגונה לסופוקלס<br />

או ב“כתב היד שנמצא בסראגוסה“‏ ליאן פוטוצקי,‏<br />

ושוב,‏ מדיון בעלמא במושגים פילוסופיים מורכבים<br />

לתיאור מנות משובחות ומרכיביהן.‏ הגיבורים<br />

הראשיים הסתודדות הם הגברת ה׳ והמשרת<br />

שלה ‏)הוא הדובר ברומן(.‏ גברת ה׳ הבאה בשנים,‏<br />

השייכת למשפחת אצולה בעלת מסורת של מאות<br />

שנים היא אשת ספר,‏ אינטליגנטית,‏ ויחד עם זאת<br />

יש לה גם חכמת חיים,‏ הנובעת מניסיון חיים רב.‏<br />

המשרת עוסק בכל בבית ‏)או,‏ נכון יותר,‏ בבתים(,‏ אף<br />

שבתפקידו העיקרי הוא טבח,‏ שף המתמחה במנות<br />

שלא תמצאו גם במסעדות המפוארות ביותר.‏ הוא<br />

גם מומחה למשקאות אלכוהול בעלי מוניטין.‏ הוא<br />

גם מושא תשוקת החינוך של נותנת לחמו,‏ שמניחה<br />

כי מחובתה לחנך את ה“מעמדות הנמוכים“.‏ הדובר<br />

מציג כמה חודשים אחרונים בחייה של הגברת<br />

ה׳,‏ ומתמקד ראשית כל בתיאור ארוחות מפוארות<br />

למוזמנים,‏ ארוחות צהריים וערב שבמהלכן מנהלת<br />

בעלת הבית שיחות מלאות הסתעפויות עם אורחיה<br />

‏)בין השאר עם שחקן מפורסם וסופר לא מוערך כל<br />

כך,‏ אך מעניין(‏ לשולחן העמוס כל טוב.‏ אלו הן – אם<br />

לומר בקיצור – אורגיות אמיתיות של אינטלקט<br />

וטעם.‏ בספרו החדש קומאר החליט לעשות חיבור<br />

בלתי שגרתי בעליל בין דיון אינטלקטואלי רציני לבין<br />

סממן של קלות מסויימת,‏ המתבטא,‏ למשל,‏ ביחסים<br />

מלאי האירוניה בין הגברת ה׳ לבין המשרת שלה,‏<br />

מה שגורם לכך,‏ שהרומן מאלץ את הקורא להרהר<br />

ברומו של עולם מחד,‏ ומאידך – אין הוא משעמם<br />

לרגע.‏ ספרו של קומאר הוא מעין ארוחה המבושלת<br />

בשלמות ‏)השוואה קולינרית היא ממש במקומה כאן(‏<br />

- כובשת בעושר טעמיה,‏ משביעה וקלה כאחד.‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

18

PUBLISHER Świat Książki, Warsaw 2009 138 × 220, 272 pages<br />

ISBN 978-83-247-1319-6 Translation rights Świat Książki<br />

19<br />

הגברת<br />

ה׳ סיפרה לי פעם,‏ שאחותה<br />

הצעירה בל דה ז׳ור,‏ שהוזכרה כבר<br />

לעיל,‏ בהיותה בגיל ההתבגרות,‏<br />

התייחסה בסלידה אל החלזונות,‏ ממש בשנאה יוקדת.‏ השתינה<br />

עליהם,‏ רמסה אותם,‏ שפכה עליהם נפט והציתה אותם.‏ הכל<br />

מסיבות מוסריות.‏ החלזונות נקשרו בתודעתה אל סודות החטא<br />

הלא טהורים של חיי המין,‏ שהכומר וינצנטי הזהיר אותה<br />

מפניהם ברצון.‏<br />

הדיבוק חלף לו בו ברגע שבל דה ז׳ור החלה לנחש כי<br />

כשעוסקים במהות החטא,‏ הסלידה לא תהיה ליועץ היחיד.‏ כאן<br />

יש גם צורך במעט סקרנות מעשית.‏<br />

באשר אליי,‏ אני סבור כי קיכלים הם מנה ראויה לתשומת<br />

לב,‏ על אף שמריטתם היא עניין די מייגע.‏ הפשוט ביותר הוא<br />

לבשל אותם באיטיות ועל אש קטנה על פיסות דקות של שומן<br />

חזיר בתוספת חמאה,‏ מלח,‏ פלפל,‏ ולאחר מכן להכניסם לתנור<br />

למספר דקות עד שישחימו.‏ אפשר גם אחרת:‏ לחתוך את החזה<br />

יחד עם עצם החזה,‏ לטגן את שאר הבשר יחד עם הקורקבן<br />

והכבד,‏ ואפשר להוסיף שנים-שלושה כבדי עוף עם בצלצלי<br />

שאלוט ושומן חזיר.‏ לאחר מכן יש לחתוך דק ובקפידה,‏<br />

לערבב עם חמאה,‏ פלפל,‏ מלח,‏ אפשר גם עם מיני תבלינים<br />

לפי הטעם,‏ אף שהייתי נזהר עם ערער,‏ ושני חלמונים.‏ את<br />

המילית יש למרוח בנדיבות על עגולי הבצק הצרפתי,‏ להניח<br />

על המילית את חזה הקיכלי,‏ לכסות בהידוק בחתיכות שומן<br />

חזיר – ולתנור.‏ כאשר שומן החזיר יתחיל להשחים,‏ יש להשליך<br />

אותו,‏ ואת הקיכלים יש למרוח בחמאה.‏<br />

מתוך כבוד לסדר שבטבע ראוי להניח סביב הקיכלי חלזונות<br />

מטוגנים בחמאה.‏ אני כותב בעודי מודע לכך,‏ שהקיכלים<br />

זכאים להגנה מוחלטת מפני ציד,‏ להוציא את אדום החזה<br />

והקיכלי האפור המוגנים רק בעונה מסוימת והם עסיסיים,‏<br />

כשיודעים לטפל בהם כהלכה.‏ בעודי חולם הייתי מוסיף אל<br />

העופות הללו את יין ההרמיטאז׳ או אולי סן-ז׳וזף,‏ שבשניהם<br />

סירה הוא השליט ויש בהם גם מעט מרזן ורוזן.‏ גם ברולו<br />

מסילביה גראסו יתאים.‏<br />

כאן עליי להוסיף כי שקיעתו של הסופר ק׳ בשתיקה לא<br />

הייתה אקט חד פעמי.‏ הייתי אומר שהייתה זו יותר סדרה של<br />

אירועים.‏ ראשית כל,‏ אורחנו הפיל את עצמו אל תוך הכורסה<br />

שעמדה ליד האח הקטן,‏ ופניו התכסו בצבע ארגמן כהה.‏<br />

‏“אדוני לא חש בטוב?“‏ שאלה הגברת ה׳.‏<br />

‏“שמעתי את קול אדונָי“‏ אמר ועצם את עינו השמאלית בעוד<br />

הימנית בהתה בלא תנועה בגברת ה׳,‏ בזדוניות והתגרות,‏ כי<br />

זהו בדיוק הרושם ממבטים הצופים בלא תנועה.‏<br />

הגברת ה׳ הגיבה בהפניית מבטה מעיניו של הסופר ק׳,‏<br />

ובעודה ממשיכה את הדיון ביצירתו של סופוקלס,‏ אמרה:‏<br />

‏“נזכור,‏ כי הפקודה להשליך את שרידיו של פולינקס לכלבים<br />

ולעופות טרף לא נתקבלה מלכתחילה בהתנגדות ניכרת מצד<br />

דעת הקהל בתביי,‏ זו המיוצגת על ידי הזקנים במקהלה.‏ מדובר<br />

יותר בקבלת הדברים.‏ בקבלה שאיננה משוחררת מאי-נחת<br />

משום שהפקודה נכונה כביכול,‏ צודקת כביכול,‏ ניתנה בידי<br />

אדם בעל עקרונות איתנים.‏ הדבר נוגע לשרידי גופתו של<br />

בוגד,‏ למען יראו וייראו.‏ כלומר,‏ יש כאן מהיסוד החינוכי,‏<br />

ואולם הדבר מוגזם.‏ ההתנגדות עלולה הייתה לעורר את זעמו<br />

של קראון ולהביא על המקהלה עונשים חמורים,‏ כולל עונש<br />

מוות.‏ האם כדאי להסתכן?‏ מי הכסיל שיקריב את עורפו?‏ יש<br />

לפעול בזהירות.‏<br />

לכן,‏ למרות ההכרה בזכות העומדת לשליט להחליט מה<br />

ייעשה בגופתו של אויב העיר,‏ רומז ראש המקהלה,‏ שהוא<br />

מעדיף לשמור מרחק מהעניין הזה.‏ אין זה מן הנמנע,‏ הוא<br />

אומר,‏ שיש לו לקראון זכות להפעיל את החוק הן בענייניהם<br />

של החיים והן בענייניהם של המתים,‏ על כן יושלכו השרידים<br />

לטרף,‏ אולם בתנאי שאנחנו לא ניקח חלק בזה.‏ שהצעירים<br />

מאיתנו יבצעו זאת!‏ סופוקלס היה אדם בעל הבחנה,‏ על כן<br />

הבחין שלנעורים הזכים והתמימים יש נטייה למעשים פזיזים,‏<br />

הגורמים לעיתים קרובות לאסון.‏ הזיקנה,‏ לעומת זאת,‏ עוטה<br />

את בגדי הזהירות החגיגיים על מנת להסתיר כי נוח לה בחברת<br />

האיוולת,‏ מה שמסתיים גם הוא בביש מזל,‏ כי האם בר מזל<br />

הוא זה שטוב לו בחברת האיוולת?“‏<br />

בתגובה פקח הסופר ק׳ את עינו השמאלית ועצם את<br />

הימנית.‏<br />

‏“כן,‏ כן,‏ איוולת!‏ אין טעם להעמיד פנים!“‏ זעקה הגברת ה׳.‏<br />

‏“הזוכר אדוני את הרגע בו השומר מבשר לקראון את הידיעה<br />

כי אלמוני כיסה את שרידי פולינקס?‏ מה עושה אז ראש<br />

המקהלה?‏ אדוני היקר,‏ ראש המקהלה מתחיל לרקוח מזימות.‏<br />

למה?‏ כי הוא רואה שאמנם נמצא מישהו שנטל על עצמו את<br />

הסיכון הקטלני.‏ מי,‏ בשם אלהים?‏ מי אוויל כל כך?‏ ואולי לא<br />

אוויל?‏ אולי רק מעמיד פני אוויל?“‏<br />

הצו הראשון של הזיקנה,‏ המחזיק אותה בחיים,‏ הוא דבקות<br />

חזקה ככל האפשר בחיים,‏ עד כדי עוויתות.‏ בכל מחיר ולשם<br />

הנוחות.‏ הזהירות של הזיקנה,‏ זו הנובעת מן הניסיון,‏ מורה<br />

על כן להרהר בכך,‏ שאם הופיע בכל זאת האמיץ שמפר את<br />

איסוריו של קראון,‏ אזי עומד מאחוריו איזה כוח.‏ איזה כוח?‏<br />

מספיק על מנת למרוד בקראון.‏ היינו כוח ניכר.‏ איש לא נקב<br />

בשמו?‏ אנשי תביי ראו כבר ניסים גדולים מאלה!‏ על כן,‏ האם<br />

לא יהיה נכון למצוא חן בעיני הכוח הזה מראש,‏ יחד עם זאת<br />

בלי להתגרות בקראון?‏ ולכן ראש המקהלה ממלמל לקראון<br />

משהו על התבונה שרומזת לו כי במעשה כיסוי שרידיו של<br />

פולינקס ייתכן ויש יד לאלים...‏ תבונה?‏ הרי זה הדבר האחרון<br />

שאפשר לצפות מהמקהלה.‏ קראון יודע על כך,‏ על כן הוא<br />

משיב כיאות לדבריו של העומד בראש:‏ ‏...תפסיק לקשקש לפני<br />

שיתברר שאתה זקן ואוויל.‏<br />

ומה בפי אנטיגונה?‏<br />

בעיני אנטיגונה המקהלה היא אוסף של זקנים,‏ שהפחד נטל<br />

מהם את ההגינות.‏ זקנים ואווילים!‏ תמיד מוכנים להרהר בגורלו<br />

של האדם בכלל שלמרות עוצמת כוחו המבהילה,‏ למרות תחכומו<br />

- הרי הפלגות הן בהישג ידו וגם האדמה,‏ שאותה יחרוש בסיוע<br />

שוורים מבויתים,‏ ויבנה בית,‏ וירקח מרקחת;‏ אלא שבין כה<br />

וכה הגורל יכה בו,‏ בבן התמותה,‏ כי אין מנוס מפני האדס.‏<br />

אלהים,‏ כמה זה נשגב!‏ כמה גבוה!‏ אולם כאשר מגיעה השעה<br />

שבה יש לעסוק לא באדם בכללו,‏ אלא בזה החי,‏ הסובל כמו<br />

זו העומדת לפני קראון,‏ זקני המקהלה יכולים לקבוע,‏ לכל<br />

היותר,‏ כי במקום להתנגד בעקשות,‏ על העלמה להיכנע לאסון<br />

המתרגש עליה,‏ אחרת היא תביא על עצמה אסון בדומה לאביה<br />

אדיפוס.‏ אומר בקצרה:‏ יש למות בגיל צעיר,‏ עם נפש טהורה<br />

ותמימה.‏ אם לא יעלה הדבר,‏ אזי לעת זקנה יש להזהר גם<br />

מזהירותם של הזקנים וגם מפזיזותם של הנערים.‏ ולא להכיר<br />

את השרים במקהלות!‏<br />

בתגובה לדברים אלה עצם הסופר ק׳ את עינו השמאלית<br />

ופקח את הימנית.‏ הארגמן שעל לחייו החל להתערבב בחיוורון,‏<br />

בדיוק כמו רוטב דובדבנים שמוסיפים לו שמנת.‏<br />

אני נזכר ברוטב דובדבנים,‏ משום שנודע לי מחבריי הצעירים<br />

ממני,‏ שעל פי אסכולת ה-‏ nouvelle cuisine מבשלים בו<br />

את עוף הבר,‏ כאילו שכחו כבר לגמרי את רוטב העוזרר.‏<br />

ודאי ששכחו.‏ טול כוס פירות עוזרר,‏ מרוט את שערותיהם<br />

הדקיקות והוצא מהם את הגרעינים,‏ בשל,‏ וכשיתרככו מעך<br />

אותם במסננת וסנן.‏ ערבב עם קמח מטוגן בחמאה,‏ כוס יין<br />

אדום,‏ צפורן ומרק צח,‏ בשל חצי שעה,‏ סנן,‏ הוסף את רוטב<br />

עופות הבר האפויים.‏ בימי ילדותי רוטב העוזרר היה בן לוויה<br />

גם לבשר חזיר בר אפוי,‏ אז הוסיפו לו כמה פירות מגוררים<br />

של ערער.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוס

Photo: Kasia Kobel<br />

מרגוט<br />

מיכאל ויטקובסקי<br />

מיכאל ויטקובסקי ‏)יליד 1975( – סופר,‏ פובליציסט ומחבר הרומן ‏“חוף<br />

לוּ‏ בייבו“,‏ שתורגם ל-‏‎11‎ שפות וראה אור בשנת 2009 בהוצאת שוקן בתרגומו<br />

של עילי הלפרן.‏<br />

יצירת המופת של מיכאל ויטקובסקי הייתה הרומן<br />

‏“חוף לוּ‏ בּ‏ ייבוֹ“,‏ שעסק בחיים המחתרתיים של<br />

הומוסקסואלים בפולין הקומוניסטית ובראשיתה<br />

של התרבות הגאה בפולין של היום.‏ בספר זה ובאלה<br />

שבאו אחריו התגלה ויטקובסקי כסופר בעל טביעת<br />

עין מעולה להוויות חברתיות,‏ שניחן בחוש הומור<br />

ובאוזן רגישה לשפה,‏ פייטן וכרוניקן של עולם העובר<br />

שינוי מהותי,‏ של עידן בו הדוגמות הישנות והזהויות<br />

הקבועות מפנות את מקומן לעולם הרצוף אי-‏<br />

בהירויות.‏ התהפוכות שחווים גיבוריו נובעות מזהותם<br />

המינית השונה וניתן להמשילן לשינויים החותרים<br />

תחת הערכים הנחשבים בעיני כול למובנים מאליהם<br />

ולכאורה לאוניברסליים.‏ לא במקרה מצורף לספרו<br />

האחרון ציטוט מהפתיחה של יצירת המופת של<br />

אובידיוס ‏“מטמורפוזות“:‏ ‏“רוּ‏ חִ‏ י לִ‏ י יָשׁ‏ ִ יר אֶ‏ ת שׁ‏ ִ יר-‏<br />

הַ‏ חֲ‏ לִ‏ יפוֹת“.‏ הספר מתאר במקביל לפולין את אותו<br />

חלק של אירופה העובר שינוי קיצוני באמונות,‏<br />

הרגלים,‏ קריטריונים שיפוטיים,‏ צרכים והעדפות<br />

תרבותיות הרווחים בו.‏ מרגוט,‏ הדמות מהכותר,‏ היא<br />

אישה הפכפכה ובעלת תיאבון מיני בריא העוסקת<br />

במקצוע גברי באופן מובהק:‏ נהגת משאית קירור<br />

גדולה בקווי אספקה בינלאומיים.‏ הגיבור השני של<br />

הספר הוא ‏“וולְ‏ דֶ‏ ק מנדרינקָ‏ ה“,‏ בחור כפרי הזוכה<br />

לפרסום בתוכנית ‏“האח הגדול“‏ והופך בין לילה<br />

לכוכב במות וטלוויזיה.‏ השניים נפגשים באופן<br />

בלתי-צפוי בביתו של כומר-איש עסקים,‏ מייסדה<br />

של אימפריית בידור תקשורתית,‏ אליו מביאה מרגוט<br />

לשם טקס גירוש שדים ממוחשב את מכרהּ‏ מבית<br />

מלון המשמש מכבסת כספים למאפיונר ידוע.‏ לצמד<br />

זה מצטרף פסיפס של דמויות משנה כגון אָ‏ שיה,‏<br />

הקדושה הפולנית החדשה המנהלת שיחות רדיו,‏<br />

גְ‏ רֶ‏ טָ‏ ה,‏ נהג משאית גרמני שאמור לגלם את תמצית<br />

המאצ׳ואיזם אך זוכה לכינוי נקבי,‏ אהובתו של וולדק<br />

הידועה גם בתור ‏“הכוכבת המזדקנת בחן“‏ ומבחר<br />

אושיות מעולם הבידור והטלוויזיה המגלמות בתוכן<br />

את האליטות החדשות - כל אלו ועוד ממלאים את<br />

עמודי ספרו המצוין של ויטקובסקי.‏<br />

מארק זאלֶ‏ סקי<br />

20

PUBLISHER Świat Książki, Warsaw 2009 125 × 200, 208 pages ISBN 978-83-2471-745-3<br />

Sweden/Natur&Kultur, Germany/Suhrkamp, Russia/Limbakh,<br />

Czech Republic /Mlada Fronda, Italy/ H2O<br />

Translation rights Świat Książki rights sold to<br />

21<br />

נו<br />

איך אתה נוסע,‏ חתיכת זין לא רחוץ שכמוך?!‏ מה<br />

אתה נדחף לי,‏ טמבל?‏ אתה לא רואה שאני מובילה<br />

חומר מסוכן?‏ בשבילך מסוכן!‏ מה קרה,‏ אמאל׳ה לא<br />

הייתה נחמדה אליך?!‏ בא לך לעשות פה תאונה?‏ מה,‏ יש מזג<br />

אוויר חריג?‏ אז יש.‏ תנאי הכביש לא הכי-הכי?‏ ביג-דיל,‏ כבר<br />

שבוע יורד גשם.‏ האחיזה על הכביש לא מי יודע מה.‏ ובכלל,‏<br />

כמו מקלחת בחוץ.‏ משקע,‏ הם אומרים ברדיו,‏ משקע שהגיע<br />

מסקנדינביה!‏ יולי של פעם במאה שנה.‏ עוד תעלה לי על<br />

הראש בקצב הזה,‏ אוף איתך!‏ בואנה,‏ אתה באמת דפוק,‏ אה?‏<br />

פה,‏ פה שק לי!‏ פאק יו,‏ מאדרפאקר!‏ רות סוף.‏<br />

אני מוציאה את הראש מהחלון,‏ כדי שהמחווה שלי תחדור<br />

לראש החלול שלו יותר בקלות.‏ הוא בתגובה צופר ויורד<br />

לשוליים.‏ עושה לי כל מיני הבעות פנים גסות,‏ מסמן בידיים,‏<br />

מה הוא היה עושה לי.‏ הא,‏ לו רק היית יכול,‏ אבאל׳ה!‏ ‏‘תחפף,‏<br />

חבריקו!‏ יום מקסים שיהיה לך.‏ הקרבורטור שלך קטן מדי<br />

בשבילי,‏ חה חה!‏ אלה חושבים שאם אישה נוהגת,‏ אז ישר<br />

היא חייבת להזדחל.‏ הכבוד לא ייתן לו לנסוע מאחורי אישה,‏<br />

הוא יעקוף.‏ אפילו שזה בדיוק בצומת ואני כבר ממילא נוסעת<br />

בפוּל מהירות,‏ כי כבר נשבר לי הז...‏ אבל שקט.‏ וזה,‏ ישר<br />

הוא חושב גסויות.‏ רק כי ראה בחורה.‏ אוטוסטראדה ובחורות<br />

זה כמו מדבר ומים.‏ אפס בחורות ברדיוס של קילומטר.‏ אז<br />

הוא מודיע בקשר:‏<br />

‏“הלו,‏ מרגו!“‏ זה כל מה שהוא מסוגל לומר.‏<br />

‏“הלו,‏ מרגו!‏ רדי רגע לשוליים כדי שנחליף מילה.‏ יאללה<br />

ביי.‏ רות עבור“.‏<br />

‏“לדבר תדבר בפלאפון.‏ למה מה קרה?‏ לך תזדיין,‏ חריין<br />

אחד.‏ רות סוף.‏ הלוואי שתיתקל בגשרים נמוכים.“‏<br />

‏“הכול חוזר אליך“.‏<br />

‏“חוזר אליי?!‏ פחח,‏ טיפש אחד,‏ אתה לא רואה שאני משאית<br />

קירור?‏ ואתה משאית תובלה,‏ לא ככה?‏ דע את המקום שלך,‏<br />

חתיכת חזיר.‏ ודי כבר עם האיתותים האלה שאתה עושה לי עם<br />

כל האורות שלך,‏ מה אתה רוצה שהקרוקודילים ‏)שוטרים(‏ יתנו<br />

בך ביס?‏ הם הרי אורבים כאן בכל חור“.‏ על השמשה הקדמית<br />

כתוב לו ‏“קאזֶק“.‏ כזה ננסון עם שפמצ׳יק וכובע בייסבול עם<br />

הכיתוב .HBO ‏“לך תזדיין,‏ קאזק,‏ חברצ׳יק.‏ עוד מעט יגיע<br />

בית זונות,‏ אז ‏‘גרטה השחורה‘‏ תיתן לך.‏ ה‘צולעת‘‏ תיתן לך,‏<br />

חה חה!‏ אבל אני מוכרחה לשים עין על המסלול.‏ אז יאללה<br />

ביי,‏ שמור מרחק!“‏<br />

‏“אחיזה“.‏<br />

‏“מרחק“.‏<br />

‏“אחיזה“.‏<br />

‏“מרחק,‏ אמרתי,‏ קיבינימט,‏ אני יודעת שחשוב לשמור על<br />

אחיזה.‏ אבל יש כלל קדוש,‏ שאומרים ‏‘צ׳מור מרחק‘,‏ ואתה<br />

לא תתחיל לשנות לי פה את הכללים על הדרך!‏ אחיזה בכיף,‏<br />

אבל זה בחורף.“‏<br />

‏“ואיך אני פונה למלון הזה,‏ איפה שיש פרגיות?‏ עבור.“‏<br />

‏“שמאלה,‏ שמאלה ועוד פעם שמאלה,“‏ אני צועקת,‏ ושנייה<br />

אחרי זה חותכת ימינה,‏ ימינה ועוד פעם ימינה.‏ זהו,‏ אבוד,‏<br />

קיבינימט,‏ הלך עליו!‏<br />

)...(<br />

‏“מה,‏ אדוני השוטר?‏ על מה?‏ מה?‏ נו,‏ אין לי כאן מד<br />

מהירות.‏ אבל כבר עשיתי עצירה,‏ ציצוּ‏ יכול להעיד.‏ אני<br />

נוסעת כולה שעה,‏ התקלקל לי מד המהירות,‏ אבל בחייך,‏ אני<br />

מובילה כאן בשר,‏ והוא הולך להתקלקל.‏<br />

אתה יכול אפילו לשאול את הבוס שלי.‏ זו חתיכת גרוטאה<br />

ישנה.‏ כיום כבר הפסיקו לייצר מאנים כאלה.‏ אבל אני עדיין<br />

אוהבת אותו.‏ הוא כזה...‏ נו,‏ כזה...‏ גדול כזה!‏ אני פונה אליו<br />

כמו אל אישה,‏ או יותר נכון כמו אל חיה:‏ ‏‘בהמוּצ׳קה‘,‏ שם<br />

טיפוסי לפרה – מכוערת,‏ עצלנית,‏ מלאת גוף – אבל אם יש<br />

לך גישה אליה,‏ היא מספקת כמות חלב לא רעה בכלל.‏ חמש-‏<br />

עשרה אלף קנס?‏ אדוני השוטר!‏ מכונית גדולה,‏ קנס גדול?‏<br />

חה חה חה,‏ קטע ישן,‏ חבל שהוא לא מצחיק.‏ נו,‏ שיהיה,‏<br />

הנה לך הכתובת של החברה – מריולה-מריולה ספדישן ספרד<br />

בע״מ,‏ שלח את זה בבקשה לבוסית בוורשה,‏ רח׳ הרדאר,‏<br />

אדוני,‏ אתה יכול לשאול שם,‏ כולם יגידו לך.‏ והנה לך סכין,‏<br />

בבקשה תדקור אותי למוות.‏ הבוסית תקבל שבץ על המקום.‏<br />

מה?‏ על מה עכשיו?‏ לחץ אוויר נמוך?‏ רק מילאתי...‏ כמה???‏<br />

קרוקודילים מזדיינים!‏ יש פה גם בחורה איתך,‏ עכשיו יש גם<br />

בחורות קרוקודילים.‏ מה,‏ שאני אעצור בצד בחניה הקרובה?‏<br />

עפתי מפה!‏ שלום ולא להתראות אדוני השוטר,‏ לך תזדיין,‏<br />

מניוק,‏ לכי תזדייני,‏ קרוקודילה,‏ איזה מקצוע כפוי טובה יש<br />

לכם,‏ שתלך לעזאזל כל המשטרה וכו׳.‏<br />

צמיגים מנופחים או לא מנופחים,‏ אני נוסעת לי בשקט<br />

ל‘נוואדה סנטר‘.‏ אמריקה,‏ רק שנבנתה באמצע שדה.‏ קודם<br />

כול אני אלך לנפח את הצמיגים המחוריינים האלה.‏ זהו,‏ אני<br />

סחוטה.‏ אחר-כך נאכיל את בהמוצ׳קה במרק נפט,‏ ואקבל במתנה<br />

קופון לארוחת צהריים בשווי חמישה-עשר זלוטי.‏ אני מורידה<br />

את הכפפות,‏ זורקת אותן על המושב,‏ מדליקה את החימום,‏<br />

אוספת את התיק,‏ מורחת לי אודם מול מראת צד בגודל של<br />

צלחת,‏ נועלת את הקבינה והולכת לשירותים.‏ שירותי גברים,‏<br />

אחרים אין כאן.‏ העולם הזה לא מיועד לבחורות.‏ אני שולפת<br />

טוש ורושמת על הקיר:‏<br />

כאן הייתי,‏<br />

כאן עמדתי,‏<br />

את החיים שלי<br />

בזבזתי...‏<br />

כי תמיד משהו צובט לי בלב,‏ שאני פשוט חייבת לשרבט<br />

שירה בשירותי גברים.‏ אני מוציאה מהתיק מראה מוזהבת<br />

קטנה ומתאפרת.‏ אני יוצרת לי כאן את פאריס הקטנה שלי,‏<br />

שמופרעת קצת בידי הסירחון הנורא והקולות מהתא הסמוך.‏<br />

הם אוכלים את כל הנקניקיות וכתלי החזיר,‏ ההמבורגרים<br />

והצ׳יפסים הנוטפים שמן שמוכרים כאן ובסוף כך זה מסתיים.‏<br />

רק נשרבט עוד ציור סאטירי אחד של גרטה ונחתום עליו<br />

‏“הֶ‏ רְ‏ מָ‏ ן-טרנספורט“,‏ זה כבר אמור להזיז לה.‏ ליד שרטט כבר<br />

מישהו בטוש ורוד נסיכה עם כוכבים קטנים בעיניים ושרביט<br />

פיות,‏ עם ציצים ענקיים ומכשיר קשר צמוד לה לאוזן וחתם<br />

‏“אשיה הקדושה של נהגי המשאיות“.‏ אבל מה זה צריך לעניין<br />

אותי?‏ עשיתי מעשה והוספתי פורטרט עצמי לצד השיר,‏ תוך<br />

שחידדתי באסתטיות את הצללית דמוית כתלי החזיר שלי,‏<br />

וסידרתי לי קצת את השיער,‏ כי קמתי היום בחמש בבוקר<br />

בחניון,‏ וכבר יומיים שאני בדרכים.‏<br />

אני הולכת לי רעננה למקדונלדס.‏ אני זוללת על יד ה“שולחן<br />

הרוסי הנחשב“,‏ כי אני משאית קירור,‏ כלומר אריסטוקרטיה.‏<br />

על יד האקווריום.‏ כי ב“נוודה סנטר“‏ שוררת היררכיה נוקשה,‏<br />

ישנן שלוש מסעדות,‏ מתוכן ממוקם מקדונלדס הכי גבוה ורק<br />

בו יש גם אקווריום,‏ שלצדו רשאים לשבת רק הדגים השמנים,‏<br />

כלומר משאיות הקירור:‏ אני,‏ גרטה,‏ זבישק,‏ אילַ‏ יי,‏ וכו׳,‏<br />

ובנוסף הרוסים בכובעי הפרווה,‏ שרבים ביניהם כל הזמן מי<br />

הגיע בכמה זמן מאמסטרדם למוסקבה.‏ הם סופרים אפילו<br />

את הדקות.‏ משחק שכזה.‏ ‏“כן,‏ אתה הגעת הביתה,‏ השארת<br />

את ההנד-ברקס למעלה והמשכת לסובב את הגלגלים!“.‏ מול<br />

מקדונלדס בנה הבעלים של החניון גם פינת חי קטנה,‏ בה<br />

מתרוצצים טווסים וישנם כלובים עם ארנבות.‏<br />

אני ניגשת עם המגש לשולחן הרוסי הנחשב.‏ הם בדיוק<br />

משחקים בקלפים.‏ בהיררכיה שלנו ממוקמות מתחת למשאיות<br />

הקירור משאיות התדלוק ‏)הם אוכלים בתאי הנהג(,‏ כי תמיד<br />

נשארת להם סחורה ש“נדבקה לקירות“,‏ כך למשל מוביל<br />

הקולגה המכונה ‏“קירח“‏ שוקולד ובכל מסלול חלוקה הוא<br />

מספיק לשפוך איזה ארבעים ליטר שוקולד מהקירות לתוך<br />

בקבוקי פלסטיק רגילים למים מינראליים,‏ ואחר-כך זה מתקשה<br />

שנשאר פשוט ללקק את השפתיים!‏ אני חולה על הבקבוקים<br />

האלה!‏ מסירים את הפלסטיק בעזרת סכין ומקבלים יציקת<br />

שוקולד בצורת בקבוק ‏“מי עדן“.‏ כמו סנטה קלאוס משוקולד,‏<br />

רק שזה מלא מבפנים.‏ הכי למטה בהיררכיה נמצאים הגוררים,‏<br />

משאיות התובלה ואלו שמסיעים לגרמניה קונטיינרים עם<br />

תכולת דירות,‏ ידוע אילו מין קונטיינרים אלו,‏ ענקיים,‏ ריקים.‏<br />

כל האלה אוכלים מקופסאות שהביאו עמם,‏ או מחממים משהו<br />

על גזיה לצד הקונטיינר שלהם.‏ כששואלים בכניסה למעבורת<br />

על הלאום,‏ כדי לא לערבב פולנים עם לאומים אחרים,‏ שואלים<br />

נהג תובלה:‏ ‏“פולני?“‏ והוא עונה:‏ ‏“לא,‏ נהג תובלה“.‏ חה<br />

חה חה!‏ טוב,‏ הם מחויבים תמיד להצהיר על השתייכותם<br />

המקצועית,‏ כדי שלמשל לא ישימו בטעות נהג קירור עם עוד<br />

שלושה נהגי גרר - כי זה חוסר-כבוד.‏<br />

מפולנית:‏ עילי הלפרן

Photo: Mikołaj Długosz<br />

ג׳יג׳יה<br />

סילביה חוטניק ‏)ילידת 1979( – סופרת,‏ נשיאת קרן ‏“מה-מה“‏ הפועלת<br />

לשיפור מצב האמהות בפולין,‏ מדריכת טיולים בוורשה,‏ כלת הפרס דרכון<br />

סילביה חוטניק<br />

סילביה חוטניק אינה מסתירה בראיונות,‏ שאין<br />

בכוונתה להגיש לקוראיה ספר נעים לקריאה.‏<br />

הגיבורה שהספר נושא את שמה - ילדה חסרת<br />

גפיים,‏ הסובלת ממיימת ראש מלידה ומכל המחלות<br />

האפשריות – אינה מבטיחה לקורא שום אטרקציות<br />

שמזמנת התבוננות רגילה בתהליך צמיחה או חינוך<br />

של ילד נורמלי.‏ אבל ג׳יג׳יה איננה ילדה רגילה;‏ היא<br />

אות,‏ מעין עונש על חטאי סביה שהסגירו לידי<br />

הגרמנים פליטה מוורשה המתקוממת למוות בטוח.‏<br />

ללא כל היגיון מי שנושא בעונש היא בתם,‏ שיולדת<br />

מפלצת ולוקחת על עצמה את סבלותיהם של כל<br />

העניים,‏ העריריים והדחויים.‏ הסופרת באופן כללי<br />

משליכה על הנשים את מצב הדחייה והסבל על<br />

לא עוול בכפן.‏ הן קורבנות ההתעללות בהיסטוריה<br />

שמחברים הגברים,‏ היסטוריה המלאה במעשי טבח<br />

חסרי פשר כמו מלחמת העולם השנייה,‏ ובתוכה מרד<br />

ורשה.‏<br />

היסטוריה זו מייצרת סמלים פטריוטיים,‏ מעלה<br />

על נס ייסורים ומעשי הקרבה,‏ מקדשת את הדם<br />

הנשפך.‏ אמה של ג׳יג׳יה,‏ דנוטה,‏ כאילו מעמידה את<br />

האות שלה מול האותות ההם – את הילדה המפלצתית<br />

שהיא סמל התבוסה והסבל הנשיים.‏ לקראת סיום<br />

הספר היא נואמת נאום חוצב להבות,‏ שהוא עיבוד<br />

משל עצמה לפרק האימפרוביזציה מתוך ‏“האבות“,‏<br />

הדרמה המפורסמת ביותר של אדם מיצקייביץ׳,‏<br />

המשורר הפולני הגדול מהתקופה הרומנטית.‏ הטקסט<br />

של מיצקייביץ׳ ביטא את המרד של הגיבור כנגד<br />

אל השותק והמתיר לכובשים לדכא את פולין;‏ ואילו<br />

דנוטה דורשת פיצוי על ייסוריה מידי עולם הנשלט<br />

בידי הגברים ומוסדותיהם.‏ זה אולי תמים ואולי אף<br />

מגוחך ‏)דנוטה זועקת את מחאתה לפני בניין של<br />

בית המשפט שאליו לא הותר לה להיכנס,‏ משום<br />

שהגיעה לשם ביום חג(.‏ אך מחאת הנשים הדחויות<br />

לעולם אינה מגיעה למקום אליו היא צריכה להגיע,‏<br />

כי הן אינן יודעת בדיוק כיצד לחדור אל ‏“השיח<br />

הציבורי“,‏ אין להן מפתח,‏ וגם כשהן מוחות,‏ הן<br />

עושות זאת כביכול לא כמו שצריך,‏ ולא מתי שצריך.‏<br />

לקראת סיום הספר,‏ כאשר ג׳יג׳יה-האות מופיעה<br />

על המסילה,‏ דרוסה על ידי הרכבת,‏ וראשה הערוף<br />

ממשיך להתגלגל,‏ לחרוק בשיניים ולהתיז גיצים כמו<br />

בסרט אימה,‏ שומר המסילה הנדהם והמבוהל חוזר<br />

לביתן שלו ומגביר את העוצמה במקלט הטלוויזיה.‏<br />

יז׳י יאז׳בסקי<br />

הפוליטיקה 2009.<br />

22

PUBLISHER Świat Książki, Warsaw 2010 130 × 214, 170 pages<br />

ISBN 978-83-247-1889-4 Translation rights Świat Książki<br />

23<br />

הדלת<br />

אפילו לא זזה.‏ היא ניסתה שוב,‏<br />

ועוד פעם,‏ ועוד אחת.‏ הרוח טחנה<br />

את טיפות המבול שכמעט סמאו את<br />

האישה המסכנה,‏ שבייאוש הולך וגובר ניסתה לפתוח את<br />

הדלת.‏ אם לא זו,‏ אז את הבאה אחריה.‏ התרוצצה בין השערים<br />

המוצקים הרבים וחבטה בהם כדי להיכנס.‏ לבסוף מאחורי אחד<br />

מהם נשמעה מין חריקה,‏ נהמה,‏ והתגלה פרצופו של השומר<br />

המשופם.‏<br />

‏“מה יש?“‏<br />

‏“אדוני,‏ תן לי להיכנס,‏ מה קורה פה?‏ הבן אדם נוסע חצי<br />

יום,‏ מתבלבל בתוך העיר,‏ וכאן יש דלת כל כך כבדה שאי<br />

אפשר להיכנס.“‏<br />

‏“בטח אי אפשר.‏ כל אחד רוצה להיכנס ולסדר לו כל מיני<br />

דברים.“‏<br />

‏“אבל לי יש אישור ששילמתי ותעודות ועניינים חשובים<br />

וסובלים מדיחוי שנים רבות יותר מדי.‏ מוכרחים לסדר אותם,‏<br />

מתי אם לא עכשיו,‏ מי אם לא אני.‏ הבת שלי מחכה לאמא<br />

שלה,‏ אני חייבת.“‏<br />

‏“הרי היום בתי המשפט סגורים,‏ לא?‏ היום יום ראשון.‏ חוץ<br />

מזה מכינים ספירת מלאי של כל הבניין,‏ סופרים גלימות,‏<br />

פיאות,‏ נייר טואלט וכסאות.‏ כתבו בעיתון שיהיה סגור יומיים<br />

כי עושים רשימה של כל הדברים.‏ אסור להפריע!“‏<br />

דנוטה הרגישה כאילו חטפה מכת פטיש על ראשה הרטוב.‏<br />

מה-ה-ה-ה?‏ כל כך הרבה זמן,‏ המצב כל כך דחוף,‏ והם שם<br />

בפנים סופרים ברגים?‏ בדיוק עכשיו,‏ כשהיא הגיעה,‏ באה לעיר<br />

הבירה בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים.‏ זה צחוק<br />

מעבודה.‏ ביזוי ותועבה.‏ לא מעניין אותה,‏ היא נכנסת.‏<br />

השחילה מהר את קצה הנעל בדלת הנסגרת וקבעה אותה<br />

במקומה.‏ השומר התרגז ומשך בכל הכוח את הכנף הדלת<br />

אליו.‏ דנוטה הרגישה כאב של כף רגל נמחצת,‏ אך לא הסיגה<br />

אותה לאחור.‏ הו,‏ לא,‏ היא לא מטומטמת,‏ היא יודעת מה<br />

המשחק שלהם!‏ בטח ראו אותה מתקרבת מהחלון ומרוב פחד<br />

שלחו את הזקן לגרש אותה.‏ מזל שלא בנו מתרסים,‏ אומרים<br />

שאלה בוורשה מתים על זה.‏ אם אין להם נגד מי להתגונן,‏<br />

הם לפעמים משחקים במלחמות ובונים גבעות באמצע הרחובות<br />

הראשיים.‏ כאילו,‏ מין משחק כזה.‏<br />

זה בדיוק נקרא יחס אל אנשי הכפר מצד העירוניים<br />

המתנשאים.‏ בטח,‏ הם חושבים שהכפרייה המטומטמת שיש לה<br />

בנעל נוצות של תרנגול,‏ סחבה את עצמה לכאן בשביל סכסוכי<br />

קרקעות.‏ בזמן שלהם יש כאן עבירות רציניות יותר משלהם,‏<br />

צריכים לזהות מאפיונרים,‏ סוחרי סמים יש להם על הראש.‏<br />

בחלום בלילה!‏ החיים של אם ובת יותר חשובים מהברחות<br />

וסרסורים.‏ הקץ לעידן ההפלייה על רקע כפרי.‏ בסטה.‏<br />

‏“קדימה,‏ כפרייה,‏ קחי את הטלפיים שלך מהדלת או שאני<br />

חותך לך אותם.“‏<br />

‏“תחתוך לעצמך את הרגליים העקומות,‏ תראו אותו,‏ לבת<br />

שלי אין שום רגליים והיא בכל זאת בחיים.‏ אני גם לא מפחדת<br />

מכריתה רגל באמצעות הדלת,‏ אני לא מאלו.‏ אני לא מתכוננת<br />

לוותר ואעמוד כאן עד שתתקבל תוצאה והעניין יישקל בחיוב,‏<br />

אמן.‏<br />

אני רוצה להדגיש אחת ולתמיד שנמאס לי מההצקות,‏ די<br />

לי במה שמעוללים השכנים.‏ זריקת חתיכות לחם,‏ סופגנייה,‏<br />

מקלות מלוחים,‏ עטיפות של מסטיקים על המחצלת,‏ ומתחת<br />

למחצלת עגבניות ושזיפים.‏ חוץ מזה צביעה של חלק מהגדר<br />

במרקר ירוק,‏ צעקות מתחת לחלון ‏“יודה ראוס“,‏ הדבקת חור<br />

המנעול בתיבת המכתבים במסטיק וצלצולים בשער הכניסה על<br />

ידי הדבקת הפעמון עם מסטיק;‏ ובנוסף לאלה האכלת ציפורים<br />

בכוונה ליד הדלת של דנוטה,‏ וכולם יודעים שציפורים,‏ כמו<br />

ציפורים,‏ מנקרים מלפנים,‏ מחרבנים מאחור - במקרה הזה על<br />

המדרכה מתחת לחלונות של דנוטה.‏ זאת ועוד,‏ עקב חולשה<br />

וגזענות נאצית היא חשה יותר ויותר כאבים בוורידים בכפיפת<br />

הידיים וזיעה קרה.‏ היא מתעוורת,‏ עוד מעט תצטרך להרכיב<br />

משקפיים מספר מינוס מאה“.‏<br />

‏“מה אתה חושב?“‏ צעקה דנוטה לזקן מאחורי הדלת.‏ ‏“אתה<br />

חושב שאני לא יודעת את הזכויות שלי?‏ שאני אישה פשוטה<br />

מכפר מהרי החושך?‏ נכון,‏ אז מה?‏ בהתאם לסעיף 666 בחוק<br />

הפלילי זו זכותי.‏ כשהגיהנום הזה יסתיים,‏ מה אתה בכלל חושב<br />

לעצמך!‏ חוץ מזה אתה בתור מאבטח,‏ השפלת אותי בנבזות,‏<br />

בתור אישה,‏ ועל כך תיתבע בקרוב,‏ כלומר ניפגש על ספסל<br />

בית המשפט.‏ אני תמיד אשמור על הכבוד ועל השם הטוב<br />

שלי,‏ אתה שומע?“‏<br />

האיש ניסה בינתיים לבעוט את רגלה של דנוטה מן הדלת,‏<br />

תוך כדי סגירתה.‏ בראש חלפה לו מחשבה על אי התאמה בין<br />

שכרו לבין עמלו.‏ מדוע דווקא בתורנות שלו מופיעים הכי<br />

הרבה משוגעים?‏ אולי יש בו משהו שמושך אליו את הבלתי<br />

שפויים.‏<br />

לאחרונה איזה שיכור התעקש להיכנס לשטח בית המשפט<br />

עם קוצץ ענק ביד,‏ וטען שקבע עם עורכת דין מסוימת בקשר<br />

לתוכניות נישואין בעתיד.‏ ואילו לפני מספר שבועות הגיעה<br />

אישה לדיון שלה עצמה,‏ עם כלב מגזע פינצ׳ר,‏ שנבח חזק<br />

מרגע שנכנס לבניין,‏ וכשהוא ניסה להרגיעו ולהוציא אותו<br />

החוצה האישה הגיבה בעצבים.‏ הסוף היה שהכלב נשך אותו,‏<br />

והאישה נשכבה בשער עם הרצועה ביד,‏ וקלקלה את המנגנון<br />

לגילוי מתכות.‏ היו צריכים לקרוא למשטרה.‏ שלא לדבר על זה<br />

שהוא ננשך גם על ידי אדם שניסה בתנופה לקפוץ מעל השער<br />

הסגור,‏ שבדרך כלל פותחים אותו עם כרטיס מיוחד.‏<br />

והאישה הזאת כל הזמן ממשיכה לילל.‏ גברת,‏ תבואי ביום<br />

שלישי,‏ מחרתיים.‏ ממתי המשרדים פתוחים בחג.‏ מה אתך,‏ אין<br />

לך אלוהים בלב.‏ נדחפת ונדחפת,‏ תכניס אותי,‏ רק זה חסר.‏<br />

מה אני,‏ שוער או אולי יש לי מפתחות לשמיים.‏<br />

הזקן ניצל רגע של פיזור דעת מצד האישה,‏ דחף את רגלה<br />

החוצה וטרק את הדלת ברעש גדול.‏<br />

בחוץ רעמים,‏ רעשים,‏ עטלפים.‏ הכול נהיה ברור,‏ היום אי<br />

אפשר לסדר כלום,‏ אפילו אם יש לך אוסף תעודות וחותמות<br />

הכי טובות בכל העולם.‏ חתימות מהאב הקדוש בכבודו ובעצמו<br />

וגם טביעת שפתיו.‏ זה לא אומר כלום,‏ אפשר לדחוף את זה<br />

יודעים איפה ואיך.‏<br />

יש עניינים שאי אפשר לסדר,‏ והאזרח הזועם יכול לכל היותר<br />

להיאנח ארוכות,‏ להוציא את האוויר בקול ולחזור הביתה.‏<br />

עננים שחורים כיסו לגמרי את השמיים,‏ וכבר לא יכולת<br />

לדעת,‏ אם אתה על הארץ או בגיהנום.‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן

Photo: Piotr Miazga<br />

איגנצי קארפּ‏ וביץ׳ בלדינות ורומנסות<br />

איגנצי קארפּ‏ וביץ׳ ‏)יליד 1976( – פרוזאיקן,‏ סופר מסעות ומתרגם.‏ נחשב<br />

לאחד הסופרים המבטיחים בקרב הדור הצעיר.‏ כותב פרוזה פסיכודלית לצד<br />

רפורטאז׳ות מסע מאפריקה.‏<br />

כותר הרומן של איגנצי קארפוביץ׳ משלב בין<br />

כותריהן של שתיים מיצירות המופת של הרומנטיזם<br />

הפולני.‏ אוסף הפואמות של אדם מיצקביץ׳ ‏“בלדות<br />

ורומנסות“‏ נחשב לאבן הפינה של התקופה הזו<br />

בספרות הפולנית,‏ ואילו ‏“בלדינה“‏ היא אחת הדרמות<br />

הטובות ביותר שכתב יוליוש סלובצקי.‏ בהכירנו את<br />

מקורו של משחק מילים זה,‏ קל לעמוד על משמעותו,‏<br />

אולם במידת מה קשה יותר להסביר לשם מה נועד<br />

התבשיל הזה.‏ לא פחות קשה גם להבהיר את משמעות<br />

המושג ‏“פולין“.‏<br />

ואמנם,‏ ברומן זה עסקינן בפולין,‏ אליה עושה דרכה<br />

קבוצת אלים,‏ רובם מהמיתולוגיה היוונית,‏ אשר<br />

נתמכים בידי אלים שמקורם בדתות אחרות,‏ כגון<br />

ישוע,‏ אוזיריס ולוציפר.‏ לשם מה יורדים הם אל<br />

פני האדמה?‏ כדי לאשש את דבר קיומן של ישויות<br />

נשגבות ולכונן מחדש את הערכים בהם מזלזלת הדת<br />

המאחדת את דייריו של הכפר הגלובלי – תרבות<br />

הפופ.‏ אולם מאמציהם מסתיימים בלא כלום,‏ שכן<br />

הדבר היחיד המבדיל בין האלים לבני האנוש הוא<br />

היותם בני אלמוות - וגם זאת רק במשמעות הפיזית<br />

‏)או מטאפיזית(‏ של מילה זו ובהקשר הזמני שלה.‏<br />

הרומן נפתח במונולוג של עוגיית מזל סינית בתור<br />

מבשרת עקרונות אקזיסטנציאליים המנווטים את<br />

חייהם של כמה גיבורים בני-תמותה הקשורים אחד<br />

לשני בקשרי משפחה וחברות.‏ ביניהם נמנים האחות<br />

לשעבר,‏ אולגה,‏ רווקה בת 50 שמצפונה מעיק עליה<br />

עקב מעורבותה בהמתת חסד,‏ אחייניתה אנקה<br />

שהיא התגלמות ה“קוסמו גירל“,‏ יאנק בן הטיפש<br />

עשרה – יתום טיפוסי של החברה,‏ משולל כל עתיד<br />

ובארטק וראפאל – שני מרצים באקדמיה המפקפקים<br />

במשמעות מחקריהם.‏ שניהם סובלים ומשוועים<br />

לשינוי רדיקלי.‏ או לנס כלשהו.‏ האם הם יכולים<br />

לצפות לו בהקשר לפלישה השמימית?‏<br />

אסגיר רק,‏ שתוך הכנת המניפסט האירוני שלו<br />

בדבר מצבו של האדם בן-זמננו,‏ קארפוביץ׳ אינו<br />

נופל למלכודת שמציבה תרבות הפופ.‏ הוא מתחמק<br />

בכישרון מִ‏ סְ‏ כֶ‏ מות עלילתיות ומנתב את גורלותיהם<br />

של גיבוריו האנושיים והעל-אנושיים לכיוונים הכי<br />

פחות צפויים.‏ ההרהור הפילוסופי בא כאן לידי ביטוי<br />

בצורת ספר - במנעד הנע בין טרגדיה לפארסה,‏<br />

בלהטוט בין אופני נאראציה שונים,‏ בערבוב בין<br />

מרכיבים.‏ כתוצאה מכך,‏ יתכן שזהו הרומן המעניין<br />

ביותר שנכתב,‏ לפחות בפולין,‏ על מהות הפוסט-‏<br />

מודרנה בארץ פוסט-קומוניסטית.‏<br />

מרתה מיזוּ‏ רוֹ<br />

24

PUBLISHER Wydawnictwo Literackie, Cracow 2010 123 × 197, 568 pages<br />

ISBN 678-83-08-04494-0 Translation rights Wydawnictwo Literackie<br />

25<br />

ישו<br />

שמי הוא ישו.‏ יזוּס חריסטוּס,‏ מכונה גם איכְ‏ טוּס.‏ אני מאוד<br />

פופולארי,‏ מזה אלפיים שנה נמצא בטוֹפ.‏ אני מופיע בעיקר<br />

בברית החדשה,‏ שלצד ‏“שיער“‏ היא המחזמר הגדול בכל<br />

הזמנים.‏<br />

אני אלוהים.‏ אלוהים היחיד.‏ אני השער והדרך.‏ אני האור<br />

והגאולה.‏ אני רועה.‏ ברצינות.‏<br />

אני האלוהים היחיד בשלישייה.‏ זאת אומרת,‏ שגם אבא<br />

שלי ורוח הקודש הם אלוהים יחיד.‏ אנחנו ישות אחת,‏ למרות<br />

העובדה שאנחנו גם יחידים.‏ רעיון לא רע,‏ טיפה מסובך.‏ כבר<br />

מההתחלה אמרתי לאבא וליונה,‏ שאנשים לא יקלטו את זה.‏<br />

מוחות חריפים,‏ שניזונים היטב,‏ ודאי שיבינו - אך השאר,‏<br />

הטיפשים יותר ואלה שאינם ניזונים כל צרכם,‏ יתבלבלו בשאלה<br />

מי הוא מי.‏ אמרתי,‏ שעדיף להמתין עם כל העניין הזה של<br />

השלוש בתוך אחד ולהפך עד שאנשים יגלו שבעולם ישנם יותר<br />

משלושה ממדים ושפיזיקת הקוואנטים היא רק תחילת הדרך<br />

להבנה של העולם.‏ אבל הם בשלהם,‏ שלא.‏ לא,‏ כי הסתרת<br />

העניין של שלושה באחד ואחד בשלושה תהווה שקר,‏ ובניית<br />

דת על שקר היא רבת - סיכון בטווח הארוך,‏ היו לנו מספיק<br />

דוגמאות לזה במאות הקודמות.‏ לא,‏ כי הדרך היחידה לגאולה<br />

עוברת דרך האמת.‏ האמת,‏ ככה סתם דרך אגב,‏ זה אני.‏<br />

ברור מאליו שצדקתי.‏ אני כזה מעין יודע - כל.‏ לא שאשמח<br />

סתם מהעובדה שצדקתי.‏ זה פשוט שכל אל חייב להתאים את<br />

עצמו לרמה של מאמיניו ‏)הפוטנציאליים(‏ ולצו השעה ההיסטורי.‏<br />

הרי לא אלך ואכריז בתקופת האבן,‏ שלכל אדם זכות לספאם<br />

ואינטרנט אלחוטי.‏ ויכוחים היו כבר בעת עריכתן של עשרת<br />

הדיברות.‏ לדעתי,‏ עשרת הדיברות היו נוקשות וארוכות מדי,‏<br />

כי בסופו של דבר לא לכולם יש זיכרון טוב.‏ אבל הם בשלהם,‏<br />

שלא.‏ שחייבות להיות עשר נקודות.‏ כשיש עשר נקודות,‏ אז<br />

אי אפשר לצפות מהטקסט שיהיה עקבי או יעיל.‏ ראשית,‏ כי<br />

אפשר לשמור על כל הדיברות ועדיין להיות אדם רע.‏ שנית,‏<br />

משום שעשרת הדיברות הפריזו בקשירת המוסר והחוק עם<br />

המשפחה,‏ וכפי שידוע,‏ משפחה יוצאת טוב רק בתמונות - וחוץ<br />

מזה,‏ משפחה זה מושג היסטורי,‏ תלוי בזמן וחשוף לשינויים.‏<br />

הבעיה הבאה היא השפה.‏ אמרתי לשני שליש ממני:‏ תקשיבו,‏<br />

בואו לא נעשה את זה בעברית או ארמית,‏ השפות האלה בדרך<br />

לאבדון,‏ רק תביטו בתחזיות ובהדמיות.‏ בואו נחכה – אמרתי<br />

– עוד כמה מאות שנים.‏ אני אלוהי האהבה,‏ ואת דבריי<br />

לאנושות יש לבטא בשפת האהבה,‏ רצוי בצרפתית.‏ אבל הם<br />

‏)כלומר אני(‏ בשלהם,‏ שלא.‏ לא מחכים.‏ נו טוב,‏ אני אומר,‏ אז<br />

אולי באנגלית לפחות?‏ נחסוך לעצמנו את הבעיות של טעויות<br />

בתרגום.‏ אבל אני בשלי ‏)כלומר הם בשלהם(,‏ שגם זה לא.‏<br />

בעיה נוספת,‏ וזו כבר בעיה רצינית,‏ נבעה מן המצב הגופני<br />

שלי עצמי.‏ כאמור,‏ אני אלוהים ואדם.‏ שתי ישויות נפרדות,‏<br />

אך עדיין בגוף אחד כך הוחלט בועידת כלקדון ואני קיבלתי<br />

עליי החלטה זו,‏ שדברה הגיע אלי בדיוק כשציינתי ארבע<br />

מאות שנה למותי.‏ הרעיון של הטבע הכפול הוא לא רע,‏<br />

הביצוע שלו לא רע,‏ אבל גם הפעם משהו לא הלך לגמרי<br />

בהתאם לדעתי.‏ כל עניין תחיית המתים התגלה לטעמי כטעות<br />

חמורה.‏ צריך היה להשתחרר מהנטל המצרי הזה.‏ כדי שאנשים<br />

יהיו טובים,‏ עליהם להבין שאחרי המוות לא מצפה להם דבר,‏<br />

שאין גן-עדן,‏ אין יום דין.‏ ואפילו אם יגיע מישהו לגן עדן,‏<br />

יהיה זה בבחינת בונוס,‏ פרס לאלה שלא ציפו לשום תמורה.‏<br />

אלא שאני אמרתי את שלי,‏ ושני שליש ממני אמרו את<br />

שלהם.‏ בלי גן עדן וגיהינום אנשים לא יהיו טובים,‏ לא תהיה<br />

גאולה וזה יהיה פלופ טוטאלי ושעמום.‏ וכמובן ששוב התברר<br />

שהצדק עמי.‏ אני בכל זאת אלוהים,‏ ואפילו כאשר שני שליש<br />

ממני חולקים על דעתי,‏ אני עדיין יודע כיצד יסתיים העולם.‏<br />

מסיבה זו אני שוקל לרדת אל האדמה ולמות.‏ שום דבר<br />

ספקטקולרי.‏ שום צלב,‏ שום עינוי.‏ זה לא השתלם.‏ הצליבה,‏<br />

כך התברר,‏ הקדימה את זמנה.‏ אני בוחר בקטרקט,‏ ראומטיזם<br />

וסניליות.‏ אני שוקל לרדת ארצה עם ניקה,‏ האישה שלבי<br />

שייך לה,‏ אני שוקל לוותר על היותי כל-יכול,‏ לעשות קניות<br />

ולהידבק בשפעת.‏ אני שוקל לעשות מעשים טובים קטנים של<br />

יום יום.‏ ניסים לא באים בחשבון.‏ אני שוקל לקחת משכנתא<br />

ולבלות שמונה שעות ביום בעבודה.‏<br />

אני אנתרופּ‏ וֹפיל.‏ אוהב אנשים.‏ אולי בגלל שיש לי חוש<br />

הומור.‏ בלי חוש הומור אין אהבה.‏ בזמנו הצעתי להחליף את<br />

אחת הדיברות ב:‏ ‏“צחק כל יום,‏ וביום חג אף יותר מהרגיל.‏<br />

צחוק הוא השער לטוב,‏ תחבושת על הלב ועין הגאולה“.‏ זה<br />

לא עבר.‏<br />

הגאולה מתמצתת את כל הממדים שאליהם בכוונתי להוביל<br />

את האנשים.‏ היא תמצית חומרית,‏ כי לבד מהחומר,‏ על כל<br />

הספירות שלו,‏ לא קיים כלום - רק הממד האולטימטיבי.‏ אני<br />

מאמין באָ‏ פּ‏ וֹקָ‏ טָ‏ סְ‏ טָ‏ זה:‏ גאולה אוניברסלית.‏ בלי גיהינום,‏ תהומות<br />

נשייה או שאול.‏ באמונה זו אני נמצא בדעת מיעוט.‏ שני שליש<br />

ממני דורשים יום דין.‏ אני טוען שהבריאה טובה מטבעה,‏<br />

ושבכל יצור,‏ אפילו הזעיר ביותר,‏ טבוע חותם של חסד.‏ קשה<br />

להתווכח עם הרוב,‏ במיוחד כשהוא חלק מאותה ישות.‏<br />

אני מודה שבמאות השנים האחרונות פקפקתי באפוקטסטזה<br />

ובכלל,‏ בעצמי או בעצם בשליש אחד ממני.‏ אחרי המסיבה<br />

בים האדום גירדתי את התחתית של התחתית.‏ ניקה סיפרה<br />

לי על תוכניתו של זאוס.‏ היא לא מצאה חן בעיני במיוחד.‏<br />

אחר כך,‏ כשניקה הלכה לה,‏ בעודי יושב עם ראשי שמוט בין<br />

כתפיי,‏ נתון בייאוש ואבדן עצות,‏ חוויתי לפתע הארה.‏ בעצם,‏<br />

תוכניתם של האלים האולימפיים אינה סותרת את התוכנית<br />

שלי,‏ אלא חוברת אליה.‏ תבינו,‏ אף פעם לא הייתי חסיד של<br />

הרעיון שעל פיו אלוהים הוא אחד:‏ הפסדתי בהצבעה על כך,‏<br />

פרדוקס כשלעצמו.‏ תמיד הייתי סבור,‏ שעדיף לשתף פעולה<br />

עם אלים אחרים מאשר להילחם בהם.‏ נדמה לי,‏ שהתוכנית<br />

היוונית נותנת לכולנו הזדמנות שנייה.‏ הפעם לא אחזור על<br />

טעויות העבר:‏ תחיית המתים,‏ כפי שאמרתי,‏ בטלה ומבוטלת.‏<br />

גיהינום,‏ גן עדן,‏ כור המצרף,‏ מבוטלים גם הם.‏ עשרת הדיברות<br />

מוקפאות.‏ אני זקוק למשהו פשוט יותר.‏ נקודה אחת מספיקה,‏<br />

היא יכולה לבוא עם הערות שוליים.‏ למשל:‏ לכל אחד זכות<br />

לאושר.‏ לצחוק.‏ לשגיאה.‏ לאהבה.‏ אפשר להגריל.‏<br />

הפעם יסתייע הדבר בידי.‏ אני פאנטוֹקראטוֹר,‏ אלפא ואומגה,‏<br />

הכוח האבסולוטי והאור האינסופי.‏ אני השער והכנסייה.‏ אני<br />

יודע,‏ לא יפה להתפאר ככה,‏ אבל לפעמים כדאי להזכיר<br />

לעצמך מי אתה.‏<br />

התעוררה בי תקווה.‏ התקווה בנויה באופן תמוה,‏ היא האסון<br />

היחיד שלא השתחרר מתיבת פנדורה.‏ שלמעשה הייתה חבית.‏<br />

סתם שתדעו דרך אגב.‏<br />

התרעננתי,‏ החלפתי בגדים וחיש קל מיהרתי אל ניקה.‏<br />

סיפרתי לה הכול,‏ ובאותה הזדמנות הכרתי את אפרודיטה.‏<br />

היא עוד יותר יפה ממה שמספרים עליה.‏ ניקה התוודתה בדבר<br />

אהבתה אליי.‏ אנחנו נרד ארצה יחדיו.‏ מיד בתום החג של<br />

אתנה ואוזיריס.‏<br />

אוזיריס הוא חבר שלי מזמן,‏ עוד לפני הצליבה.‏ הוא היה האל<br />

הראשון שקם מן המתים.‏ לא כל כך רחוק,‏ אגב,‏ מהגולגותא<br />

- שעת טיסה במטוס,‏ עם כנפי מלאכים זה לוקח אפילו קצת<br />

פחות זמן.‏<br />

אנחנו יורדים ארצה.‏ מסך גן העדן נפתח בפעם האחרונה.‏<br />

הווילון נישא מעלה.‏ הללויה.‏<br />

אני רץ לתכשיטן,‏ רוצה לבקש את ידה של ניקה.‏ אני זקוק<br />

לטבעת - אולי משהו עם אבני חושן?‏<br />

מפולנית:‏ עילי הלפרן

Photo: Aleksandra Pavoni / Lampa i Iskra Boża<br />

טוקסימיה<br />

מאוגוז׳אטה ריימר<br />

מאוגוז׳אטה ריימר ‏)ילידת 1985( – דוקטורנטית במכון לתרבות פולנית<br />

באוניברסיטת ורשה,‏ לומדת גם פסיכולוגיה ולימודים אמריקניים.‏ את<br />

שיריה הראשונים פרסמה בגיל 13.<br />

עדה,‏ צעירונת הלומדת פיזיותרפיה,‏ נאלצת לטפל<br />

באביה השרוי בדיכאון ומתחילה גם היא לגלות<br />

סימני מחלה;‏ סטודנטית צעירה אחרת,‏ אנה,‏ הופכת<br />

בניגוד לרצונה לאובייקט חלומותיו של תדיאוש,‏<br />

איש בא בימים מלוחמי מרד ורשה;‏ יאן מוצא את<br />

יעודו בכתיבת הספדים לאנשים בעודם בחיים;‏ נהג<br />

החשמלית לונגין מתקשה להשלים עם שגרת נשואיו<br />

הנמשכים מכוח ההרגל בלבד;‏ לוּ‏ צינה הגמלאית,‏<br />

מאזינה מושבעת של ‏“רדיו מריה“,‏ שואפת להתעלות<br />

למעלת קדוּ‏ שה.‏ גיבורי ספר הביכורים של מאוגוז׳אטה<br />

ריימר קשורים זה בזה בכך שהם גרים באותה שכונה<br />

‏)אחת השכונות הישנות והעניות של ורשה(‏ וגם בכך<br />

שכולם חולים במידה זו א אחרת.‏ הם סובלים מחוסר<br />

יכולת לפתח יחסים בין – אישיים נורמליים,‏ ולכן הם<br />

נדונים לבדידות קיצונית.‏ כאשר הם נתקלים זה בזה,‏<br />

מסיבות שונות,‏ תחלואיהם רק מחריפים.‏ לבסוף,‏<br />

בשל אירוע טרגי,‏ הם מגיעים לכלל עימות.‏<br />

המחברת הצעירה מתייצבת ללא ספק בצד האפל<br />

של החיים.‏ היא משרטטת עולם של אנשים דוחים,‏<br />

מכוערים ורעים,‏ המעוררים דחייה בה במידה שהם<br />

מעוררים חמלה.‏ היא מתקרבת לדמויותיה התקרבות<br />

מרבית,‏ חושפת את השדים השוכנים בהן,‏ וזאת<br />

בלי לאבד אף לרגע את האמינות,‏ אף שהגרוטסקה<br />

מאפיינת את תווי הפנים של גיבוריה ואת הרגליהם.‏<br />

בכך עוצמתה.‏ עוד נקודות עוצמה של המחברת הן<br />

חוש הומור ושפה – פואטית אך גם הולמת את נקודת<br />

המבט שלה.‏ ריימר מתייחסת על מסורת מפוארת של<br />

סוגות שנשכחו קצת בפולין בשנים האחרונות – שירה<br />

גרוטסקית וסגידה לכיעור .)turpism( היא לא רק<br />

מזכירה סוגות אלה,‏ היא גם מרעננת אותן בכך שהיא<br />

מייחסת אותן למציאות חברתית-פוליטית חדשה.‏<br />

‏“טוקסימיה“‏ הוכרה כאחת הבכורות הספרותיות<br />

הבולטות ביותר,‏ ולאור הכישרון והבגרות של היוצרת<br />

הצעירה,‏ אין ספק שלא מדובר כאן בהצלחה מקרית<br />

או חד פעמית.‏<br />

מרתה מיזוּ‏ רוֹ<br />

26

148 × 210, 208 pages<br />

Lampa i Iskra Boża, WARSAW 2010<br />

PUBLISHER<br />

ISBN 978-83-89603-78-4 Translation rights Małgorzata Rejmer Contact Lampa i Iskra boża<br />

27<br />

מפוארת<br />

מאד הייתה החשמלית<br />

שאותה נהג לונגין:‏ מדיפה<br />

ריח טוב,‏ נקייה,‏ מאוד<br />

בנוסח האיחוד האירופי.‏ לפעמים,‏ כשנסע ברחבי ורשה,‏ תיאר<br />

לעצמו שהוא נוהג חשמלית בצרפת או בגרמניה,‏ שהוא נוסע<br />

ברחבי צרפת ומדקלם את אפולינר.‏ ,How do you do הוא אומר<br />

לנוסע כשהוא מוכר לו כרטיס,‏ והנוסע הוא לא אחר מאשר גינטר<br />

גראס.‏ או לה קלזיו.‏ או הוקלבט.‏<br />

לונגין אומר:‏ book. Mersi, but no. Free ticket, good<br />

הוא קד.‏ הוא ממשיך לנסוע בעולם מטויח.‏ אפס גרפיטי.‏ אפס<br />

וולגריות ואספסוף.‏ אנשים צוחקים זה לזה,‏ כל שיניהם ישרות,‏<br />

רגליהם ישרות.‏ עיוור ופיסח צועדים על מדרכה ישרה.‏<br />

וכאן העולם מוזר כזה,‏ לא הכרחי.‏ אנשים הולכים כמו<br />

דחלילים עגמומיים עם ראש על מקל.‏ הם ממהרים,‏ לְ‏ מה הם<br />

ממהרים כל כך,‏ הרי אין להם כלום.‏ אפילו עכשיו,‏ רחוק,‏<br />

על המדרכה,‏ ישישה דוהרת בקצב צב,‏ מתקדמת בהתפרצויות<br />

שלומיאליות,‏ עם מקל קטן דמוי קנה.‏ תיכף תתפגר לו כאן.‏<br />

לונגין מחכה,‏ תומך את סנטרו בידו.‏<br />

סע כבר,‏ צועק מישהו.‏<br />

לונגין מחכה.‏<br />

סע כבר,‏ בן זונה!‏ סוערת החשמלית.‏<br />

לונגין מתבונן בישישה.‏ היא מתנשפת,‏ הישישה,‏ כאילו<br />

קרובה,‏ אבל כבר רחוקה מדי.‏ לונגין סוגר את הדלתות.‏<br />

הוא נוסע.‏ פעם,‏ פעמיים,‏ שלוש.‏<br />

ראשו מתנדנד.‏ הוא כל כך עייף.‏<br />

דוהרות הישישות האלה,‏ דוהרות.‏ הנה עכשיו אחת עם שובל<br />

של תחבושת התלויה לה מסביב לרגל.‏ לונגין היה רוצה לומר<br />

שזה יכול להיות אסון,‏ הרגל תתקפל,‏ משהו יחליק,‏ משהו<br />

יתעקם,‏ נכוּת,‏ צרות.‏ אבל מי כבר יקשיב לו.‏<br />

הרכין את ראשו ונסע כך,‏ בקושי רואה משהו,‏ בקושי מסתכל.‏<br />

מבטו מזדגג כמו בצל על מחבת.‏ ניגב את עפעפיו,‏ מבטו<br />

נמרץ,‏ כי הוא בדיוק עבר ליד ביתו שלו,‏ המשפחתי,‏ הנקי,‏<br />

השלו,‏ שבו מחכה לו אשתו,‏ אָ‏ ליצְ‏ יָה הנפלאה,‏ אשתו היפהפיה,‏<br />

כמו מספריו של דוסטויבסקי,‏ אולי רק קצת עגמומית,‏ אולי רק<br />

קצת גחמנית,‏ אבל עם לב ענק,‏ רחב,‏ תוססת,‏ עם אופי חזק<br />

כמו פלדה.‏ טוב,‏ אולי יש שם ברקע קצת טענות,‏ איזה חוסר<br />

שובע,‏ איזו שאיפה למשהו גדול יותר,‏ אבל את רואה,‏ אליציה,‏<br />

אני לא יכול לתת לך הרבה,‏ כי הרי לי עצמי אין הרבה.‏<br />

ובכל זאת היא אוהבת אותו.‏<br />

ייתכן,‏ שהיא עדיין אוהבת אותו.‏<br />

היום הוא ישאל אותה.‏ האם היא אוהבת אותו עדיין.‏ ועל מה<br />

אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה.‏<br />

לונגין הרכין את ראשו,‏ נרגש מן המחשבה הזאת.‏ כשהרים<br />

אותו,‏ הבחין בו.‏<br />

דמות מעוותת בצורה משונה,‏ יד מונחת על הבטן,‏ רצה בכביש<br />

מצד אחד לצד שני.‏ הישר אל מתחת לגלגלים.‏ לונגין לחץ על<br />

הפעמון והתחיל לבלום.‏ נאנק.‏ הצטלב ולשבריר שנייה חשב על<br />

פרנציס הקדוש שהיה כל כך קרוב,‏ ועל אליציה שהייתה כל<br />

כך קרוב,‏ ועל הילדים,‏ שבטח עוד לא יצאו מהבית.‏<br />

הוא שמע רעש חזק.‏ ועוד צליל מוזר,‏ קצת כמו שקשוק.‏<br />

החשמלית הזדעזעה,‏ כאילו עלתה על בול עץ.‏<br />

זה הסוף,‏ חשב.‏ כשהוא בולם בעיניים עצומות,‏ היה לו רושם,‏<br />

שהשחור מתחת לעפעפיים מתפורר.‏ לאזניו הגיעה שריקה משונה<br />

מאד,‏ האם זו יכלה להיות רוח?‏ פקח את העיניים.‏ השמשה בתא<br />

הייתה נורא מלוכלכת ומעבר לזכוכית השתרע ריק.‏<br />

מאחורי גבו שמע לונגין הרעשה רב קולית,‏ כאילו רעמה<br />

אופרה פרובינציאלית.‏ יצא בריצה מן התא ודהר אל הגופה,‏<br />

אבל כמעט מייד עשה אחורה פנה.‏ מייבב,‏ הוא התכופף והקיא<br />

מגועל,‏ אימה ויאוש.‏ לרגע הרגיש יותר טוב.‏ ואחר כך ניגב<br />

את הפה וכבר ידע,‏ שכל מה שנורא רק מתחיל.‏<br />

התבונן בשמיים,‏ והשמיים היו שלוים וחסרי רחמים.‏<br />

והייתה אימת השתיקות הפתאומיות.‏ והיה רִ‏ יק בכל<br />

השמיים.‏<br />

לונגין מחה את פניו בממחטה,‏ גרף את חוטמו,‏ נאנח ועשה<br />

צעד לכיוון הגופה.‏ נסוג והלך לפתוח את הדלתות לנוסעים.‏<br />

כולם נשפכו לרחוב כמו קרום צבעוני,‏ מבעבע.‏ לונגין התבונן<br />

איך חלקם מתווכחים ומתקבצים לגוש מבוהל,‏ וחלק אחר רץ<br />

לצד השני,‏ כדי לראות את הגופה.‏<br />

כוס אמק,‏ כל הזיין,‏ פלט בחור צעיר.‏<br />

כמה אנשים הוציאו את הסלולרי והתחילו לצלם.‏ לונגין רץ<br />

אליהם רוצה לאסור עליהם,‏ אבל מיד הבין שאין טעם.‏<br />

הוא חיכה לאמבולנס,‏ למשטרה ולגזר דין.‏<br />

גורל הוא גורל,‏ הסתחררו המילים בראשו של לונגין.‏ אי<br />

אפשר לברוח מן הגורל.‏<br />

אבל האם הוא חשב את זה בעצמו,‏ או מישהו כבר חשב פעם<br />

בשבילו – את זה הוא לא ידע.‏<br />

גבר ניגש ללונגין,‏ טפח על שכמו.‏<br />

אל תיקח ללב,‏ אמר.‏ אני ראיתי הכל,‏ איך בדיוק היה,‏ אתה<br />

לא אשם.‏ וגם לא היית שיכור,‏ לא יעשו לך כלום.‏<br />

לונגין הניד בראשו ואחר כך הלך הצידה והתחיל לבכות.‏<br />

כשהוא משפשף את עיניו הסתכל חסר אונים איך מתפרס<br />

מסביב לחשמלית צוות עם מנוף.‏<br />

הגיע אמבולנס ומיד אחר כך הטלוויזיה ומיד אחרי הטלוויזיה –<br />

המשטרה.‏ מסביב להמוני האדם הסתובבה בחורה בחולצה<br />

ורודה,‏ עם מיקרופון,‏ ביקשה אלפי סליחות ואספה סיפורים<br />

של עדי ראייה.‏<br />

מאיה מאי,‏ הציגה את עצמה בפני לונגין.‏ אני נסעתי<br />

בחשמלית הזאת.‏ ספר בבקשה,‏ מה הרגשת כאשר עלית על<br />

האיש הזה?‏<br />

לונגין לקח אוויר,‏ אבל הניע ראשו לשלילה והלך הצידה.‏<br />

הסתכל על הבחורה משוחחת עם המנופאים,‏ ואחר כך,‏ בידיים<br />

שלובות,‏ מתבוננת בעבודתם.‏ כאשר החשמלית התרוממה קצת,‏<br />

היא התכופפה.‏<br />

איזה קטע!‏ קראה.‏ אני מכירה את האיש הזה!‏<br />

והתמתחה לעמידת דום.‏<br />

זה תדיאוש סְ‏ טוֹקרוֹצְ‏ קי,‏ לוחם חירות פולני דגול.‏ במיל׳.‏<br />

ובקהל עבר רחש וברכיו של לונגין פקו.‏<br />

מותו מתחת לגלגלים של לוחם חירות דגול,‏ קראה מאיה<br />

מאי ומייד התייצבה בפני המצלמה.‏ של לוחם חירות דגול,‏<br />

עבר רחש בקהל.‏<br />

מייד ניגש מישהו ללונגין.‏<br />

איך העזת,‏ אמר גבר עם שפם.‏ להרוג כזה לוחם חירות<br />

גדול.‏<br />

והמשטרה,‏ שהסתובבה בעצלתים מסביב לחשמלית,‏ מייד<br />

נכנסה בה רוח.‏ לקחו את לונגין הצידה,‏ כדי לבדוק אותו<br />

ב׳ינשוף׳.‏<br />

לונגין עצם את עיניו.‏ נשף.‏<br />

נו,‏ נו,‏ נו,‏ קרא השוטר.‏ אדוני.‏ אתה כבר לא תצא מזה.‏ אפס<br />

שש פרומיל.‏ אני לא יודע מאיזה סעיף להתחיל.‏<br />

אוזקים?‏ שאל השוטר ליד.‏<br />

בשביל מה,‏ נופף הראשון בידו.‏ אתה רואה שהאדון גם ככה<br />

התחרבן.‏ מי אתה?‏<br />

לונגין ווֹנְ‏ סיק,‏ פלט לונגין בקושי.‏<br />

נו,‏ מר לונגין וונסיק.‏ בהיותך בהשפעת אלכוהול הבאת<br />

לגרימת תאונת חשמלית,‏ שבגללה נהרג,‏ סליחה,‏ מי?‏<br />

תדיאוש סטוקרוצקי,‏ לוחם חירות פולני,‏ לחש לו השוטר<br />

השני.‏<br />

כן,‏ לוחם חירות פולני.‏ לפי המחשבה שלי זה לא כל כך<br />

טוב,‏ אבל אולי אני טועה.‏ ועכשיו נצא עם מר לונגין לטיול<br />

בוורשה.‏ מזג האוויר טוב.‏<br />

הוא חייך ללונגין.‏<br />

מפולנית:‏ מרים בורנשטיין

Photo: private<br />

הפנסיון<br />

פיוטר פאז’ינסקי ‏)יליד 1973( – עורך הירחון ‏“מדרש“,‏ העוסק בחיים<br />

פיוטר פאז׳ינסקי<br />

היהודיים ובתרבות היהודית.‏ הספר ראה אור בהוצאה קטנה וזיכה את מחברו<br />

בפרס יוקרתי מטעם השבועון ‏“פוליטיקה“.‏<br />

עלילת הספר היא מפותלת,‏ משום שהיא כוללת רק<br />

תיאור של ביקור בודד של יום אחד של איש צעיר<br />

בפנסיון,‏ הממוקם באיזור קיט ליד ורשה.‏ האיש היה<br />

שם לא פעם כילד,‏ יחד עם סבתו,‏ ועתה הוא פוגש<br />

כמה אנשים שהזדקנו מאד בינתיים וזוכרים אותו<br />

מימי ילדותו.‏ אולם הפנסיון איננו רגיל:‏ שוכנים בו<br />

יהודים ניצולי שואה,‏ על כן כל מה שמופיע בו יש לו<br />

אופי של חלום על העבר,‏ של העלאה באוב,‏ החיאה<br />

לא רק של אנשים,‏ אלא גם של ארועים,‏ שיחות<br />

וויכוחים אידיאולוגיים שנבלעו בתהום הנשיה.‏ על כן<br />

עלילת הספר היא פשוטה רק לכאורה:‏ במציאות היא<br />

מתרחשת בכמה רבדי זמן והיא מלאה באנקדוטות<br />

ובסיפורים יהודיים טיפוסיים,‏ משום שגיבורי<br />

הספר חיים את העבר,‏ הפוגש את ההווה בנקודת<br />

זמן מסוימת.‏ כך בדיוק – כמשהו קרוב במרחק<br />

נגיעה,‏ ובד בבד כמשהו מעוות על ידי אובססיות<br />

או כשלים בזיכרון – רואים את העבר אנשים זקנים,‏<br />

העדים האחרונים של העולם של יהודי פולין שלפני<br />

המלחמה.‏ המחבר,‏ יליד 1973, השייך לדור השלישי<br />

של השואה,‏ מראה באיזו צורה מתקיימת היום בפולין<br />

המסורת היהודית.‏<br />

הספר מקרין אווירה בלתי רגילה,‏ חמימה ומלאת<br />

אירוניה,‏ טווה דמויות עשירות ובד בבד מראה<br />

את רבגוניותה של המורשת היהודית:‏ היא מופיעה<br />

כדיאלוג של גורלות מורכבים מחד,‏ וכשיח בלתי<br />

נדלה על נושאים גורליים על אודות קיומו או אי<br />

קיומו של אלהים ועל המטרות העומדות בפני העם<br />

היהודי,‏ מאידך.‏ השיח הזה מרווה את עולם הארועים<br />

היום-יומיים ומתערבב בו באופן משעשע,‏ אולם<br />

הוא מעניק לו משמעות אפילו כשהעולם הזה עובר<br />

שינויים רדיקליים,‏ ומרבית משתתפי השיח נספים.‏<br />

הניצולים ממשיכים אותו,‏ ומקימים בכך לתחיה את<br />

המתים כבני שיח.‏<br />

יז׳י יאז׳בסקי<br />

28

PUBLISHER NISZA, Warsaw 2009 135 × 205, 136 pages<br />

ISBN 978-83-926276-1-6 Translation rights Piotr Paziński Contact Nisza<br />

29<br />

רציתי<br />

לשמוע את טריקת התריסים ואת<br />

חריקת החלונות הנפתחים,‏ שעוררו<br />

תקווה,‏ כי שכניי איבדו את<br />

הדריכות וירצו להיראות על אחת המרפסות האינסופיות,‏ אולם<br />

שום דבר כזה לא התרחש,‏ אף שחיכיתי עד הצהריים,‏ בעודי<br />

מתענג על מראה האורנים המחלידים ברוח.‏<br />

איש לא יצא,‏ הגינה הייתה ריקה מאדם,‏ החלונות מוגפים.‏<br />

יתכן שכולם הסתתרו בחדר האוכל או בחדר הקבלה,‏ כבימים<br />

עברו,‏ מלוכדים סביב טלוויזיה מקולקלת,‏ מתחת לפרסקות<br />

מתולדות היהודים?‏ אולי שם יש לחפש אותם?‏ ואם לא שם,‏<br />

אז היכן?‏<br />

באותה עת זה היה פשוט,‏ משום שהבלגן שרר במסדרונות<br />

מעלות השחר.‏ זמן רב לפני ארוחת הבוקר,‏ עוד בטרם הספיקו<br />

להקדיח את דייסת שיבולת השועל במטבח,‏ נשמעו בכל מקום<br />

טריקות של דלתות בבית,‏ גרירת צעדים וחריקות של רצפת<br />

עץ.‏ האדון אברם יצא עם האדון חיים לחזית הבניין לעשן את<br />

הסיגריה הראשונה.‏ הגברת האנקה התלוננה על כאבים בעצמות<br />

ובקול צווחני סיפרה לסבתא על לילה טרוף שינה.‏ הגברת<br />

טצ׳יה הלכה להביא עיתונים.‏ והאדון ליאון בלבוש חלוק רחצה<br />

מרופט,‏ עם מגבת פסים,‏ מברשת ענק וכוס לשטיפת שיניים,‏<br />

מיהר אל חדר האמבטיה,‏ כדי לעשות לעצמו מקלחת בריאות<br />

סיבירית במים קפואים.‏ אחר כך יחד עם הדוקטור קאהן עשו<br />

את התעמלות הבוקר.‏ אחת,‏ שתיים,‏ אחת,‏ שתיים!‏ דוקטור קאהן<br />

נפנף בידיו,‏ נתן את הקצב.‏ שלוש,‏ ארבע!‏ חרק בתשובה גבו<br />

הזקן של האדון ליאון.‏ חמש התכופפויות,‏ חמש התיישרויות,‏<br />

שתי התיישבויות למחצה,‏ כמה סיבובים ימינה ושמאלה עם<br />

הצוואר.‏ אחת,‏ שתיים,‏ שלוש,‏ ארבע,‏ חמש!‏<br />

הפנסיון התמלא בקולותיהם,‏ גדל וטפח,‏ משום שהיום<br />

התעופף פנימה מכל הצדדים.‏ האנשים התגודדו ליד המדרגות,‏<br />

בין הקומות,‏ שוחחו בחיוניות,‏ אחר כך התפזרו ויצרו מעגלים<br />

אחרים,‏ עד שהגיעו לקומת הקרקע,‏ היכן שאפשר היה להתיישב<br />

בניחותא על כיסאות בצבע הסלק ולחכות עד שיפתחו את חדר<br />

האוכל.‏ הצלחות הצטלצלו כבמעין שמחה מאחורי הדלת.‏ דרך<br />

החריץ ראיתי כיצד הם מניחים כל השולחנות את המיכלים<br />

המבריקים של מי סודה,‏ כיצד המלצריות נכנסות לחדר האוכל<br />

עם כלי המרק ועם צלוחיות הגבינה הלבנה והבצלצל הירוק.‏<br />

אהבתי את הרגעים הללו שבהם כולנו היינו מתיישבים יחדיו<br />

מתחת לדיוקנאותיהם של קלאסיקוני היידיש ופותחים בארוחת<br />

הבוקר.‏ המשפחה שלנו של הדודות והדודים הזרים היא אחרת<br />

מהמשפחות הנמצאות בתצלומים משותפים.‏ ולי אין אפילו<br />

תצלום אחד של האדון ליאון או האדון אברם.‏ ואינני בטוח,‏<br />

שהייתי מסוגל לזהות אותם אילו הופיעו לפתע לפניי.‏<br />

איני זוכר הרבה מעבר לזה.‏ לעתים אפילו שום דבר.‏ העבר<br />

שלי טמון עמוק בתוכי,‏ אולם כשאני מנסה להגיע אליו,‏ אני<br />

נתקל בריק,‏ כאילו נולדתי אתמול,‏ וכל מה שהתרחש בעבר<br />

היה רק אוסף חזיונות סמיכים,‏ שנרקבו והפכו לחלקיקי האטום,‏<br />

עליהם סיפר האדון ליאון.‏ גיבוב של החזיונות הללו יוצר אשלייה<br />

של זיכרון ובדומה לתצלומים רבים הופך לחלופה לחיים.‏ אני<br />

רודף אחריהם,‏ מחפש אותם באבק שבין אבני המדרכה ברחוב<br />

המוכר ובחריצים שברצפה.‏ אולי נשתמרו עוד חלקיקים זכים<br />

של זמנים עברו,‏ משכרים ומעוררי גועל בעת ובעונה אחת,‏<br />

כריחו של הגומי הערבי שמשתמר בפינות המגירה?‏ והיום אני<br />

כבר יודע,‏ שזה בא משם,‏ מחדר האוכל ההוא מגיעה הרגשת<br />

החיים באי בודד שמלווה אותי כל העת,‏ חוסר ההתאמה או<br />

חוסר שפיות.‏ ושהמודעות הפסימית שהכל בן חלוף,‏ שהכל<br />

מיושן וחסר סיכוי להמשך הקיום,‏ נידון להיות משונה,‏ מנוגד<br />

לטבע ומכוסה בכפור השיבה,‏ הכל מוצא את שורשיו דווקא<br />

בעת ההיא,‏ כשצפיתי בחשאי בדוקטור קאמינסקה ובאדון חיים<br />

עושים את צעדיהם בקושי בשוליו של שביל יער.‏<br />

כאשר חלפתי עתה על פני שורה של דלתות במסדרון,‏ הן<br />

עמדו שם,‏ אחת אחרי השנייה,‏ כאילו בפקודת ‏“הקשב!“,‏ כאילו<br />

היו אחיות רחמניות לפני יציאה למלחמה,‏ החזיתות שלהן<br />

הבהיקו מרבדים רציניים של צבע שמן.‏ אולם השלטים עם<br />

המספרים חסרו,‏ למרות שהם היו שם עוד כשעברתי בערב,‏<br />

ורוח פרצים נשבה מהדלתות הלא נעולות שבמרפסת העליונה,‏<br />

שם פגשתי את האדון יעקב,‏ והיכן שמצוי היה מעונו של האדון<br />

חיים,‏ ובקיץ,‏ במזג אוויר נאה הדוקטור קאהן שיחק שחמט עם<br />

האדון אברם.‏<br />

ארוחת הבוקר הוגשה מזמן.‏ ואולי ארוחת הצהריים?‏ האם<br />

אכלו בלעדיי?‏ איש לא צלצל בפעמון.‏ גם אני לא צלצלתי.‏<br />

אני כבר לא קטן.‏ הפריוולגיה האחרונה של הצעירים ביותר,‏<br />

שאינם כבר כאן.‏ אולם האם נותר עוד פה מישהו?‏ מר יעקב?‏<br />

והמנהל.‏ לא שומעים את רעש מכונת הכתיבה שלו,‏ סימן שעוד<br />

לא הגיע למשרד.‏ לעתים הוא מזכיר את האדון אברם עם היומן<br />

שלו,‏ במיוחד כשהוא רושם את החשבונות בכתב היד הזערורי<br />

שלו.‏ הכרוניקאי החרוץ שלנו.‏ יושב בבדידות ומשרבט,‏ ממיין<br />

את הקלסרים,‏ מסדר דוחות,‏ ערימה של ניירת לא נחוצה<br />

תיוותר אחריו.‏ האם אחד הויטראז׳ים לא תלוי בפינת משרדו?‏<br />

בנימין הכחול,‏ זאב טורף,‏ אהוב של הריבון.‏ נח בביטחה לצידו,‏<br />

והוא מגינו כל הימים.‏<br />

השקט שבמבואה צלצל כאנחות.‏ כשהתקרבתי ההד הביא<br />

קולות מחדר האוכל דרך גרם המדרגות.‏ זהו המנהל,‏ שבטח<br />

חזר אל ההם שם,‏ כדי לסיים את הוויכוח עם מר יעקב.‏ הוויכוח<br />

ההיסטורי שלנו,‏ שנמשך עוד מימי משה רבנו ואולי עוד מימי<br />

אדם הראשון.‏ כמו האדון אברם עם האדון ליאון.‏ והאדון חיים,‏<br />

שתמיד הציג כל עניין מכל זווית.‏ ומשך את הדיבורים הללו<br />

שלו על יציאת מצרים וכל ההם,‏ שנותרו בוורשה.‏ מי נותר<br />

ומי יצא.‏ אנו תמיד יוצאים מאיזה מקום,‏ על מנת שלא לשוב,‏<br />

אולם ההבדל טמון בכך,‏ שאם בזמנו איש לא היה יוצא,‏ לא<br />

היינו כולנו כאן בכלל.‏ מעולם לא יכולתי להבין את ההגיון<br />

האפל וחסר הרחמים הזה,‏ כל השנים הדהים אותי ההכרח של<br />

הבחירה ההיא.‏ האם לא היינו באיזה מקום אחר,‏ אם לא פה,‏<br />

אז שם?‏ ואם לא היום,‏ אז...‏ משום שהחלקיקים,‏ שעל המחולות<br />

שלהם דיבר כה הרבה האדון ליאון,‏ הרי הם היו מסתדרים<br />

יום אחד ומרכיבים את הגוף שלנו,‏ את מוחותינו – אפילו אם<br />

סבא וסבתא לא היו יוצאים מהעיר לאחר ההפגזות הראשונות<br />

בספטמבר?‏<br />

עברתי דרך חדר האוכל.‏ היה ריק.‏ דבר לא השתנה כאן.‏<br />

מאחורי חמשת החלונות של הגזוזטרה עמודים לבנים עדיין<br />

תמכו בגגון המט ליפול,‏ פרחים צבעוניים צצו בשמחה מעציצי<br />

הבטון,‏ בין אבני המדרכה צמחו פקעות של עשבים.‏ בפנים,‏<br />

שולחן השרד עדיין עמד תחת דיוקן של זוג יהודי.‏ מסודר,‏ רק<br />

שאריות של פרורים נותרו כל המפה,‏ ושלושה כתמים עגולים<br />

ויבשים סימנו את המקומות בהם עמדו כוסות התה הלילי שלנו.‏<br />

הלאה,‏ מאחורי דלתות הזכוכית השתרע לו אולם הריקודים.‏<br />

דחפתי אותן.‏ לא נענו.‏ שתי הידיות נקשרו יחד בחתיכת חוט.‏<br />

ואולם נדמה היה לי,‏ שקולות שיחה מגיעים מבפנים.‏ שיחה<br />

שאיני זוכר את תכנה,‏ או כזו שלא יכולתי לשמוע קודם.‏ אולם<br />

קלטתי רק את רשרוש הקולות,‏ תבניות משפטים לא ברורות,‏<br />

מילים בודדות.‏<br />

הצמדתי את פניי אל זכוכית הבדולח.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

20 שנות פולין החדשה ברפורט׳זות<br />

אחת התופעות המעניינות ביותר בסיפורת הפולנית<br />

בשנים האחרונות היא ללא ספק הרפורטז׳ה,‏<br />

דבר המתבטא בהצלחה ‏)גם מחוץ לגבולות פולין(‏<br />

של ספרים מפרי עטם של רפורטרים בני דור<br />

הביניים.‏ גם האנתולוגיה “20 שנות פולין החדשה<br />

ברפורט׳זות“‏ – פרויקט של מאריוש שצ׳יגייל,‏ הכולל<br />

רפורטז׳ות משני העשורים האחרונים,‏ החל מנפילת<br />

פולין העממית בשנת 1989, מוכיחה זאת.‏ קובץ זה<br />

מכיל עשרים וששה טקסטים של למעלה מעשרים<br />

הכתבים החשובים ביותר.‏ במרבית המקרים היו אלו<br />

עיתונאים בעבר או בהווה ב“גזטה ויבורצ׳ה“‏ Gazeta(<br />

,)Wyborcza ואין תמה,‏ משום שאין ספק ששם בדיוק<br />

מוצאים את מדור הרפורטז׳ות הטוב ביותר בפולין.‏<br />

שצ׳יגייל משתמש בפורמט של אנתולוגיה נושאית,‏<br />

ומעמיד אלו לצד אלו כתבות המתארות ‏“היכן החלה<br />

ולאן הגיעה פולין החדשה“‏ ‏)פרק במקום מבוא(.‏ הוא<br />

מנמק את בחירותיו ומסביר איזו אספקלריה של פולין<br />

מעניינת אותו ביותר:‏ ‏“לא זו שאנו רואים בסֵ‏ יים,‏ ולא<br />

זו שבעמודים הראשונים בעיתונים.“‏ הרעיון של<br />

שצ׳יגייל הוא להדגים את 20 השנים האחרונות של<br />

פולין בעיקר באמצעות סיפורים של אנשים שונים,‏<br />

המתמודדים בהצלחה יותר או פחות מרובה עם<br />

המצב החברתי,‏ הכלכלי והתרבותי המשתנה במדינה.‏<br />

הכותבים על פי רוב מביאים סיפורים של אנשים<br />

אלמוניים לגמרי,‏ למשל של אישה המכורה לסדרות<br />

בטלוויזיה ‏)ד״ר האוז:‏ אפשר לחיות בלי אהבה,‏ מאת<br />

יואנה סוקולינסקה(.‏ מאידך,‏ מופיעים באנתולוגיה<br />

סיפורים שזכו בזמנם להד ציבורי,‏ כמו זה על אנשי<br />

עסקים שהתפתו והסתבכו בחובות דמיוניים אצל<br />

עבריינים,‏ ומשכלו כל הקיצין החליטו לרצוח אותם<br />

‏)לואיזה האלמנה הולכת לראות את ‏“החוב“‏ מאת<br />

אירנה מורבסקה(.‏ כל אחת מהרפורטז׳ות מכילה<br />

סיפור נפרד,‏ אך ביחד הם יוצרים מעין דיוקן קיבוצי<br />

הן של הפולנים והן של פולין בת זמננו.‏ האנתולוגיה<br />

של שצ׳יגייל מדגימה גם,‏ עד כמה רפורטז׳ות כסוגה<br />

יכולות להיות שונות ונבדלות,‏ ועד כמה הן יכולות<br />

לשמש כלי יעיל ומעניין בידי כתבים מוכשרים<br />

לתיאור המציאות.‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

30

PUBLISHER Czarne, Wołowiec 2010 150 × 240, 472 pages, paperback<br />

ISBN 978-83-7536-143-8 Translation rights polishrights.com<br />

31<br />

סולם אל כתר<br />

פולין היא השוק הפעלתני ביותר של ‏“אמוואי“‏ )Amway(<br />

בכל אירופה.‏ אפשר לומר,‏ שוק החלומות הפעלתני ביותר.‏<br />

‏“אמוואי“‏ עושה כל שביכולתה כדי לדרבן את אנשיה לרצות<br />

להיות עשירים.‏<br />

שיטת אותות הצטיינות כוללת שנים עשר שלבים,‏ החל באות<br />

הכסף,‏ דרך אות הזהב,‏ האודם,‏ הפנינה,‏ האזמרגד,‏ היהלום,‏<br />

היהלום הכפול והמכופל ודומיהם.‏<br />

אות הצטיינות עליון הוא כתר השגריר,‏ והוא מעיד על<br />

הצלחה בקנה מידה בינלאומי.‏ מצטיין החברה,‏ שקיבל פרס זה<br />

רשאי,‏ למשל,‏ לנאום מעל הבמה.‏ הזדמנויות לא חסר,‏ כל רגע<br />

מתקיים איזה כנס או סמינר.‏<br />

אליציה בדנארצ׳יק Bednarczyk( ,)Alicja סטודנטית<br />

לאתנולוגיה,‏ חוקרת את תרבות ה“אמוואי“‏ ומשתתפת בכינוסיה<br />

ברחבי פולין.‏ ‏“המצטיינים מכולם יכולים להישאר על הבמה<br />

בגפם.‏ הם מוצגים על ידי מישהו שמדבר עליהם באריכות<br />

ומפליג בשבחיהם.‏ ככל שהנאום ארוך יותר,‏ האיש חשוב<br />

יותר.“‏<br />

אפשר להיות פנינה אפילו בבוקובינה טטשנסקה Bukowina(<br />

,)Tatrzańska כמו בני הזוג וויטוביץ׳ ,)Wójtowicz( ואודם<br />

אפילו בכפר קוזי ,)Kozy( בדומה לזוג קוצ׳קה .)Kućka(<br />

הקומוניסטים לא חלמו<br />

נובמבר 1995. שכרו אותי,‏ כדי שביחד עם גרז׳ינה טורביצקה<br />

Torbicka( ,)Grażyna מגישה בטלוויזיה,‏ ננחה את הכנס השנתי<br />

הגדול ביותר של ‏“אמוואי“,‏ הוא כנס ‎95‎׳.‏ אולם הקונגרסים,‏<br />

שלושת אלפים איש.‏ ‏“יש לי חששות,“‏ אני אומר במשרדי<br />

‏“אמוואי“‏ פולין.‏ ‏“כל כך הרבה אנשים!‏ איך משתלטים על<br />

המון כזה?“‏<br />

‏“אל תדאג,‏ כמו שאתה תזיז את האצבע הקטנה שלך,‏ ככה<br />

הם יזיזו אחריך,“‏ מחייך אחד הפקידים ומזיז אצבע קטנה.‏<br />

מעל הבמה המקושטת כמו בטקס האוסקר ישמעו את המילה<br />

‏“הצלחה“‏ 65 פעמים.‏ היא תיאמר מדי ארבע דקות בממוצע.‏<br />

לפי התסריט,‏ אני עצמי אמור לומר ‏“הצלחה“‏ 19 פעמים.‏<br />

גברות – בשמלות מהודרות,‏ חלקן כמעט שמלות נשף,‏ גברים<br />

– בחליפות,‏ חלקם עם עניבת פרפר אלגנטית.‏ רובם עד גיל<br />

ארבעים.‏ באולם הקונגרסים אין עיתונאים,‏ אין טלוויזיה,‏ הכנס<br />

סגור לאנשים מבחוץ.‏<br />

יורד חושך עמוק.‏<br />

פתאום נשמעים תופים,‏ קולות מקהלה.‏ מוזיקה,‏ שכמו נועדה<br />

ללוות צבא למלחמה.‏<br />

על הבמה מתפשט ערפל לבן.‏<br />

יריית לייזר.‏<br />

מעל ראשי האנשים חולף כדור הארץ בתלת מימד.‏<br />

היבשות מנצנצות.‏<br />

נשים עוצרות נשימה.‏ ההרגשה היא,‏ שכדור הארץ המסתובב<br />

מעל השורות ייגע עוד רגע בראשי האנשים.‏<br />

כאשר כדור הארץ נעלם,‏ מופיעה באוויר הכתובת:‏ ‏“אמוואי“.‏<br />

אני אומר:‏ גבירותיי ורבותיי,‏ אתם הגיבורים!...‏<br />

אני שומע את קולי ולא מאמין:‏ עשרים מאריושים.‏<br />

גרז׳ינה:‏ הפעילות שלכם הוכיחה שניתן ליצור דימוי חדש של<br />

הפולני.‏ בזכותה של ‏“אמוואי“.‏ ומיהי ‏“אמוואי“?‏<br />

אני:‏ היא ביטוי של רעיון.‏ רעיון האומר לעולם:‏ לא משנה מי<br />

אתה ומניין באת.‏ אתה רק צריך להאמין שנועדת להצלחה.‏<br />

מחיאות כפיים,‏ קריאות התלהבות.‏ ואפשר היה לחשוב שאלה<br />

מילים נבובות.‏<br />

ממסכי הענק מעל הבמה התלויים בגובה של קומה שנייה,‏<br />

נואמים מצטייני החברה.‏ מצליחני החיים.‏<br />

על המסכים גודל פניהם הוא כמו קיר של בית חד משפחתי.‏<br />

צלילי חצוצרות.‏<br />

אני מנמיך את קולי:‏ מהי הצלחה?‏ הגשמת כל החלומות?‏<br />

שלב התפתחותי?‏<br />

גרז׳ינה:‏ ואולי רק רגע בחיים?‏ רגע של הרהור על מה<br />

שהיה?‏<br />

אני מגביה מעט את הקול,‏ בהתרגשות:‏ מהי הצלחה?‏ קובעת<br />

או כבירה?‏<br />

גרז׳ינה,‏ בקול של פסטיבלים:‏ גדולה או ענקית?‏ אני בקול<br />

רם:‏ ואולי:‏ צודקת,‏ נחרצת?‏<br />

אני צועק:‏ האם האנשים בסקטור א׳ רואים עצמם כאנשי<br />

הצלחה!!!???‏<br />

האולם:‏ כ-‏ - ‏-ן!‏<br />

גרז׳ינה:‏ האם האנשים בסקטור ב׳ רואים עצמם כאנשי<br />

הצלחה!!!???‏ האולם:‏ כ-‏ - ‏-ן!‏<br />

מחיאות כפיים ושריקות התלהבות.‏ תשואות,‏ שכמותן לא<br />

נשמעו לא בפסטיבל אופולה )Opole( ולא בסופוט .)Sopot( אני<br />

מרגיש שנתון בידי כוח שלא חלמתי על שכמותו.‏ לא כוח שלי,‏<br />

כוח של ‏“אמוואי“.‏ אל הבמה אמורים לעלות האזרחים הפולנים<br />

הראשונים שהגיעו לצמרת ‏“אמוואי“.‏ אורשולה וזביגנייב<br />

קלינובסקי Kalinowscy( )Urszula i Zbigniew מסטרגארד<br />

.)Stargard( בעבר הייתה להם תחנת צילום מסמכים שצברה<br />

הפסדים.‏ בני 30. לפני שלוש שנים בראיון ל“גזטה“‏ אמרו,‏ שהם<br />

חייבים שיהיה להם בית גדול עד כדי כך,‏ שכלב שירוץ בו<br />

מהקצה עד הקצה יצטרך לנוח בדרך שלוש פעמים.‏ היום יש<br />

להם.‏ הם היהלומים.‏ נוסעים בב.מ.וו.‏ אדומה.‏<br />

אני ‏)מתוך התסריט(:‏ הם כבר השיגו כמעט את הכול.‏<br />

גרז׳ינה:‏ אבל מתכוננים להגיע עוד יותר גבוה.‏ כשנשאלו על<br />

תוכניותיהם לעתיד הקרוב,‏ הם אמרו:‏ ‏“לפני הכול אנחנו רוצים<br />

להיות אנשים של הצלחה בין אנשים של הצלחה.“‏<br />

הזוג קלינובסקי זוכה לתשואות בעמידה.‏ הם נואמים במשך<br />

ארבעים וחמש דקות.‏ זביגנייב קלינובסקי מתוודה,‏ שב“אמוואי“‏<br />

הבין כמה נעים זה,‏ שאוהבים אותך.‏ ‏“אמוואי“‏ מעניקה את<br />

האהבה הזאת.‏<br />

להקת ווֹקְ‏ ס שרה שיר שחיברו בשביל ‏“אמוואי“:‏ ‏“אל תתבייש<br />

לחלום כשכוכב נופל...“‏ ללהקת ווקס קורה מה שלא קרה לה<br />

במשך עשרים שנות פעילותה.‏<br />

‏“קומו“‏ – קוראת ווקס לקהל.‏ שלושה אלפים קמים<br />

בהכנעה.‏<br />

‏“שלבו ידיים“.‏ מייד אוחזים זה בזה ועושים גל.‏<br />

‏“תתחבקו.“‏ כל אנשי כנס ‏“אמוואי“‏ נצמדים.‏<br />

‏“שמע,“‏ אומר בקדחתנות האחראי על הסאונד,‏ ‏“אני עבדתי<br />

כאן באולם הקונגרסים גם בתקופה של גיירק,‏ עשיתי כינוסים<br />

של המפלגה.‏ אבל מה שקורה כאן היום,‏ לקומוניסטים לא היה<br />

מספיק דמיון בשביל זה.“‏<br />

‏“הם משתגעים ככה בלי וודקה,“‏ אומרת אישה בסינור<br />

מאחורי הקלעים.‏<br />

איש הסאונד:‏ ‏“ועכשיו רק שתיים וחצי!“‏<br />

על הבמה מסתובבים אנשים מחופשים למוצרי ‏“אמוואי“.‏<br />

אבקת כביסה בגודל של אדם קדה קידה לקהל.‏<br />

האישה בסינר:‏ ‏“הם מתפללים לאבקה הזאת,‏ אני לא<br />

מאמינה.“‏<br />

לפני הסיום – תהלוכות מתוכננות.‏ חצוצרות,‏ תופים,‏<br />

מקהלות.‏ מהבמה יורדים לאולם המצטיינים,‏ על שני כבשים<br />

משופעים:‏ הענבריים,‏ האיזמרגדיים,‏ הפניניים...‏ כמעט מאתיים<br />

איש.‏ צועדים רתכים,‏ מורות,‏ מנהלות חשבונות,‏ רופאים.‏ מדי<br />

עשר שניות מקריאים שם.‏ במשך עשר שניות פניו של כל אחד<br />

מהם גדולים כמו קיר של בית חד משפחתי.‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן<br />

כתבה זו נכתבה רק בזכות כך,‏ שחב’‏ אמוואי הזמינה אותי,‏ מגיש בטלוויזיה<br />

‏)ושכחה או לא ידעה שאני כתב של עיתון(,‏ כדי להנחות באולם הקונגרסים<br />

כנס שאינו נגיש לאנשים מבחוץ.‏ ככל הידוע לי,‏ אחרי שהכתבה התפרסמה,‏<br />

החברה הציבה דרישה קבועה למנחי האירועים באמוואי להצהיר על שמירת<br />

סודיות על כל מה שרואים ושומעים שם.‏

Photo: Agnieszka Herman<br />

אגתה טושינסקה הנאשמת:‏ ויירה גראן<br />

אגתה טושינסקה ‏)ילידת 1957( – סופרת,‏ משוררת,‏ עיתונאית,‏ מרצה<br />

באוניברסיטה,‏ מחברת שני ספרים אודות התיאטרון,‏ שהתקבלו בעין יפה מאד<br />

ושל ביוגרפיות רבות,‏ בין השאר של יצחק בשבים זינגר.‏<br />

לכאורה,‏ בחלוף עשרות שנים מאז תום המלחמה<br />

כבר נכתב הכל על השואה,‏ נבחן והוצג כל היבט של<br />

הגורל הטראגי של יהודי פולין,‏ ואולם עדיין מופיעים<br />

ספרים מפתיעים ומרגשים כמו ‏“הנאשמת:‏ ויירה<br />

גראן“‏ מאת אגתה טושינסקה.‏<br />

הגיבורה הראשית של הפרוזה העיתונאית של הכתבת<br />

המוערכת היא ויירה גראן,‏ זמרת ממוצא יהודי,‏<br />

שנראה היה כי היתה כוכבת עולה בפולין שלפני<br />

המלחמה.‏ בעת הכיבוש הנאצי נכנסה אל גטו וורשה<br />

מתוך רצון להיות עם בני משפחתה,‏ ושם הופיעה<br />

באחד מבתי הקפה.‏ לאחר מכן הסתתרה בצד הארי.‏<br />

היא שרדה,‏ אולם מה שאירע אז הטיל צל כבד על<br />

חייה מאוחר יותר,‏ ואם לומר ישירות,‏ הרס אותם.‏<br />

כבר במהלך המלחמה הופיעו שמועות,‏ שהופצו בידי<br />

אנשים מהגטו,‏ שהיא שיתפה פעולה עם הגסטפו,‏ אף<br />

שמאוחר יותר ניסתה נואשות לטהר את שמה,‏ ועמדה<br />

לפני וועדות והרכבים של בתי המשפט שאמנם טיהרו<br />

את שמה.‏ אך היא לא הצליחה לחסום את פיהם של<br />

המעלילים.‏ לאחר עזיבתה את פולין רצתה לחיות<br />

בישראל,‏ אולם לא התקבלה שם בעין יפה.‏ לאחר מכן<br />

נדדה בעולם,‏ אולם בעיקר נמצאה בפאריס.‏ עד סוף<br />

חייה הארוכים ‏)היא נפטרה ב-‏‎2007‎‏(‏ ניסתה להשיב<br />

לעצמה את שמה הטוב באובססיביות עיקשת,‏<br />

שהפכה לבסוף לתסביך רדיפה.‏<br />

כפי שכותבת טושינסקה בסוף ספרה:‏ ‏“לא כתבתי<br />

ביוגרפיה.‏ רציתי לספר את סיפורה של גראן,‏ כדי<br />

שיחווה אותו מישהו כמוני,‏ שלא חווה את המלחמה,‏<br />

אולם בד בבד בשל הקשרים משפחתיים הוא ‏“לא<br />

יצא מהגטו“.‏ המחברת לא רק טווה את סיפורה של<br />

האישיות המסויימת,‏ אלא גם מעלה שאלה חשובה:‏<br />

האם אפשר להגיע אל האמת על ארועי המלחמה<br />

לאחר כל כך הרבה שנים?‏ עדים רבים כבר אינם<br />

בין החיים וזיכרונם של החיים אינו מושלם.‏ עדויות<br />

מלפני עשרות שנים מנוגדות האחת לשנייה.‏ האם<br />

בכלל קיימת אמת כלשהי בנוגע לאותם ארועים?‏<br />

ככלות הכל,‏ ‏“הנאשמת...“‏ הוא ראשית כל ספר גדוש<br />

בשאלות,‏ עליהן קשה למצוא תשובה חד משמעית,‏<br />

הוא ביטוי לחוסר האונים של בני זמננו,‏ כשהם נדרשים<br />

להעריך את התנהגותם של בני אדם,‏ שנאלצו לבחור<br />

בחירות-חיים דרמטיות במצבים גבוליים.‏ והוא גם<br />

סיפור על ידידות מורכבת בין גראן לטושינסקה,‏<br />

שנמשכה בשנותיה האחרונות של הזמרת.‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

32

PUBLISHER Wydawnictwo Literackie, Cracow 2010 145 × 201, 460 pages ISBN 678-83-08-04505-3<br />

France/Grasset & Fasquelle, English rights/Knopf Publishers,<br />

Israel/Kinneret Zmora, Holland/Debizige Bij<br />

Translation rights Éditions Grasset & Fasquelle rights sold to<br />

33<br />

אם<br />

היא חגגה את חג הפסח,‏ אם הסבו לשולחן<br />

הסדר עם האמא והאחיות,‏ הרי לא פצתה על כך<br />

פה מעולם - לא בתקופת המלחמה ולא אחריה,‏<br />

זו לא היא שעסקה בקניות ובחשבונות.‏ הייתה נותנת את הכסף,‏<br />

אני מתאר לעצמי,‏ והאמא טיפלה במשק הבית.‏ ויירה יכלה גם<br />

שלא לשים לב לעליית המחירים בהתקרב החגים.‏ חג הפסחא<br />

בצד הארי עצר את ההברחות.‏ הפולנים חלקו ביניהם את ביצת<br />

החג ושתו וודקה.‏ ושוב התייקר הלחם,‏ בזלוטי אחד,‏ או שניים.‏<br />

מחיר כיכר לחם כבר עלה 11 זלוטי,‏ וקילו חמאה 100 זלוטי.‏<br />

בפסח לא היה צורך בלחם,‏ המצות נאפו בגטו,‏ וכל הדברים<br />

האחרים:‏ המרור,‏ החזרת,‏ הסלק,‏ האגוזים עם הדבש,‏ הובאו<br />

מהחנויות מהצד השני.‏ ועוד הדגים ובשר הבקר,‏ משמונים עד<br />

מאה זלוטי לקילו כל אחד.‏ והביצים היו הכרח,‏ בדיוק כמו<br />

מעבר לחומה,‏ רק שכאן שלושה זלוטי לביצה בודדת.‏ האם<br />

ליבע קפלן עדיין החזיקה במטבח כשר?‏<br />

בתי הכנסת היו מלאים בימי החג הללו.‏ בדומה לתיאטראות<br />

ולבתי הקפה.‏ האמנים הרוויחו יותר.‏ השמועות על השעיית<br />

פעילותה של התזמורת הסימפונית היהודית – משום שבניגוד<br />

לאיסור המשיכה וניגנה יצירות של מלחינים יהודים – דיכאו<br />

את המאזינים.‏ הכל איפשרו ליטול מהם חיים בחתיכות קטנות,‏<br />

כל פעם בטענה,‏ שיכול היה להיות גרוע יותר.‏<br />

במהלך מאי 1942 כולו פעל בגטו צוות קולנוע גרמני.‏<br />

‏“אורגיית הסרטים“,‏ השפלה,‏ הסוטה והמפחידה,‏ כפי שמכנה<br />

אותה צ׳רניאקוב ביומנו – הציגו את תושבי השכונה הסגורה<br />

היהודים כטובעים בפאר ובעושר.‏ הליך המניפולציה עם האמת<br />

מבית היוצר של גבלס.‏ סצינה מהמסעדה של שולץ בפינת<br />

הרחובות לשנה ונובוליפקי – שולחנות עמוסים לעייפה בכל<br />

טוב:‏ משקאות,‏ מיני בשרים,‏ דגים,‏ ליקרים,‏ לחם לבן...‏ הנה גן<br />

העדן היהודי.‏ ובהמשך טקסים אירוטיים במקוואות ובנשפים.‏<br />

אולי אז,‏ באותם ימים התרחש ארוע,‏ שבגינו ויירה עצמה<br />

תחוש בושה.‏ היא לא זכרה את התאריך.‏<br />

היא עמדה ברחוב עם ידיד מוסיקאי.‏ לפתע שמעונוביץ׳<br />

צץ והופיע לידם.‏ צמח,‏ כמשום מקום,‏ הייתה אומרת לעתים.‏<br />

כל אחד בגטו הכיר את הדמות הזו.‏ הוא היה קצין מ“קבוצת<br />

השלושה עשר“‏ הידועים לשמצה,‏ בן אחיו של גנצווייך המפקד,‏<br />

סוכן הגסטאפו מתוק השפתיים והמתהדר.‏ אין לי מושג אם<br />

ויירה ידעה על כך.‏ הוא שאל אם לא תרצה להופיע...‏ בדירתו,‏<br />

עכשיו,‏ מיד,‏ לאלתר בפני אורחים מהצד הארי.‏ היא לא<br />

הספיקה להרהר בדבר,‏ לענות,‏ לחשוב על הסבר ראוי.‏ הוא<br />

כבר הזמין ריקשה.‏ הידיד עמו הייתה אמר:‏ ‏“אם חייך יקרים<br />

לך,‏ אל תסרבי“.‏ ולנסיון הבהול שלה להסביר,‏ למלמול חסר<br />

הצורה שלה שאיך זה,‏ שאסור לשיר ללא ליווי,‏ הציע,‏ מבלי<br />

שהתבקש,‏ ללוות אותה בנגינת אקורדיון.‏ ידיד להוט מדי ואולי<br />

שקול,‏ שידע את מה שאין לעשותו – לסרב לחזקים ממך.‏<br />

שמעונוביץ׳ שאל כמה תרצה.‏ ואולי:‏ כמה גברתי דורשת.‏ ורה<br />

כבר לא זוכרת.‏ כמה שאדוני יתן,‏ חשבה.‏ הוא הבטיח 500<br />

זלוטי,‏ כפי שמשלמים בדרך כלל לדיאנה בלומנפלד-טורקוב<br />

‏)גברת טורקוב הופיעה בכמה מופעי בידור בגטו,‏ ביניהם ארון<br />

המשחקים נשיקות מול המראה,‏ חמישה בני חיל עליזים(.‏<br />

500 זלוטי היו שכרו השבועי של אופה!‏ אומרים כי זה היה<br />

הסכום החודשי שגנצווייך שילם לסופר היהודי צייטלין.‏ ארוחה<br />

משביעה אפשר היה לאכול בזלוטי אחד.‏<br />

כשנכנסו לדירה,‏ הסתיימה ארוחת הצהריים.‏ יש להניח,‏ כי<br />

בעל הבית הודיע:‏ ‏“מצאתי אותה“.‏<br />

ויירה זוכרת את המון האורחים השיכור.‏ שירים,‏ שצווחו ליד<br />

הכתלים.‏ מחוות ומבטים דביקים.‏ תירוץ שעכשיו עליה להופיע<br />

בבית קפה.‏ בהלה.‏ בריחה.‏<br />

את הכסף שקיבלה תרמה לצדקה,‏ כך היא אומרת.‏<br />

מה ידעה כשנתקלה במלשינים מהגטו,‏ כיצד נהגה בהם,‏ במה<br />

שירתו אותה וסייעו לה?‏ היא איננה מודה שהייתה לה הכרות<br />

קרובה,‏ אינטימית,‏ קשרים שהיו מעבר למקצועיים או לשם<br />

הקבצנות.‏ היא השתדלה לנצל את ההשפעה שלה כדי לסייע<br />

לאחרים – לחברים,‏ לילדים,‏ לאלה שביקשו והיו זקוקים לכך.‏<br />

היא הכירה רבים שכאלה.‏ האם ראו אותה בחברת מישהו מה<br />

‏“שלושה עשר“,‏ ברחוב?‏ יתכן.‏ גם את סטפניה גרודזנסקה ראו<br />

‏)ראו,‏ הבחינו,‏ צפו?(‏ ואפילו היה נסיון להרחיב את התמונה<br />

הזאת לאיזה סיפור מעורר בחילה.‏ ללא הצלחה.‏ היה לה בעל,‏<br />

שחיסל את האשמות הסרק לאחר המלחמה.‏<br />

היחסים ששררו בחברת האמנים בגטו שללו בררנות בקשרים<br />

החברתיים – נזכר לימים אנטוני מאריאנוביץ׳,‏ תושב הרובע<br />

בספר ‏“החיים האסורים בהחלט“.‏ אם היית דיווה מפורסמת לא<br />

יכולת שלא לבוא במגע עם השלטונות.‏ מאריאנוביץ׳ הכיר<br />

את ויירה גראן כ“צופה נלהב“.‏ הוא קורא לה הזמרת האהובה<br />

עליו,‏ ובנוסף לזה אישה נאה.‏ מזדהה עמה באשר להכרח<br />

ההכרה של מיהו מי בגטו.‏<br />

אינני חושבת שהיא הכירה את ההיררכיה ביניהם,‏ שהבחינה<br />

באולם בין הכובעים וצבע המגן דוד על בגדיהם.‏ גנצוייך ‏)קטן<br />

קומה,‏ מרכיב משקפיים(‏ היה ידוע כמארגן מסיבות צדקה,‏<br />

יותר ויותר איבד את תחושת האדמה תחת רגליו וחיפש לעצמו<br />

אליבי.‏ אולי היא שמעה על קבלת הפנים הלילית עליה הוציא<br />

25000 מה שהפליל אותו אפילו בעיניהם של קציני הגסטאפו.‏ זו<br />

יכלה להיערך באחת הסויטות האהובות עליהם במלון בריטניה<br />

בנובוליפקי.‏ אינני יודעת אם הכירה את הממונה הישיר של<br />

גנצווייך,‏ קצין במשטרת הביטחון בוורשה שטאבנוב.‏ או את<br />

ז׳וראבין,‏ עובד גסטאפו נוסף,‏ עליו התלונן צ׳רניאקוב ביומנו,‏<br />

משום שנסחט בידי השניים.‏ ספק אם הייתה לה הבחנה במפת<br />

התלות ההדדית הזו שבין הסוכנים.‏ יכול להיות שהיו לה<br />

קשרים רופפים עם כמה מהם.‏ קשה להאמין שמשהו משמעותי<br />

יותר קשר בינה לבינם.‏<br />

בלילה ההוא נוכשו העשבים השוטים בגטו,‏ כתב רינגלבלום.‏<br />

במסגרת חיסול החשבונות שבין הסוכנים ב-‏‎24‎ במאי 1942 ירו<br />

במנהיגי ה“שלושה עשר“,‏ גם בשמעונוביץ׳.‏<br />

הגטו צומצם כמה פעמים.‏ כמה פעמים היא החליפה כתובות,‏<br />

אולם שנים מאוחר יותר היא כבר לא זוכרת את שמות הרחובות.‏<br />

הנופים בחלון גם הם לא הקלו על ההתמצאות.‏ בדרך כלל היו<br />

אלה חומות.‏<br />

היא איננה זוכרת באיזה יום בדיוק,‏ ביולי 1942, היא קיבלה<br />

ידיעה מהמכר שלה,‏ קאז׳יק,‏ בטלפון,‏ על כך שהצלחו לסדר<br />

לה בריחה מהגטו.‏ היא אינה בטוחה האם השתמשה אז במונח<br />

‏“בריחה“.‏ אולי ‏“יציאה“?‏ חודשים ארוכים פיסת העיר הזאת<br />

מאחורי החומות הייתה כל עולמה.‏ זה היה המקום בו התעוררה,‏<br />

עבדה,‏ נרדמה,‏ הרגישה בקירבת המשפחה ואת השמחה מהזימרה<br />

עבור הזולת.‏ לא הקדישה מחשבה רבה ל“מחר“.‏ היא לא עסקה<br />

בשום פילוסופיה,‏ מלבד החובה להישרד.‏ כל יום היא קמה אל<br />

היומיום ההכרחי.‏<br />

בית הקפה Sztuka נסגר.‏ מקום העבודה,‏ הניצחון,‏ הפיצוי<br />

חדל מלהתקיים.‏ מה היה עליה לעשות עוד בעיר המתה הזו?‏<br />

להיות עם המשפחה?‏ אולי,‏ אם הייתה יודעת שאלה הם הרגעים<br />

האחרונים,‏ חמין החסך האחרון,‏ הסתרת הנר בכף היד,‏ תפילה,‏<br />

שלא תיאמר כבר יחדיו?‏ להישאר איתם,‏ אך לשם מה?‏ ואולי<br />

זה מה שלא יודעים באותו הזמן,‏ שום ערבויות,‏ בשום כיוון.‏<br />

מפחידים בגירושים ובהשמדה,‏ האם אפשר,‏ האם הכרחי להאמין<br />

להם?‏<br />

היא זוכרת את ימי יולי המוקדם הלוהטים,‏ ואחר כך גשמים.‏<br />

היא זוכרת בידור בגני הילדים הנפתחים ואת הפרשנויות<br />

האירוניות לגבי מחוותיו של צ׳רניאקוב.‏ ‏“תרועות לספינה<br />

טובעת“,‏ אמרו.‏ היא צפתה בכך והבינה את שמחתו.‏ באה<br />

למסיבות שאורגנו עבור הילדים,‏ שעדיין הצליחו להאמין<br />

בשמש.‏ תזמורת,‏ מקהלות,‏ באלט.‏ היא השתדלה לצעוד יחד<br />

עם החיים.‏<br />

היא זוכרת את הבהלה שפשטה בין החברים ב-‏‎19‎ ביולי,‏<br />

כאשר חלק דיברו על גירושים,‏ וחלק על פוגרום צפוי.‏ שלושה<br />

ימים מאוחר יותר יכלה כבר לקרוא בעצמה את המודעות<br />

התלויות על החומות בדבר הטרנספר אל המזרח.‏ ב-‏‎21‎ ביולי,‏<br />

מתוך התנגדות לטבח המתוכנן להתבצע בבני עמו,‏ נשיא<br />

היודנראט צ׳רניאקוב שם קץ לחייו.‏<br />

נראה שבדיוק אז,‏ לקראת סוף יולי 1942 קאז׳יק מצא כתובת<br />

ארית עבור ויירה.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

Photo: Krzysztof Miller / Agencja Gazeta<br />

נדודי לילה<br />

וויצ׳ייך יאגיילסקי<br />

וויצ׳ייך יאגיילסקי ‏)יליד 1960( – עיתונאי וכתב,‏ אחד הכתבים הפולניים<br />

המתורגמים ביותר.‏ בשלהי המאה העשרים וראשית העשרים ואחת דיווח על<br />

האירועים הפוליטיים החשובים ביותר בעולם.‏<br />

בספריו הקודמים כתב וויצ׳ייך יאגיילסקי על קווקז,‏<br />

צ׳צ׳ניה ואפגניסטן,‏ ואילו בספרו החדש הוא לוקח את<br />

הקורא למסע אפל באפריקה,‏ ליתר דיוק,‏ באוגנדה.‏<br />

יאגיילסקי כבר תאר בעבר סכסוכים מזוינים רבים<br />

ועקובים מדם,‏ שבהם כל צד ניסה לגבור על השני<br />

באכזריותו.‏ פעמים רבות גם תהה על מידת האלימות<br />

האנושית ‏)המחבר,‏ שכתב גם את ‏“מקום טוב למות בו“,‏<br />

נוטש לעתים קרובות את תפקיד הצופה האובייקטיבי<br />

חסר הפניות ואינו מסתיר את רגשותיו,‏ ספקותיו<br />

והתלבטויותיו(,‏ אך הפעם עליו להתמודד עם רוע<br />

שכמעט אין כדוגמתו.‏ עשרות שנים הייתה אוגנדה<br />

שקועה במלחמה הרסנית מבית,‏ תחת שלטון רודנים<br />

חסרי פשרות - ‏)נציין כדוגמה את אידי אמין דאדא<br />

הזכור לשמצה(,‏ - שחיי אדם היו שווים בעיניהם<br />

כקליפת השום.‏ כעת שורר שם שקט יחסי,‏ אם כי<br />

באחת הפרובינציות של אוגנדה עדיין ממשיכים<br />

להתחולל קרבות.‏ צבא התנגדות של האל,‏ לוחמי<br />

הגרילה ובראשם ג׳וזף קוני,‏ נביא שנכנסה בו הרוח<br />

הזורע הרס.‏ זהו צבא שהעולם עוד לא ידע כמותו,‏<br />

המורכב בעיקר מילדים שנחטפו מהכפרים והפכו<br />

למכונות הרג ללא רחמים.‏ יאגיילסקי משנה מעט<br />

את נוסחת הכתבה הקלאסית ‏)הגיבורים הראשיים<br />

של ‏“נדודי לילה“‏ אינם דמויות אמיתיות,‏ אלא<br />

‏“הורכבו לצרכי סיפור זה ממספר דמויות אמיתיות,“‏<br />

כותב המחבר במבוא קצר(,‏ ומנסה לתאר את צבא<br />

האל ולהבין את החיים הייחודיים באוגנדה.‏ הכותב<br />

מגיע למרכז בעיירה גולו,‏ פרובינציה שבה ניטשים<br />

הקרבות,‏ שבה ‏“מרפאים“‏ ומחנכים מחדש את הילדים<br />

שהצליחו לברוח מחוליות הגרילה או שנשבו בידי<br />

צבא הממשלה.‏ שם הוא פוגש את סמואל בן השלוש<br />

עשרה.‏ יחסיו של יאגיילסקי עם הנער הם בעייתיים,‏<br />

משום שהכתב,‏ בדומה לאנשים אחרים,‏ לא מבין עד<br />

הסוף כיצד עליו להתייחס לילד,‏ שהוא בה בעת גם<br />

הקורבן וגם פושע המלחמה,‏ ועל מצפונו רובצים<br />

עשרות הרוגים.‏ מחבר ‏“נדודי לילה“‏ מנסה גם לברר<br />

מה גורם לכך,‏ שארץ שיכולה הייתה להיות גן עדן עלי<br />

אדמות,‏ מסתבכת ללא הפסק במלחמות אחים.‏ אין זה<br />

דבר קל,‏ משום שהנימוקים הרגילים וההגיוניים ‏)כמו<br />

השאיפה לשלטון או לכסף,‏ או מלחמות בין-שבטיות,‏<br />

למשל(,‏ מתערבבים עם נימוקים מאגיים.‏ זאת,‏ משום<br />

שבני אוגנדה מאמינים מאוד בהשפעת עולם הרוחות<br />

על המציאות ‏)קוני עצמו טוען שבמעשיו הוא מונחה<br />

על ידי רוח הקודש(.‏ ספרו החדש של יאגיילסקי<br />

הוא מרגש ומר.‏ הוא מעורר שאלות קשות כגון:‏ מה<br />

עוד מסוגל האדם לעשות?‏ מה הם באמת גבולות<br />

האנושיות?‏<br />

רוברט אוסטשבסקי<br />

34

PUBLISHER W.A.B., Warsaw 2009 142 × 202, 336 pages<br />

ISBN 978-83-7414-602-9 Translation rights W.A.B. rights sold to GERMANY/TRANSIT, ITALY/NOTTETEMPO, USA/SEVEN STORIES PRESS<br />

35<br />

מעולם<br />

לא חשתי חוסר נוחות במפגש עם<br />

אנשים שהרגו או שהורו לאחרים<br />

להרוג - חיילים,‏ לוחמי גרילה,‏<br />

מפקדים,‏ מנהיגים פוליטיים שיזמו מלחמות מתוך שכנוע פנימי<br />

קדוש שזו הדרך היחידה להשליט צדק,‏ זו הישועה היחידה.‏<br />

רק לעתים רחוקות הם ראו עצמם כמחוללי פשע.‏ חיפשו<br />

הצדקה,‏ נסיבות מקלות,‏ צמצמו את הרוע,‏ השליכו אותו<br />

על האחרים.‏ השיחות אתם היו הופכות לדו קרב פשוט של<br />

ערמומיות ושל מיומנות,‏ משחק שבו תחבולה הפכה לעיקרון,‏<br />

ולהערים על היריב פירושו לנצח.‏<br />

קשה יותר היה לשוחח עם קורבנות המלחמה,‏ שהיו בדרך<br />

כלל העדים היחידים לפשע.‏ כשחלקו את סיפור אסונם עם<br />

עיתונאי הם קיוו לעזרה,‏ לשינוי הגורל.‏ העוול שנגרם להם היו<br />

בעיניהם החמור והשרירותי ביותר,‏ ותחושת העוול היתה הדבר<br />

היקר היחיד שנותר להם.‏ לא היה להם ספק שכאשר העולם<br />

ישמע על אסונם,‏ הוא לא יישאר אדיש.‏ וכשדבר לא השתנה,‏<br />

היו שוקעים במרירות ובתחושת עוול גדולה אף יותר.‏<br />

לא היו מוכנים לספר,‏ נצרו את שאריות המטמון,‏ שהוא<br />

הזיכרון של מה שראו ומה שעבר עליהם.‏ לא היו מוכנים<br />

לספר,‏ משום שפחדו מהכאב,‏ מהצער ומתחושת האשם.‏ מדוע<br />

לא ברחתי מוקדם יותר?‏ מדוע פתחתי את הדלת?‏ אם השיחות<br />

עם אלו שהרגו הזכירו חקירה,‏ הרי שמפגשים עם קורבנותיהם<br />

הזכירו ווידוי,‏ אך בסיומו לא הוצעה כפרה או מחילה.‏ אפילו<br />

נחמה או הקלה לא הייתה.‏<br />

בנוסף,‏ על מנת שהסיפור יהיה טוב ואמיתי ביותר,‏ צריך<br />

היה קודם לאסוף מידע רב ככל האפשר.‏ לברר פרטים,‏ זוטות,‏<br />

עניינים הנראים הזויים,‏ לא נאותים.‏ באיזו שעה נכנסו הלוחמים<br />

לכפר?‏ היה אור?‏ מה עשית באותו הזמן?‏ הרדיו היה פתוח?‏<br />

אולי את זוכרת באיזו שעה נפלה הפצצה על הבית שלך?‏ ואיך<br />

נראה ההוא שירה בבעלך?‏ את זוכרת את הפנים שלו?‏ מה הוא<br />

לבש?‏ כמה יריות ירה?‏ איך זה היה?‏ ספרי,‏ ספרי הכול.‏<br />

הקושי לשוחח עם סמואל היה בכך,‏ שהוא היה בה בעת הן<br />

הקורבן והן הקלגס.‏ רציתי להכיר אותו בשני תפקידיו,‏ להבין<br />

כיצד עבר מהאחד לשני,‏ ואחר כך שוב חזר לראשון,‏ לנקודת<br />

המוצא.‏<br />

דחיתי את השיחה אף כי ידעתי שעליי לקיימה,‏ ושזה בדיוק<br />

הדבר שאותו אני רוצה לעשות.‏ כשהייתי מגיע בבוקר למרכז,‏<br />

הייתי מחפש במבטי את סמואל בין הילדים בחצר,‏ וכאשר היה<br />

מסובב ראשו אליי,‏ הייתי מחייך ומנפנף ביד.‏ הוא היה עונה<br />

לברכתי,‏ אך בעצמו לא התקרב אלי,‏ ואני לא קראתי לו.‏<br />

הייתי מתיישב על הספסל ומחכה לנורה,‏ וכשהיא הייתה<br />

מגיעה,‏ גם סמואל היה מופיע מייד.‏ לפעמים,‏ כמו ילד קטן,‏<br />

היה מטפס בצורה מגושמת על ברכיה,‏ מתעלם ממחאותיה<br />

ומתלונותיה הדואבות.‏<br />

‏“סם!‏ מה אתה עושה!?‏ רד ממני תיכף ומייד,“‏ הייתה אומרת<br />

ומשפשפת את ירכיה הדוויות.‏ ‏“אתה כבד מדי,‏ אתה מוחץ<br />

אותי.‏ איזה מין לוחם אתה?“‏<br />

הנער היה מתגרה בה ובכוונה דוחף מרפקים בבשר רגליה.‏<br />

אך בדרך כלל כשראה את נורה היה עובר לשחק בקרבת<br />

הספסל.‏ היה מציץ בלי הרף אלינו ומאזין לשיחה שאותה לא<br />

יכול היה להבין.‏<br />

אף שנראה בן עשר,‏ לאמיתו של דבר היה בן שלוש עשרה,‏<br />

אך היה בו דבר-מה,‏ אולי העיניים הרציניות תמיד,‏ שגרמו לו<br />

לפעמים להראות אף מבוגר מגילו.‏ ראשו היה גדול,‏ מגולח,‏<br />

ידיים מגוידות,‏ מצולקות,‏ וכפות רגליים בלויות,‏ גדולות כמו<br />

של מבוגר.‏ הוא לא היה שונה מילדים אחרים במרכז,‏ והסיפור<br />

שלו לא היה כלל דרמטי או יוצא דופן יותר משלהם.‏ נורה<br />

היא שבחרה אותו מבין האחרים.‏ ואולי הוא עצמו עשה את<br />

הבחירה במקומי?‏ הוא לא הרפה מנורה,‏ ובכך הפך להיות גם<br />

למלווה שלי.‏<br />

‏“סם,‏ תראה איך תפסת צפע בסבך היער,“‏ הייתה אומרת<br />

נורה,‏ והנער היה מציג לנו תמונה של צייד.‏ ‏“היית מאמין?‏<br />

ניגש לנחש מאחור,‏ תפס אותו בידיים חשופות וזרק אותו חי<br />

לסיר רותח.“‏ ‏“היה טעים,‏ נכון?“‏<br />

סם היה מהנהן וחושף שיניים בחיוך.‏<br />

‏“תספר איך הלכתם לאיבוד בלילה.‏ ספר איך נתנו לך<br />

רובה.“‏<br />

הוא לא ידע מילים רבות באנגלית,‏ דבר שהפך את סיפוריו<br />

לענייניים ופשוטים.‏ דיבר לאט,‏ ברור,‏ בורר את הביטויים<br />

בקפידה,‏ כמו תלמיד טוב ומוכן שעונה למורה.‏ נורה האזינה<br />

ברוב קשב.‏ הוא היה תולה בה את מבטו,‏ ואת הנהוניה פרש<br />

כשבח וכעידוד.‏<br />

‏“הכי חשוב לשאול שאלה ברורה.‏ הוא חייב להבין מה אני<br />

שואלת.‏ אם לא יבין,‏ הוא ייבהל וייסגר בתוך עצמו,“‏ אמרה<br />

נורה.‏ ‏“נכון,‏ סם?‏ אתה תיסגר ותשתוק כמו סלע.‏ או תתחיל<br />

לבכות כמו תינוק.“‏<br />

‏“נורה תינוק,“‏ קרא ופרץ בצחוק,‏ כשהוא מצביע עליה<br />

באצבע.‏ ‏“נורה תינוק!‏ נורה תינוק!“‏<br />

‏“סמואל,‏ אתה תצטער!“‏ נופפה לו באצבע.‏ ‏“תשאל אותו על<br />

בית הספר.“‏<br />

אז הייתי שואל אותו,‏ אלו מקצועות ומורים הוא אוהב,‏ על<br />

קבוצות הכדורגל שאת שמותיהם וצבעיהם הכיר מטלוויזיה.‏<br />

‏“אני אוהב ציור ואוהב את נורה,“‏ היה עונה ברצינות.‏<br />

‏“וחשבון?‏ אני לא אהבתי חשבון.”‏<br />

‏“גם אני לא אוהב חשבון.“‏<br />

‏“והתעמלות?‏ התעמלות אתה אוהב?‏ אני אהבתי.“‏<br />

‏“גם אני אוהב התעמלות.‏ וגם טבע.“‏<br />

‏“גם אני אהבתי מאוד טבע.“‏<br />

יום אחד ישבנו שלושתנו עם סם אחרי השעורים על מדרגות<br />

הבטון החשופות לפני אולם התרבות.‏ הסתכלנו על הילדים<br />

המשחקים שהתרוצצו בחצר המאובקת ושחקו בכדור.‏ במשרד<br />

צלצל הטלפון.‏<br />

‏“נורה!“‏ קרא מישהו.‏ ‏“בשבילך!“‏<br />

נורה קמה בכבדות ונעלמה מאחורי הדלת.‏<br />

מעולם קודם לכן לא נשארתי לבד עם סמואל,‏ נורה תמיד<br />

הייתה אתנו.‏ חוץ מזה סם היה מופיע רק כשהיא הייתה<br />

בסביבה.‏ נוכחותה הייתה התנאי למפגשים שלי עם הנער,‏ אך<br />

יחד עם זאת גם המכשול.‏<br />

ישבתי לצדו של סמואל והסתכלנו על הנערים הבועטים<br />

בכדור.‏ השתיקה התחילה להעיק,‏ להיות בלתי נסבלת.‏ דרך<br />

הדלת הפתוחה למחצה הגיע צחוקה של נורה.‏<br />

‏“אתה משחק כדורגל?“‏ כחכחתי והצצתי אל סמואל.‏<br />

‏“כן,“‏ ענה.‏ ‏“אבל עכשיו אני מדבר אתך.“‏<br />

‏“נכון,“‏ הנהנתי.‏<br />

באצבע של הרגל שרטט סמואל עיגולים על החול.‏ ‏“איזה<br />

כדורגלן אתה הכי אוהב?“‏ סם מחק את עיגולי החול.‏<br />

‏“את רונאלדו מברזיל,“‏ ענה.‏<br />

התרשמתי שניחש על מה באמת ברצוני לדבר אתו.‏ עיתונאים<br />

רבים הגיעו לגולו לפניי,‏ וכולם רצו שסמואל וחבריו יספרו<br />

להם איך נחטפו מכפריהם אל הסבך בידי לוחמי הגרילה,‏ ובאין<br />

מוצא אחר הצטרפו אל ההתקוממות ובעצמם התחילו להרוג.‏<br />

לפעמים התרשמתי שסמואל מחכה,‏ מתי גם אני אשאל אותו<br />

על כך סוף סוף,‏ אך לא נראה מופתע או מאוכזב כשזה לא<br />

קרה.‏<br />

העדפתי לדבר על סמואל עם נורה,‏ שהייתה מורתו,‏ המטפלת<br />

שלו,‏ אשת סודו והמרפאה שלו.‏ היא ידעה עליו את הכול.‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן

Photo: Andrzej Wróbel<br />

ואהבה הײתה בגטו<br />

מארק אדלמן )1922 – 2009( – המפקד האגדי במרד גטו וורשה.‏ קרדיולוג,‏<br />

פעיל חברתי ופוליטי.‏<br />

מארק אדלמן<br />

מארק אדלמן,‏ מנהיג מרד גטו וורשה,‏ ולאחר<br />

המלחמה מגדולי מנתחי הלב מביה״ח בלודז׳,‏ פעיל<br />

האופוזיציה הדמוקרטית,‏ זה שעוטר העיטור הפולני<br />

הגבוה ביותר – עיטור הנשר הלבן - לקורא הלא-‏<br />

פולני דמותו מוכרת מספרה של חנה קראל להקדים<br />

את אלהים )1977( שתורגם לשפות רבות.‏<br />

הספר ואהבה הײתה בגטו נולד תוך שיתוף פעולה<br />

הדוק עם פאולה סאביצקה,‏ שהאזינה לסיפורו של<br />

המחבר ורשמה אותו.‏ אדלמן מספר בו על ילדותו<br />

ועל ימי בית הספר,‏ על מעורבותו בפעילות המפלגה<br />

הסוציאליסטית היהודית בונד לפני המלחמה,‏ על בית<br />

החולים בגטו,‏ על המחתרת ועל המרד בגטו באפריל<br />

1943, וכן על המרד הפולני של וורשה מאוגוסט<br />

.1944<br />

בארועים ואפיזודות,‏ המסופרים בלשון חיה וחדה<br />

מופיע הנושא הראשי.‏ הדחף העיקרי לגתיבת הספר<br />

היה רצונו של מארק אדלמן ליצור סרט כל האהבה<br />

בגטו.‏ הוא פנה בבקשה זאת לבמאים,‏ אולם אלה<br />

סרבו בטענה כי הנושא טעון מדיי.‏ בדרך כלל העדים<br />

לארועים הללו ואלה שחוו אותם לא נגעו בנושאים<br />

אלה.‏<br />

‏“וזו אינה כל האמת – היו שם גם אנשים,‏ שחוו רגעים<br />

יפים.‏ האין הדבר מדהים?‏ התרחשו דברים יפים<br />

בתנאים תת אנושיים.‏ כל זה תלוי רק בבן אדם.‏ בעת<br />

שכזו האנשים נמשכו האחד לשני,‏ משום שהבדידות<br />

הייתה קשה.‏ האהבה היא חובקת כל,‏ בלעדיה אי<br />

אפשר לחיות.‏ רואים זאת היטב במצבים קיצוניים“‏ –<br />

אמר מארק אדלמן במסע הפרסום של הספר בוורשה.‏<br />

למה לא דיבר עליה קודם?‏ משום שאיש לא שאל.‏ כך<br />

לפחות סבורה פאולה סאביצקה.‏<br />

מארק זאלסקי<br />

36

PUBLISHER Świat Książki, Warsaw 2009 125 × 200, 200 pages ISBN 978-83-247-1416-2<br />

Germany/Schoeffling, Spain/Galaxia Gutenberg, France/Liana Levi, Italy/Sellerio,<br />

Czech Republic/Volvox Globator, Russia/Gesharim, Holland/Uitgeverij Marmer<br />

Translation rights Świat Książki rights sold to<br />

37<br />

דדה,‏<br />

כך קראו לבתה של הגברת טננבאום.‏<br />

היא קיבלה,‏ אם כן,‏ את מספר החיים.‏<br />

בחורה כל כך נחבאת אל הכלים נותרה<br />

לפתע לבדה.‏ ופתאום היא התאהבה באיזה בחור.‏ כפי הנראה<br />

היה לה גם קצת כסף,‏ כי הבחור סידר להם דירה בצד הארי.‏<br />

היא פרחה באהבה הזאת.‏ משך שלושה חודשים חיה עם הבחור<br />

הזה באושר גדול בדירה בצד הארי,‏ שום דבר אחר לא ראו<br />

עליה מלבד האהבה הזאת.‏ כל אחד ואחד שראה אותה אז,‏<br />

סיפר שהיא קרנה מרוב אושר.‏ למארישיה,‏ שבאה לבקר אותה,‏<br />

אמרה שאלה החודשים המאושרים ביותר בחייה.‏ החום שהעניק<br />

לה הבחור הזה גרם לה לשכוח את הגיטו.‏ האושר הזה נמשך<br />

שלושה חודשים.‏ אחר כך – אולי הכסף נגמר – בעלי הבית<br />

מסרו אותה ואת הבחור שלה לגרמנים.‏<br />

בין האקציה בינואר לבין אפריל חזרנו אל הגיטו דרך הקומה<br />

החמישית בבניין גדול בעל דירות מרווחות מהאקציה במאפייה<br />

‏)כל אופה חייב היה למסור לנו 40 ככרות לחם ובדרך כלל זה<br />

התבצע לפנות בוקר,‏ לאחר סיום האפיה(.‏ כל הדלתות בדירות,‏<br />

גם דלתות הכניסה מגרם המדרגות,‏ הושארו פתוחות לרווחה,‏<br />

כדי להקל על המעבר ‏)אתה נכנס אל הדירה בדלת הכניסה,‏<br />

עובר דרך החדרים ויוצא אל מדרגות המטבח,‏ ומשם אל הדירה<br />

הבאה(.‏ במסדרונות ובחדרי הכניסה הונחו מיטות.‏<br />

ראיתי את זלוטוגורסקי.‏ היה זה בחור גדול.‏ אינני יודע<br />

מדוע מה שנותר לנגד עיניי זה החזה האיתן שלו,‏ השזוף ‏)כי<br />

אפילו לא שמעו עוד על התקרבות הקיץ,‏ ולא היה לו איך<br />

להשתזף(,‏ בזרועותיו נחה ילדונת בת שבע-עשרה,‏ בלונדינית.‏<br />

ישנה מחובקת עימו ועל פניה הצטייר חיוך של חסד ורוגע.‏<br />

כמה ימים מאוחר יותר נתפסו יחד באיזה מצוד נאצי נוסף<br />

ונלקחו לטרבלינקה.‏<br />

רופאה בת קרוב לארבעים.‏ גם הבעל רופא,‏ קצין חיל האוויר.‏<br />

עקבותיו לא נודעו בעת המלחמה.‏ היא לא ידעה מה קרה.‏ היום<br />

ידוע שהוא נרצח בקאטין.‏ ביום השני למלחמה הגיעה למקום<br />

העבודה שלה לבית החולים ויותר לא יצאה ממנו.‏ הייתה בודדה<br />

מאד.‏ הרגישה שלא בנוח.‏ והנה התחיל רומן בינה לבין בחור<br />

צעיר ממנה בחמש עשרה שנה.‏ הבחור חלה לפתע,‏ היא לקחה<br />

אותו אליה למיטה ובאיזה נס הצילה אותו.‏ ישנה עימו באותה<br />

המיטה כמה ימים.‏<br />

לאחר מכן אמרה שזו הפעם הראשונה שבתוך כל הבדידות<br />

הזו מצאה מישהו,‏ הייתה עם מישהו ומעתה תשתדל תמיד<br />

להיות עם מישהו.‏<br />

בעת המרד הפולני בוורשה שוב נותרה לבדה.‏ היה לה<br />

בקבוקון ובו ארבעה גרם מורפיום ‏)מנה ענקית!(.‏ שתתה את<br />

ארבעת הגרמים הללו וכשכבר הייתה מעט מטושטשת מישהו<br />

בא ושפך לה אל תוך הגרון כוס של מי סבון.‏ היא הקיאה<br />

והתעוררה באמצע הלילה,‏ בהכרה מלאה.‏<br />

ואז החלה האהבה הגדולה שלה עם בחור צעיר ממנה בעשרים<br />

שנה.‏ היא חוותה עימו באושר את פרק הזמן שבין סוף המרד<br />

הפולני לבין נובמבר,‏ כאשר הוציאו והובילו אותה יחד עם<br />

אחרים מרובע ז’וליבוז’‏ כאישה מאושרת,‏ חייכנית,‏ עוזרת לכל.‏<br />

המלחמה הסתיימה,‏ היא התיישבה בלודז’.‏ יום אחד מישהו בא<br />

אליה,‏ הדלת הייתה פתוחה.‏ הוא התרשם שהדירה ריקה.‏ אולם<br />

כפי שהתברר,‏ הגברת דוקטור שוכבת במטבח תחת שמיכה,‏<br />

ראשה עטוף בשמיכה.‏ ספק ישנה ספק ערה.‏ לפתע התיישבה<br />

ואמרה:‏ ‏“לעולם לא אהיה כאן לבד יותר“.‏ את זה אמר אדם<br />

כה אמיץ כמוה!‏ ‏“אני פוחדת,‏ עליי לברוח מפה!“‏<br />

לא ידוע איך,‏ אבל היא הגיעה לאוסטרליה.‏ גם שם הייתה<br />

לבד.‏ מומחית גדולה בתחומה ברפואה.‏ באוקיינוס השקט שטה<br />

לה ספינה עם ילדים יהודים,‏ ששום מדינה לא רצתה לתת<br />

להם להיכנס.‏ עגנו 12 קילומטר מהחוף.‏ התושבים התקרבו<br />

אל הספינה בסירות ולקחו כמה ילדים כל אחד.‏ הרופאה שלי<br />

גם היא יצאה אל החוף.‏ לקחה אליה שני בנים ובת.‏ אחד<br />

הבנים נעשה אדריכל ובנה בשנגחאי,‏ השני – פרופסור להנדסה<br />

במספנות,‏ והילדה הפכה ללבורנטית מעולה.‏ כשאחד הבנים<br />

בגר,‏ התאהבה בו וחייתה עמו שנים רבות ומאושרות.‏ מאוחר<br />

יותר כתבה במכתב שאף כי כבר ידוע לה מה עלה בגורלו<br />

של בעלה,‏ שאותו אהבה עד מאד,‏ מה שהחזיק אותה בחיים<br />

הייתה האהבה.‏ האהבה והחום שהעניק לה בנה,‏ שהפך לימים<br />

למאהבה.‏ היא נפטרה בת יותר מ-‏‎90‎‏.‏<br />

האמא של הילדה הזאת חלתה.‏ היא נותרה לבדה עם אחותה<br />

התאומה.‏ הן פחדו להיות לבד בבית עם אמא חולה.‏ בחור<br />

אחד החל לבקר אצלן,‏ נהג ריקשה.‏ כאשר מצבה של האמא<br />

הורע מאד,‏ הוא היה נשאר ללילה,‏ והיא מרוב פחד שמא<br />

יתרגש אסון,‏ התכרבלה בזרועותיו.‏ הייתה ישנה עימו בכותונת<br />

לילה עשויה סאטן.‏ התכרבלה אל תוכו והייתה נרדמת ברוגע<br />

בנוכחותו.‏ יתכן שהתאהבו זה בזו.‏ לא בטוח אם התעלסו,‏ או<br />

אם ידעו בכלל כיצד עושים זאת,‏ אולם הודות לנוכחותו היא<br />

מצאה את שלוותה.‏ האמא החלה להבריא והילדה הלכה לעבוד.‏<br />

יום אחד היה מארב נאצי ברחוב כרמליצקה.‏ כשנודע לה על<br />

כך,‏ רצה הביתה,‏ אך אמא כבר לא הייתה שם.‏ המון אדם,‏ כמה<br />

אלפי אנשים,‏ הובלו באלימות לאומשלאגפלאץ.‏ במקרה נתקלה<br />

בבחור עם הריקשה.‏ הם השיגו את ההולכים והחלו לחפש את<br />

האמא בנסיעה לאורך התור הצועד של כמה אלפי אנשים.‏ ממש<br />

לפני האומשלאגפלאץ הבחינו בה.‏ הילדה יצאה מהריקשה,‏ והוא<br />

– נותר בשולי המדרכה.‏ אמרה לו:‏ ‏“לצערי עלינו להיפרד,‏<br />

אמא לא יכולה ללכת לבד במסע שכזה“.‏ והלכה אחרי האמא<br />

לקרונות.‏ מה קרה עם אחותה – לא ידוע.‏<br />

היה ערב חג המולד.‏ שתי קשריות שלנו גרו בבית שברחוב<br />

מיודובה,‏ היכן שממוקם היום בית הספר הממלכתי הגבוה<br />

לתיאטרון.‏ הם חזרו הביתה כשכבר החשיך והחלו לסדר את<br />

הקניות.‏ בדיוק הוציאו כל מיני מאכלים ומזונות,‏ כאשר<br />

מישהו הקיש בדלת.‏ היה זה אדם זקן בעל זקן ארוך,‏ יהודי,‏<br />

שהצליח להימלט מחצית השעה קודם לכן מתחנת החקירות של<br />

הגסטאפו,‏ לשם הובא כעציר.‏ האם הכירו קודם,‏ קשה לומר.‏<br />

ייתכן שכן ולכן בא אליהן.‏ נשאר שם.‏ באו עוד חברות,‏ כביכול<br />

לחג המולד,‏ וכך ארבעה או חמישה בני אדם נותרו ללון.‏ ישנו<br />

על הרצפה.‏ אחת הקשריות שלנו התעלסה איתו כל הלילה<br />

לעיני כולם.‏ קשה לומר האם הקשרית הזו הייתה או לא הייתה<br />

טיפוס דו-מיני,‏ משום שלפני כן היא הייתה חברה קרובה<br />

של רופאה מבוגרת,‏ שאותה תפסו באחד המארבים בצד הארי<br />

ושלחו לאושוויץ.‏ ונותר היהודי הזקן הזה עם הזקן המאפיר<br />

משיבה.‏ התאהב בקשרית שלנו וכך הם חיו יחד עד לפרוץ<br />

המרד הפולני בוורשה.‏ אהבתם הייתה כה עזה שהם זלזלו בכל<br />

אמצעי הזהירות והתהלכו בעיר יחד,‏ מחזיקים ידיים.‏ הם נראו<br />

כל כך מאושרים,‏ שיכלו כך סתם בחופשיות ללכת ברחובות<br />

העיר ולהחזיק ידיים,‏ ללא מורא כלשהו.‏ המרד הפולני בוורשה<br />

הפריד ביניהם.‏ אמר אז:‏ ‏“אין לי כבר איש,‏ אני לבד ואף אחד<br />

כבר לא יושיט לי יד“.‏ ארבעה שבועות במהלך המרד הוא<br />

שרד ביושבו על מדרגות בעיר העתיקה.‏ היא עבדה כסאניטרית<br />

באיזה בית חולים ברובע אחר.‏ נפגשו ברובע המרכז,‏ שם חיו<br />

יחד משך שבוע.‏ שניהם כאילו קמו לתחייה,‏ שוב לא חשו<br />

מורא.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

Photo: private<br />

היום נצייר מוות<br />

וויצ׳ייך טוכמן ‏)יליד 1969( – עיתונאי,‏ סופר,‏ אחד הרפורטרים המתורגמים<br />

ביותר בפולין.‏ הכתבות שלו תורגמו לשפות רבות:‏ אנגלית,‏ צרפתית,‏ שוודית,‏<br />

וויצ׳ייך טוכמן פינית,‏ רוסית,‏ הולנדית ובוסנית.‏<br />

- לשם מה לכתוב ספרים על השמדת עם?‏ ועוד צריך<br />

לשאול:‏ לשם מה לקרוא אותם,‏ הרי מראש ברור שלא<br />

תהיה זו הנאה.‏<br />

יש לי תשובה לשאלות האלה,‏ וספרו של טוֹכמן על<br />

השמדת עם ברואנדה מאושש אותה בעוצמה רבה.‏<br />

השמדת עם היא הרג שמטרתו למחוק מן העולם<br />

אנשים שנואים ובזויים,‏ אנשים המתוארים כמזיקים<br />

ההורסים את העולם.‏ המחיקה צריכה להיות שלמה,‏<br />

כדי שיאבד אף הזיכרון על אנשים אלה.‏<br />

כל תוכנית להשמדת עם יש לסכל:‏ קודם כל להציל<br />

את האנשים ואחר כך להציל את זכרם,‏ את זכר<br />

חייהם,‏ סבלם ומותם.‏ טוכמן חושף בכתיבתו חוויות<br />

המיטיבות להעשיר את חיי קוראיו בחוויות שהוא<br />

חושף בפניהם.‏ כשאנו באים במגע עם מנגנוני<br />

השמדת עם – רק באמצעות הטקסט וכמו הרחק מן<br />

הסכינים ומגופות הנשים הנאנסות – ברור לנו שיש<br />

לזעוק ‏“לא!“‏ ואת הזעקה הזו יש להשמיע בזמן,‏ ובפני<br />

כל מקדמי הבוז והשנאה,‏ אפילו החבויים שבהם.‏<br />

היום נצייר מוות מציג את עקבות השמדת העם<br />

ברואנדה,‏ כפי שהן נגלות היום לעיני המתבונן.‏ עקבות<br />

אלה הן גורלם של אנשים בשר ודם,‏ הקורבנות<br />

ושכניהם מבצעי הפשע זה.‏ כמו בספרו של טוכמן<br />

על בוסניה ‏)כמו אכלת אבן (, כן בסיפורים קורעי<br />

לב אלה חשובים הקברים וטכסי הקבורה הנערכים<br />

באיחור של שנים.‏ אבל עוד יותר חשובה ההתבוננות<br />

באירועים אכזריים שהתרחשו בארץ הנראית היום<br />

בכל נורמליותה המדומה,‏ השברירית.‏<br />

יש בספר גיבורות יוצאות דופן,‏ נשים שבטוב לבן<br />

ניסו פעם להסתיר אדם בסכנה.‏ אבל יש גם אנשים,‏<br />

וביניהם אנשי דת,‏ שעמדתם מעלה שאלות מטרידות.‏<br />

טוכמן מצווה עלינו להתבונן גם באוזלת ידם נוכח<br />

מצבים גבוליים.‏ ההתבוננות הזאת מותירה הד כאוב.‏<br />

אבל גם להד כזה יש להטות אוזן.‏<br />

לשם מה?‏ כדי ללמוד גם את הלקח הזה;‏ אנחנו לא<br />

יודעים מה היינו עושים לו הועמדנו נוכח מציאות<br />

כזאת.‏ כשהוא מתאר את החושך והאימה,‏ טוכמן נותן<br />

לנו גם שעור בחמלה אמיצה.‏<br />

הלינה בּ‏ וֹרְ‏ טְ‏ נובְ‏ סקָ‏ ה<br />

38

PUBLISHER Czarne, Wołowiec 2010 125 × 195, 144 pages<br />

ISBN 978-83-7536-228-2 Translation rights polishrights.com<br />

39<br />

ניצב<br />

שם בית ספר שלא הספיק להיות בית<br />

ספר.‏ ניצבת שם אישה.‏ ללא תנועה.‏<br />

פסל.‏ היא ממתינה בפתח בניין משרדים:‏<br />

שמלתה ארוכה וססגונית,‏ שמה ז’ולייט,‏ בת ארבעים,‏ מחזיקה<br />

בידה צרור מפתחות.‏<br />

זה היה יום חמישי,‏ שבעה באפריל,‏ התקבצו לכאן טוטסי מן<br />

הגבעות בסביבה.‏ ז’ולייט באה עם בעל ושלושה ילדים.‏ הצעיר<br />

ביותר,‏ קטנטן,‏ במטפחת גדולה על גבה.‏<br />

בנייני בית ספר,‏ פזורים על 100 דונם,‏ נבנו רק עכשיו.‏<br />

זה היה צריך להיות בית ספר טכני.‏ הסמסטר הראשון היה<br />

צריך להתחיל בתום חופשת הקיץ.‏ בניין מותרות:‏ מים זורמים<br />

וחשמל.‏<br />

אולם כאשר התקבצו בשטח בית הספר חמישים אלף טוטסי<br />

שברחו מבתיהם מפני מאכלת השכנים – ניתקו את המים ואת<br />

החשמל.‏ כדי שייחלשו.‏ בית הספר הוקף.‏<br />

חיילי הוּטוּ‏ נכנסו אל בין הנאספים ורשמו את שמותיהם.‏<br />

אמרו שהם צריכים לדעת כמה מזון להביא,‏ כדי שאיש לא<br />

יגווע ברעב.‏<br />

מזון לא הביאו.‏ רשימות הנצורים נועדו לגלות מי מבני<br />

הטוטסי בסביבה לא הגיע לבית הספר והוא מסתתר באיזשהו<br />

מקום.‏ על עקבותיו של מי להתחקות,‏ את מי לצוד,‏ למי להכין<br />

מלכודת?‏<br />

מי מן הנאספים בבית הספר שלא ידע להשיג מים ואיזו<br />

בטטה,‏ אפילו לא מבושלת – מת כעבור כמה ימים והיה מוטל<br />

בין אלה שהיו עדיין בחיים.‏<br />

עבר שבוע ועוד שבוע.‏ ההמון הצחין ולא היה לו כוח לשום<br />

דבר.‏ ז’ולייט לקחה את ילדיה,‏ את כל השלושה,‏ וניגשה אל<br />

החיילים.‏<br />

‏-תשמעו,‏ - אמרה,‏ - אני לא טוטסי,‏ אני הוטו.‏<br />

הראתה להם תעודת זהות.‏<br />

- מה את עושה כאן?‏ - שאלו משתאים.‏<br />

- הלכתי אחרי בעלי,‏ אמרה - הוא טוטסי.‏ אבל החלטנו<br />

שאי אפשר להמשיך ככה בלי מים.‏ הוא יישאר כאן ואני עם<br />

הילדים נחזור הביתה.‏<br />

חיילי הוטו לא חשבו הרבה:‏ אין בעיה.‏<br />

שמחה.‏<br />

‏-אין בעיה-‏ אמרו - את יכולה ללכת.‏ אבל אם את הוטו<br />

אמיתית,‏ תחזרי הביתה לבד ואת הילדים תשאירי כאן.‏<br />

ההשתייכות השבטית נקבעת לפי האב.‏ ברואנדה זה מובן<br />

מאליו,‏ איש לא מטיל ספק בכך.‏ וז’ולייט לא הטילה ספק.‏<br />

חזרה עם הילדים לבעלה,‏ לתוך תוכו של ההמון.‏<br />

התחילו לירות.‏ אנשים רצו היישר אל לועי הרובים וחלקם<br />

אף הצליחו לחדור דרכם.‏ אבל מעבר לכיתת היורים,‏ בטבעת<br />

השנייה שהקיפה את בית הספר,‏ עמדו השכנים אוחזים<br />

במאכלת.‏<br />

ז’ולייט,‏ עם בעלה והילדים,‏ רצה למשרד.‏ כאשר הוטו ניגשו<br />

לדלת,‏ רצה אליהם:‏ - אני הוטו!‏<br />

- או.קיי – אמרו - תברחי.‏<br />

רצתה לחזור למשרד לקחת את המשפחה,‏ אבל כבר לא<br />

היה בשביל מה להיכנס לשם.‏ היום ז’ולייט היא אחת משבעת<br />

הניצולים ממוּרַ‏ מְ‏ בּ‏ י.‏<br />

השני הוא התינוק שנשאה על גבה.‏ שני הגדולים והבעל<br />

מוטלים עכשיו כאן,‏ מתחת לבטון,‏ יחד עם חמישים אלף<br />

האחרים.‏ או מוטלים במקום אחר.‏<br />

ז’ולייט מובילה אותי אל מאחורי בניין המשרדים.‏ ביתנים:‏<br />

כל אחד ארבעים מטר על חמישה.‏ בכל אחד שש כיתות לימוד.‏<br />

כל אחת חמישה מטרים על חמישה.‏ כל אחת נעולה בדלת<br />

מתכת.‏ שקשוק מפתחות.‏<br />

בכיתות אין שולחנות כתיבה.‏ יש דרגשי עץ.‏ אצטבאות<br />

מקרשים לא מהוקצעים.‏<br />

על הדרגשים – אנשים.‏ שלמים.‏ לא הספיקו להתפרק,‏ כיוון<br />

שהתייבשו.‏ עורם שלם.‏ אוסף דומם של דמויות,‏ פסלים,‏ מצבות<br />

מצחינות.‏ הם מוטלים צמודים זה לזה.‏ גושים קרושים.‏ רובם<br />

קירחים,‏ חלקם עם שיער שחור.‏ בתנוחות שונות:‏ מחזיקים<br />

בראש,‏ מסתירים את העיניים,‏ אוטמים את האוזניים,‏ ברכיהם<br />

צמודות לסנטריהם.‏ חלקם בגופיות שצבעיהן נשמרו עד היום,‏<br />

אך רובם עירומים.‏ מכסים את מבושיהם.‏ חלקם חבוקים.‏ אחרים<br />

להיפך – ידיהם מזדקרות למעלה כאילו רצו להדוף משהו.‏ פֶּ‏ ה<br />

פתוח בצעקה.‏ או סגור.‏ לבנים לגמרי,‏ כמו עשויים זכוכית<br />

אטומה או קרח.‏ כמו מישהו פיזר עליהם קמח.‏ זה היה סיד<br />

– החומר המועדף על אלה הדוחפים את קרבנותיהם לקברי<br />

אחים.‏ הוכח על ידי ההיסטוריה,‏ נבדק בכל היבשות.‏<br />

ז’ולייט סוגרת את הדלת הראשונה,‏ פותחת את הבאה אחריה.‏<br />

בכל מקום גוויות.‏ מוצגות,‏ כדי שיראו אותן.‏ אני יכול להיכנס<br />

אל בין המיטות,‏ אני צריך רק להיזהר לא לפגוע בשום דבר<br />

ברגלי,‏ לפעמים יד מתה בולטת אל מחוץ לאצטבה.‏ אפילו אגע<br />

בה – לא יקרה כלום,‏ איש לא יעיר לי.‏<br />

אני יכול לספור אותם,‏ לצלמם כמוצגים,‏ אני יכול לשהות<br />

פה כמה שארצה.‏<br />

לחלקם אני יכול להסתכל בעיניים.‏ הן פקוחות.‏ מסתכלות<br />

עליי.‏<br />

זה מין חוסר בושה,‏ פורנוגרפיה.‏ אני מרגיש כמו מציצן.‏<br />

נכנסתי לביתם של המתים ואיש מהם לא הזמין אותי להיכנס.‏<br />

הייתי רוצה לסגת כבר.‏ ז’ולייט פותחת את הכיתה הבאה.‏ אף<br />

שהיא דוממת,‏ אני שומע:‏ - הבט!‏<br />

ילדים.‏ הם לא גושים במרחב,‏ גולגולותיהם אינן עגולות.‏<br />

גופותיהם השטוחות מונחות כמו פיסות בצק מרודד.‏ רואים<br />

איפה היה האף,‏ איפה הפה,‏ כאילו מישהו לקח פיסת בצק<br />

אחרת ושיחק בלהדביק אותה על פניהם.‏ ושוב המפתחות.‏<br />

עכשיו ילדים בזרועות אמותיהם.‏ לא הרגו תינוקות.‏ הילדים<br />

ינקו את השדיים המתים וגוועו ברעב.‏ גם היום הם נצמדים<br />

אל השדיים האלה.‏<br />

כאשר גמרו להרוג באותו חודש אפריל במורמבי,‏ מיד כיסתה<br />

הצחנה את הסביבה כולה.‏ בשטח בית הספר חפרו המחפרים<br />

חפירים גדולים.‏ הופעלו מחפרים,‏ דחפורים,‏ לא היה קל.‏<br />

החפירים התמלאו,‏ הגופות בקושי נכנסו.‏ כיסו אותם בסיד<br />

ובשכבה דקה של אדמה חולית,‏ אוורירית.‏<br />

שנה לאחר הרצח ההמוני,‏ על פי רצון הניצולים,‏ הוחלט<br />

לפתוח את הקבר ולהעביר את המתים אל מתחת ללוחות<br />

בטון.‏ אז גילו,‏ שאלה ששכבו ממש סמוך לפני הקרקע נשארו<br />

שלמים,‏ כמו פטריות מיובשות.‏ וחלק מגופות הילדים נמעכו<br />

תחת כובד משקל המבוגרים ונראו כמו עברו במעגילה.‏ הצליחו<br />

לבודד שמונה מאות וארבעים מומיות,‏ הניחו אותן בכיתות.‏<br />

אנחנו שותקים.‏ זה נמשך ונמשך.‏<br />

עוד דלת מתכת.‏ עוד גושי בצק שטוחים קטנים.‏ אני מכסה<br />

את עיניי.‏ אני יודע שמייד אפתח אותן לרווחה כדי לצאת<br />

מכאן בריצה.‏ אני צריך להסתכל מתחת לרגליים,‏ כדי לא<br />

לנגוע באיש.‏<br />

אברח.‏ אשאיר את ז’ולייט בלי מילת פרידה.‏ שתשמור כאן<br />

על ילדיה המתים.‏ שתמשיך ותעמוד כמו פסל,‏ כמו אבן.‏<br />

שתמתין.‏ שומרת גאה של מורמבי שלה.‏ זה לא שלי.‏<br />

ואם אני לא יוצא בריצה מבית המתים,‏ הרי זה רק מפחד<br />

שבעודי בורח,‏ אראה בידיי מאכלת.‏<br />

מפולנית:‏ מרים בורנשטיין

הבית<br />

Photo: Piotr Zieliński<br />

פיוטר איברהים קלוואס<br />

פיוטר קלוואס ‏)יליד 1963( – פרוזאיקן,‏ מסאי,‏ תסריטאי.‏ בשנת 2008<br />

החליט להגר למצריים ולהתיישב עם משפחתו באלכסנדריה.‏<br />

הספר החמישי באמתחתו של פיוטר איברהים<br />

קַ‏ לוואס,‏ הסופר הפולני-מוסלמי,‏ שונה מספריו<br />

הקודמים.‏ ‏“סלאם“,‏ ‏“זמן“,‏ ‏“דלתות“‏ ו“גזע מיסטיקה“‏<br />

הם ספרים על חיפוש,‏ על מסעות בארצות אפריקה<br />

ובהודו,‏ שהם גם מסעות אל מקורות העצמי,‏ אל<br />

הכרת העצמי.‏ לעומתם ‏“הבית“‏ הוא סיפור על<br />

התערות,‏ על היטמעות.‏ לפני כשנתיים עקר קלוואס<br />

מוורשה לאלכסנדריה שבמצרים – ואלכסנדריה היא<br />

הדמות המרכזית בספר.‏ מה גרם לו לסופר לעבור<br />

דירה?‏ סלידתו הגוברת מן המערב הנגוע בצרכנות<br />

יתר,‏ בחומרנות יתר.‏ לא פעם ולא פעמיים כתב על<br />

כך קלוואס;‏ קטעים ספוגי מרירות הנוגעים לאירופה<br />

ולפולין נמצאים גם בספר זה,‏ אף כי אין הם עיקרו.‏<br />

את הספר הזה הייתי מגדיר כסוג של מדיטציה<br />

בפרוזה על היכרות עם עיר,‏ התמזגות אתה,‏ והוא<br />

שונה מאד מ“ספרי המסע“‏ הפופולאריים כל כך<br />

לאחרונה בפולין.‏<br />

על מה מתבססת שונותו של קלוואס,‏ ייחודיות<br />

כתיבתו?‏ ‏“זאת העבודה שלי“,‏ הוא כותב,‏ ‏“ללכת<br />

ולהתבונן“,‏ אלא שהוא שם לב לדברים החומקים<br />

על פי רב מעיניים אחרות:‏ הוא עוקב אחר אישה<br />

הניצבת יום יום – אין לדעת מדוע – על שפת הים,‏<br />

אחר נדודי נמלים על קירות מסגד,‏ אחר פולחני<br />

היום-יום של אנשים מן השכונה,‏ הוא מנסה לפענח<br />

את חידת החִ‏ צים המסתוריים הזוהרים על קירות<br />

הבתים.‏ כך הוא יוצר אלכסנדריה פרטית משלו,‏ מקום<br />

שבו בחר ובו התאהב.‏ מצד שני נוקט המחבר בספר<br />

זה נקודת מבט ייחודית מאד,‏ הנובעת במידה רבה<br />

מן המצב הפרדוקסלי בו הוא שרוי:‏ הוא רואה את<br />

עצמו כאדם ‏“מכל מקום“,‏ והנה הוא מנסה להתערות<br />

במקום ספציפי.‏ בשל כך הוא מתאר אלכסנדריה<br />

דמיונית יותר מאשר מציאותית;‏ נדודיו בעיר הופכים<br />

למסעות בזמן ובמרחב שבהם משתרגים זה בזה<br />

ההווה,‏ זיכרונות מפולין הקומוניסטית,‏ אזכורים רבים<br />

לספרות ‏)כגון הסופר והפילוסוף אדמון ז’אבס(‏ והגות<br />

פילוסופית.‏ מוזרה היא הפרוזה הזאת,‏ אך במוזרותה<br />

יפה להפליא.‏<br />

רוברט אוסטָ‏ שֶ‏ בסקי<br />

40

PUBLISHER JanKa, Pruszków 2010 146 × 205, 188 pages<br />

ISBN 978-83-62247-00-4 Translation rights JanKa<br />

41<br />

איני<br />

זוכר מתי הבחנתי בה לראשונה.‏ תמיד<br />

ניצבה באותו המקום.‏ בערך באותו המקום.‏<br />

על חוף סילְ‏ סילה,‏ בתחילתו,‏ במקום שהמים<br />

חוברים לחול,‏ לא הרחק מסוכת המציל החלודה.‏ את רגליה<br />

הארוכות שטף קצף גלי הים התיכון,‏ המסיימים כאן את מרוצם.‏<br />

היא ניצבה ללא ניע,‏ עיניה נעוצות במרחב הרוטט בחום.‏ תמיד<br />

ניצבה,‏ כמעט לא נעה,‏ רק לפעמים הטתה קלות את ראשה,‏<br />

כמתפלאת.‏ שתקה.‏<br />

החוף שלה היה בנתיב הטיול שלי אל הגינה הקטנה שמול<br />

הספרייה.‏ הלכתי לשם כמעט יום יום עם חסן להאכיל חתולים<br />

בשוקולדים ובשאריות מהצהריים.‏ אני הולך לשם כמעט יום<br />

יום,‏ לא הלכתי...עליי להשתמש בזמן הווה,‏ שהרי כאן אני גר<br />

ואני הולך שוב ושוב לגינה הקטנה הזאת כדי לשבת על ספסל<br />

האבן החם מן השמש,‏ מתחת לעץ התמר,‏ ולזרוק לחתולים<br />

חתיכות שוקולד ופיסות בשר.‏<br />

היא חייכה.‏ אולי החיוך הזה משך את תשומת לבי.‏ איני<br />

יודע.‏ חיוך תמהוני כמוה,‏ חסר תנועה,‏ קפוא,‏ כמו נצחי.‏ העטה<br />

עליה עצב.‏ ואולי זו פשוט העובדה שהיא הייתה שם תמיד.‏<br />

ללא תנועה.‏ תמירה.‏ נוגה.‏ כלילת יופי.‏<br />

כעבור זמן מה התחלתי לחמוק מן הבית בתירוץ כלשהו,‏<br />

לבדי,‏ בערבים,‏ והייתי הולך לחוף הזה כדי להתבונן בה.‏<br />

לבדוק אם עודנה ניצבת,‏ אם לא הלכה לה.‏ אם היא עדיין<br />

מאששת את התמהונות שלה,‏ את חוסר התנועה שלה,‏ את<br />

הוויתה.‏ אני חומק.‏ אני הולך..‏<br />

זה קורה כל הזמן,‏ כמעט יום יום,‏ הרי כאן אני גר.‏ הרוח<br />

החמה אופפת את ראשי.‏ אני אוהב את זה נורא.‏ הרוח הזאת<br />

נמצאת כאן כל הזמן.‏ היא מצננת אותי בחומה.‏ מרגיעה.‏<br />

אחר כך התחלתי לצאת מן הבית בלילות.‏ בצעד מדוד<br />

ומהיר פסעתי לעבר חוף סילסילה.‏ החוף נמצא במרחק כשני<br />

קילומטר מביתי.‏ אהבתי את טיולי הלילה האלה,‏ כי אז ראיתי<br />

לנגד עיניי בבהירות מדהימה תמונות שונות מילדותי,‏ ואת<br />

זה אני אוהב יותר מכל.‏ הייתי מגיע אל הגדר המפרידה את<br />

חוף הרחצה מן הטיילת ומתיישב עליה מתנשף,‏ תר אחריה<br />

במבטי.‏<br />

כמעט תמיד ניצבה שם.‏ באור הצונן של הירח והכוכבים<br />

נראתה עוד יותר יפה.‏ כמה אהבתי את הלילות האלה ואת טיולי<br />

השחר לסילסילה כדי להתבונן בה לרגע.‏ הייתי מכוון לי את<br />

השעון כך שאתעורר כארבעים דקות לפני התפילה הראשונה,‏<br />

ספוג שינה התרחצתי בזהירות בכיור כדי לסלק את שארית<br />

החלומות ולא להטביע את הזבובונים,‏ שהתיישבו תמיד,‏ אין<br />

לדעת מדוע,‏ על הכיור בשעת בוקר זו,‏ ובשתיקה,‏ בצעד מהיר<br />

ואחיד,‏ צעדתי בטיילת שהייתה כמעט ריקה בשעה זו,‏ ראשי<br />

מלא תמונות ילדות.‏ אני אומר ‏“בשתיקה“,‏ כי לעתים קרובות<br />

מאד אני לוחש לעצמי כשאני הולך.‏ אבל כשהלכתי לפגישה<br />

אתה לא לחשתי,‏ רק התבוננתי בים המנומנם עדיין,‏ רואה בין<br />

גליו הענוגים את עצמי,‏ תלוי על מתקן השטיחים בחצר,‏ בנעלי<br />

ההתעמלות המוּתגיות,‏ שאבא הביא לי מצ׳כוסלובקיה.‏ לא<br />

דיברתי אז דבר,‏ לא מלמלתי מתחת לאף.‏ הים לחש במקומי.‏<br />

כריתי אוזן.‏ מלים מוזרות,‏ רחוקות,‏ ערטילאיות.‏ בערבית,‏<br />

ביוונית,‏ בעברית,‏ בפולנית....בפולנית...‏<br />

והיא,‏ היא הייתה שם כל הזמן.‏ ניצבה ללא ניע,‏ ראשה מוטה<br />

הצידה.‏ באחת הפעמים,‏ זה היה בשעות היום,‏ לקחתי אתי<br />

מצלמה כדי לצלם אותה,‏ אבל ברגע שהצמדתי את עיני לעינית<br />

וראיתי את חיוכה העצוב,‏ חשבתי שזה לגמרי לא מתאים.‏<br />

שתצלום שטוח וחסר תנועה יהפוך אותה למתה,‏ יערטל אותה<br />

מיופייה.‏ לא צילמתי,‏ לא.‏<br />

אחר כך הייתי שב מן החוף דרך הטיילת;‏ לפעמים כבר נפתח<br />

שם הדוכן העלוב של ממדוח,‏ המוכר תירס חם.‏ אחר כך הייתי<br />

חוצה את הטיילת במעבר התת קרקעי וצולל אל תוך סמטאות<br />

עירי,‏ צרות,‏ מלאות אשפה ורוח חמה.‏ שארע עורפי ליד הבר<br />

של אבו רביע;‏ אצלו אני קונה כדורי פלאפל ששורפים את<br />

אצבעותיי,‏ עם חציל קלוי;‏ שארע כותאהיא,‏ עם בית הקפה<br />

הקטן שלי ‏“תחת המנורה“;‏ אני מעשן שם נרגילה ושותה תה;‏<br />

שארע פטמה-אל-יוסף,‏ עם המאפייה הנוצרית בפינה,‏ שם,‏<br />

אצל אופה עב בשר במיוחד,‏ אני קונה לחמניות חמות ועוגיות<br />

תמרים,‏ ושם בכל ביקור אני מתלהב התלהבות ילדותית ממש<br />

מן תמונה של ג׳ורג׳ הקדוש ההורג את המפלצת בחרב נוטפת<br />

דם.‏ אני חוזר,‏ יום יום אני חוזר,‏ כמעט יום יום.‏ הרי אני גר<br />

כאן.‏ זאת העיר שלי עכשיו.‏<br />

ליד המאפייה ברחוב בּ‏ וּר סעיד נמצא מסגד קטן וכאן אני<br />

התפללתי את תפילת היום הראשונה,‏ צַ‏ לַ‏ את אַ‏ לְ‏ ‏-פַ‏ גְ‏ ר,‏ בשובי<br />

מן החוף שבו ניצבה היא.‏ אבו רביע והקפה היו סגורים בשעה<br />

זו,‏ אבל האופה כבר עבד.‏ הייתי קונה אצלו לחם ואכלתי אותו<br />

בדרך למסגד.‏ הוא היה אמיתי.‏<br />

המאפייה פתוחה.‏ אני אוכל לחם,‏ והוא אמיתי.‏ אני מתפלל.‏<br />

כל זה מתרחש בהווה.‏<br />

ממש על יד עומד ביתי.‏ לכאן עברתי לפני שנה.‏ כאן אני<br />

גר.‏ באלכסנדריה.‏<br />

***<br />

בירכתי ביתי ניצבת וילה ישנה,‏ מטה לנפול ונטושה.‏ פעם,‏<br />

בעוברי לידה,‏ הבחנתי בשיח קטן ליד הקיר הצדדי;‏ תחילה<br />

חשבתי שאלה עשבים שוטים,‏ אבל כשהתבוננתי בתשומת<br />

לב,‏ הבחנתי על גבעוליו הקטנים של השיח הקטן בכמה<br />

פירות ירוקים קטנים.‏ היו אלה עגבניות,‏ עגבניות בר.‏ חזרתי<br />

הביתה,‏ מילאתי בקבוק פלסטיק במים ואחר כך ירדתי במעלית<br />

ובזהירות רבה השקיתי את הצמח.‏ על קיר הווילה,‏ ליד דלת<br />

הכניסה,‏ הבחנתי בכתובות מטושטשות,‏ קריאות אך בקושי,‏<br />

באותיות יווניות.‏<br />

**<br />

המסגד הזה היה מקום מוזר.‏ היו בו כמה דברים שהבדילו בינו<br />

לבין מסגדים אחרים.‏ הדבר הראשון הן הנמלים.‏ יובלים דקים<br />

של יצורים שחורים קטנטנים,‏ מתנייעים לאט ובעקביות לאורך<br />

קירות המסגד,‏ במקום שבו נפגש השטיח הירוק,‏ המשופשף<br />

באלפי כפות רגליים,‏ עם הקיר.‏ וגם על הקירות,‏ לאורך עמודי<br />

האבן התומכים בתקרה.‏ ועל התקרות.‏ זה הדבר המוזר ביותר:‏<br />

מדוע העפילו הנמלים אל התקרה?‏ מה הן חיפשו שם?‏ אילו<br />

עניינים ציוו על אלפי יצורים קטנטנים לצאת לדרך כל כך<br />

ארוכה ובוודאי מייגעת בשבילן,‏ כדי להימצא מטרים רבים<br />

מעל הרצפה,‏ על כיפת המסגד,‏ בין מאווררים גדולים הסובבים<br />

באיטיות ובהדר ומצננים את המקדש?‏ בדממה שמסביב נעו<br />

המאווררים בסיבובים איטיים,‏ קצביים.‏ הם פרשו את כנפיהם<br />

לצדדים,‏ כמו אותם הגברים החגים במעגלים,‏ שפגשתי פעם<br />

בשכונת מנשייה,‏ ליד מסגד אחר.‏ גם ידיהם היו כנפיים.‏ ידי<br />

סוּפִ‏ ים.‏<br />

הרביתי לבוא למסגד הזה רק כדי להתבונן בתנועתן האיטית<br />

של כנפי המאווררים האלה.‏ וגם בנמלים.‏ מסעותיהן המסתוריים<br />

במסגד העסיקו את דמיוני ימים ולילות.‏ חשבתי עליהן כל<br />

יום.‏ אני חושב עליהן.‏ הרי כאן אני נמצא כל הזמן.‏ התחלתי<br />

להביא אתי את המשקפת של חסן.‏ בתרמיל הגב,‏ שלא יראו.‏<br />

לא רציתי למשוך יותר מדי תשומת לב.‏ מה הם יכולים לחשוב<br />

על זר,‏ המגיע למסגד,‏ מתפלל ואחר כך מתיישב בפינה,‏<br />

מוציא מתרמילו משקפת ומתבונן דרכה ארוכות בקירות,‏<br />

ברצפות ובתקרות.‏ מוזר;‏ אני יודע שזה מוזר.‏ לא רציתי<br />

לפגוע באיש.‏<br />

הנמלים עיטרו את המסגד ברשת פלגיהן,‏ ברשת הדקיקה<br />

השחורה של מסעותיהן המסתוריים מן הרצפה עד התקרה.‏ הן<br />

יצרו קומפוזיציה,‏ תמונה,‏ מבנה.‏ הייתי בטוח שאין זו יצירה<br />

אקראית.‏ הייתי חוזר הביתה ומנסה להנציח את התמונה הזו<br />

על הנייר.‏ ציירתי את פנים המסגד וסימנתי עליו את נתיבי<br />

הנמלים.‏ יום אחרי יום.‏ צברתי אוסף שלם של ציורים.‏ הייתי<br />

פורס על השולחן את הדפים עם הנתיבים המסומנים של<br />

הנמלים ומנסה לפענח,‏ למצוא.‏<br />

מפולנית:‏ מרים בורנשטיין

Photo: Petr Halousek<br />

עשה לך גן עדן<br />

מאריוש שצ׳יגייל<br />

מאריוש שצ’יגייל ‏)יליד 1966( – עיתונאי,‏ כתב,‏ בעבר עיתונאי<br />

בטלוויזיה וברדיו.‏ ספרו ‏“גוטלנד“‏ תורגם לשש שפות וזכה בפרס הספר<br />

האירופי לשנת 2009.<br />

ספרו החדש של מאריוש שצ׳יגייל הוא ספר חוצה<br />

גבולות.‏ המחבר לוקח אותנו שוב לצ׳כיה,‏ אך הפעם<br />

הוא חוצה גם את גבול הרפורטז׳ה.‏ הפעם הוא כותב<br />

מסה עיתונאית-סוציולוגית יותר מאשר רפורטז׳ה<br />

קלאסית כפי שנהג לכתוב עד כה.‏ ספר זה מתעד<br />

10 שנות היקסמותו של המחבר מהתרבות הצ׳כית.‏<br />

זה קרה אחרי שכבר כתב את הספר גוטלאנד<br />

;)Gottland( הפסיפס ההיסטורי-עיתונאי על אודות<br />

הצ׳כים וצ׳כוסלובקיה במאה ה-‏‎20‎‏.‏ הקודם סיפר את<br />

ההיסטוריה;‏ הנוכחי עוסק בימינו.‏<br />

הכתב עוקב אחרי הטלוויזיה הצ׳כית,‏ קורא ספרים<br />

פופולאריים כמו,‏ למשל,‏ הרומן שכתבה אישה<br />

וייטנאמית צעירה על הצ׳כים הגזעניים.‏ המבקרים<br />

מלאי התפעלות.‏ מסתבר שהרומן בדוי.‏ הוא מבקר<br />

בבתי הקולנוע ובתיאטראות,‏ נכנס לשירותים<br />

ציבוריים.‏ באלו שבכיכר הרפובליקה הוא מתפעל<br />

מהגרפיטי על הקיר:‏ טפחו חביבות מזדמנת ומעשים<br />

יפים חסרי פשר.‏<br />

הוא מבקר במשרפות.‏ שומע שבעיר אוסטי )Usti(<br />

שעל נהר הלאב )Lab) 300 משפחות הפקירו כדים<br />

עם אפר יקיריהם.‏ שהישן ביותר מחכה כבר 19<br />

שנים.‏ שמפקירים יותר את האמהות מאשר את<br />

האבות.‏<br />

הוא שואל את הצ׳כים,‏ הרואים עצמם כעם<br />

האתאיסטי ביותר באירופה,‏ איך זה לחיות בלי<br />

אלוהים.‏ אם אין שכר ועונש בעולם הבא,‏ מדוע<br />

כדאי להיות טוב?‏<br />

הוא משתאה.‏ פעם נבחר כעיתונאי המשתאה ביותר<br />

בפולין.‏<br />

רוצה להבין.‏<br />

ולא שופט ולא מגנה.‏<br />

הוא מתחיל בהתפעלות מן הגרפיטי מעל האסלה,‏<br />

ומסיים בחשיפת הפנים הסמויות של התרבות<br />

הצ׳כית,‏ תרבות המסלקת מהשיח הציבורי את כל<br />

מה שלא נחמד,‏ לא נעים,‏ מציק.‏ תרבות הדוחה<br />

את כל מה שמתסיס ‏)בשפה הצ׳כית יש שתי מילות<br />

מפתח שפירושן שלווה;‏ קליד )klid( ופוהודה .)pohoda(<br />

הצ׳כים מתענגים עליהן ומשתמשים בהן בהטיה<br />

של חיבה(.‏ תרבות ההופכת כל מה שאפשר להלצה.‏<br />

מטשטשת.‏ התרבות הצ׳כית,‏ טוען המחבר,‏ היא<br />

תרבות של תעתוע.‏ של התחמקות.‏ של התבדחות.‏<br />

והצ׳כים הם עם שלא אוהב לסבול.‏<br />

אולי צ׳כים יצרו לעצמם את תרבותם כאמצעי נוגד<br />

דיכאון?‏ שואל העיתונאי את עצמו.‏<br />

‏“אבל אמצעי נוגד דיכאון הוא הרי בריחה מהאמת,“‏<br />

עונה לו הסופר יאן בלבן.‏<br />

יוסטינה וודזיסלבסקה<br />

42

125 × 195, 292 pages<br />

Czarne, Wołowiec 2010<br />

PUBLISHER<br />

Czech republic/dokoran,<br />

Italy/Nottetempo, Ukraine/Tempora<br />

ISBN 978-83-7536-223-7 Translation rights polishrights.com rights sold to<br />

43<br />

נאגאנו<br />

בכל זאת,‏ כל עם מרגיש צורך בפאתוס,‏ ובכל זאת,‏ כל עם<br />

מרגיש צורך בגיבור.‏<br />

את שני הצרכים הללו מספק לצ׳כים הוקי קרח.‏ אין דבר<br />

מרתק יותר בחייהם מאשר זה,‏ שאנשים עשירים ביותר בעולם<br />

גולשים על מים קפואים ומכים במקלות עץ בדיסקית גומי.‏<br />

פעם האמינו שאין דבר שמרתק את הצ׳כים יותר מאשר<br />

הפטריות ‏)זאת,‏ משום שהם יכולים להשיג פטריות בחינם,‏ טען<br />

הסופר יאן בוריאן(,‏ אך תאוריה זו הופרכה כליל כאשר בשנת<br />

1998 הם ניצחו בהוקי קרח באולימפיאדה בעיר נאגאנו שביפן,‏<br />

שם המיטו על רוסיה קלון וצער ‏)שוב,‏ אחרי 29 שנים!(,‏ וזכו<br />

במשחק המכריע בתוצאה 1:0.<br />

אחרי מדליית הזהב בנאגאנו זכו הצ׳כים שלוש פעמים ברצף<br />

באליפות העולם,‏ והוקי קרח קיבל מעמד של דת.‏<br />

דומיניק האשק ‏)יליד 1965(, השוער שעצר את הגולים<br />

הרוסיים בסיום המשחק בנאגאנו הפך לאלילם של הצ׳כים.‏<br />

הוא מכונה דומינטור,‏ ויש אפילו אסטרואיד שנקרא על שמו.‏<br />

הצ׳כים דקלמו:‏ ‏“האשק למצודה“‏ שפירושו,‏ שהם רוצים אותו<br />

כנשיא.‏ הוא סיים לימודי היסטוריה ובלשנות,‏ תרם מיליון דולר<br />

לילדים עניים כדי שיוכלו לשחק הוקי,‏ וברשימת כל הזמנים<br />

הגיע למקום השני מבחינת מספר החשבונות הנקיים בעונה<br />

‏)משפט תמוה זה בעיניי,‏ פירושו בשפת ההוקי שהוא משכמו<br />

ומעלה(.‏<br />

יארומיר יאגר ‏)יליד 1972( הוא אל מס׳ 2. חלוץ ימני,‏ נושא<br />

את המספר 68 לזכר האביב של פראג,‏ פלישת הסובייטים,‏ ומות<br />

סבו בכלא באותה השנה.‏ נחשב לשחקן הוקי קרח הטוב ביותר<br />

בעולם;‏ הדיסקית נצמדת למקל שלו כמו ממוגנטת,‏ תופעה<br />

שנבצרת מהבינה,‏ ואילו אמצעי התקשורת מקדישים אותה<br />

תשומת לב לגוונים בשערו כמו לגולים שלו.‏ אחרי ההצלחה ב-‏<br />

NHL ‏)ליגת הוקי הלאומית(‏ עבר למועדון אוונגרד באומסק,‏ ושם,‏<br />

ברוסיה,‏ הצטרף לכנסייה הפרבוסלאבית והוטבל לנצרות.‏ נצפה<br />

עושה מדיטציה על מגרש הקרח הריק,‏ באורות עמומים.‏<br />

שניהם אהובים ונערצים,‏ ושניהם מייצגים את גבורת הגברים<br />

הצ׳כים,‏ לשמחת לבם.‏<br />

אך הצורך בפאתוס והצורך בגיבור נמצא לא רק אצל עם.‏<br />

שני הצרכים גם יחד מצויים גם באופרה.‏<br />

כך עלה הרעיון להציג בתיאטרון הלאומי בפראג אופרה על<br />

הוקי קרח.‏<br />

מחבר הליברית יארוסלב דושק והמלחין מרטין סמולקה גילו<br />

למעשה תגלית חדשה באמנות האופרה והיא,‏ שאת הגוזמה,‏<br />

הפתוס,‏ הדרמה ושכרון האופרה יכול להחזיק בימינו רק<br />

ההוקי.‏<br />

את המוסיקה חיברו בסגנון הפוסט-מינימליסטי;‏ הליברית<br />

בסגנון האונומתופיאה,‏ התפאורה נבנתה בסגנון מגרש הקרח,‏<br />

המנצח עטה גלימת שופט,‏ ולאופרה קראו בשם נאגאנו.‏<br />

מאחר שעבור הצ׳כים האשק הוא אל,‏ מי שנבחר למלא את<br />

תפקידו הוא בעל קול שמימי,‏ כלומר קונטרה-טנור גבוה נשי.‏<br />

ואילו יארומיר יאגר שר דואט אהבה עם משטח הקרח.‏ ובכל<br />

זאת,‏ לא האלים היו הגיבורים העיקריים.‏<br />

הגיבור הראשי של האופרה הצ׳כית הלאומית היה מילאן<br />

הניליצ׳קה ‏)יליד 1973(, שוער שלישי בעתודה,‏ שאמור להיות<br />

מוכן לעלות על הקרח,‏ אבל רק במצב שבו שני השוערים<br />

האחרים נכשלים בזה אחר זה.‏ אם כי קשה להאמין,‏ שהאל<br />

האשק ייכשל.‏ אבל בואו נגיד שגם אל עלול לחטוף בפגיעה<br />

מפשעתית.‏ ובכן,‏ הניליצ׳קה עולה למגרש רק לעתים רחוקות,‏<br />

וכנראה תפקידו בצוות אינו מן הנעימים.‏ בנוסף לכל,‏ בנאגאנו<br />

הוא ספג מכה איומה.‏<br />

כאשר מנהל הוועד האולימפי הבינלאומי הלביש מדליות<br />

זהב על צווארי הצ׳כים,‏ הוא ראה בקצה את מילאן הניליצ׳קה<br />

ללא ציוד הוקי,‏ רק באימונית,‏ עם דגלון ביד.‏ הוא החליט<br />

שזה קיביצער שבטעות השתרבב על המגרש,‏ ולא זיכה אותו<br />

במדליה.‏<br />

ועל אירוע זה בדיוק נסבה האופרה נאגאנו.‏<br />

שוב,‏ התרבות הצ׳כית נענית כאילו לצורך החברתי הבריא,‏<br />

אך היא נענית לו באמצעות גיבור ביש מזל.‏ הופכת את<br />

הפאתוס לאנטי-פאתוס,‏ את הגבורה לאנטי-גבורה.‏<br />

ושוב,‏ במקום לנצל את ההזדמנות ולהציג בכנות את הלודרים<br />

הגדולים,‏ היא משתמשת באמצעי בריחה האציל ביותר מהכנות<br />

– באירוניה.‏<br />

ארץ גן עדן<br />

בעניין אחד בלבד שוררת בין אזרחי הרפובליקה הצ׳כית הסכמה<br />

מלאה וחסרת פניות.‏ ובכן,‏ הם סבורים שארצם היא יפהפיה,‏<br />

ואילו המדינה מצדה אשרה זאת באופן רשמי.‏<br />

הבריטים בהמנון הלאומי שלהם מבקשים מהאל לנצור את<br />

המלכה ותו לא.‏ ההונגרים מבקשים ממנו לכפר על שעבר ועל<br />

שעתיד לעבור.‏ ההולנדים – שלא ינטוש אותם.‏ הגרמנים,‏ מאחר<br />

שכבר אינם רוצים להיות מעל הכול,‏ שואפים לאחדות,‏ צדק<br />

וחירות.‏ הרוסים מהללים את הרצון העז של מעצמתם הקדושה.‏<br />

מעל ארצם של האמריקנים בני החורין והאמיצים מתנוסס<br />

נס זרוע כוכבים.‏ הצרפתים קוראים:‏ ‏“קומו,‏ ילדי המולדת!“.‏<br />

האוקראינים ייצאו לקרב עקוב<br />

מדם מנהר הסן ועד הדון.‏ הפורטוגלים צועדים לנגד התותחים.‏<br />

האיטלקים מתלכדים לפלוגה ונכונים למות.‏ האירים הלילה<br />

יאיישו את פער הסכנה למען ארין.‏ הליטאים רוצים שהאור<br />

והאמת ילכו בעקבותיהם.‏ הקנדים ידם נכונה לשאת את החרב.‏<br />

האוסטרים באומץ פוסעים אל עתות חדשות.‏ הארגנטינאים<br />

ממשיכים לשמוע את קולות השלשלאות הנשברות.‏ הרומנים<br />

קוראים:‏ ‏“התעורר,‏ רומני,‏ משנת המתים.“‏ הברזילאים זועקים<br />

זעקה מהדהדת של עם גיבור.‏ הסלובקים מתעוררים מברקים<br />

ורעמים מעבר לטאטרה.‏<br />

אפילו הפרואיארים מאיי הכבשים,‏ שהוא חבל ארץ תלוי,‏<br />

מודיעים שיניפו את דגלם גבוה ויעמדו מול הסכנה.‏<br />

ואילו הצ׳כים בהמנון הלאומי שלהם שרים אך ורק על כך<br />

שארצם היא גן עדן.‏<br />

מים מבעבעים על פני האחו,‏<br />

עצי אורן מרשרשים על גבי צוקים,‏<br />

הגינה מרהיבה עם פריחת האביב,‏<br />

גן עדן עלי האדמות.‏<br />

ומיהם הצ׳כים עצמם בשיר החשוב ביותר של הרפובליקה<br />

הצ׳כית?‏ הם ‏“נשמות עדינות בגופות מלאי חיים,“,‏ בעלי<br />

ראש צלול,“,‏ הם ‏“חסונים ומצליחים,‏ ובעלי כוח המתסכל כל<br />

התנגדות,“‏ ‏“זהו הגזע המהולל של הצ׳כים.“‏ בהמנון הצ׳כי,‏<br />

בניגוד לרבים אחרים,‏ גם העולם שמעבר לצ׳כיה איננו עוין.‏<br />

יהיה מי שיאמר שגם האוסטרלים שרים שארצם יפה,‏ וזה<br />

נכון,‏ אבל כבר בכותרת הם משלחים אותה לדרך:‏ ‏“הצעידו<br />

קדימה את אוסטרליה הנאה!“‏ גם הדנים מציינים היכן מסתתר<br />

יופייה של דנמרק ‏)“אשורים רחבים ליד חוף המזרח המלוח“(,‏<br />

אך חשוב להם גם ש“נשים אצילות,‏ עלמות יפהפיות וגברים<br />

ונערים חסונים מאכלסים את האיים הדניים.“‏ יופייה של<br />

בולגריה בהמנון שלה הוא אינסופי,‏ אך יופי אינו חזות הכול,‏<br />

על כן מטילים על האמהות משימה;‏ עליהן לתת את הכוח כדי<br />

להמשיך דרכם של לוחמים שנהרגו.‏<br />

המנון של הספרדים הוא אמנם ללא מילים,‏ אך זהו שיר לכת.‏<br />

בהמנונים ברחבי העולם הולכים,‏ פוסעים,‏ צועדים,‏ כובשים<br />

ונושאים נס ודגל.‏ בצ׳כי – כנראה שוכבים.‏ וכי מה עוד אפשר<br />

לעשות בגן עדן?‏<br />

מפולנית:‏ ענת זיידמן

Photo: Julia Pychałowa<br />

קדחת לבנה<br />

יאצק הוגו-באדר יאצק הוגו-באדר ‏)יליד 1957( – עיתונאי וכתב פולני,‏ מ-‏‎1990‎ ב“גאזטה<br />

וויבורצ’ה“.‏<br />

ספרו של יאצק הוגו-באדר נתלה בפטרונים מקוריים:‏<br />

מיכאיל חוואסטונוב וסרגיי גלושצ׳ב,‏ עיתונאים<br />

סובייטים של ה“קומסומולסקאיה פראבדה“‏ שלפני<br />

יותר מיובל שנים טוו את דמותה של רוסיה של<br />

המאה ה-‏XXI‏.‏ חלק מהפנטזיה שלהם – זו הקשורה<br />

בקידמה הטכנולוגית – התגשמה.‏ אולם את הרוב יש<br />

לייחס היום לסיפורי סבתא שהנושא שלהם הוא גן<br />

העדן הקומוניסטי עלי אדמות.‏ מה שמראה העיתונאי<br />

הפולני אין לו דבר וחצי דבר עם האידיליה.‏ מטרתו<br />

היא להראות כמה תוצאות חברתיות-כלכליות של<br />

משטר הרדיפה הטוטליטרי ושל הסגירות כלפי שאר<br />

העולם.‏<br />

הוגו באדר הוא סוג של ‏“עיתונאי מטורף“‏ שיכנס<br />

לכל מקום,‏ ימצא עם כל אחד שפה משותפת,‏ ועליו<br />

לחוות כמעט את הכל על עורו הוא.‏ על מנת להכיר<br />

את אגם הבאיקל – הוא שט לאורכו בקאיאק,‏<br />

כדי להיווכח במצב הכבישים ברוסיה – הוא גומע<br />

בלאזיק כמה אלפי קילומטר.‏ אולם בראש ובראשונה<br />

מעניינים אותו האנשים:‏ הוא מגיע עד אנשי ההיפיס<br />

לשעבר ולראפרים של היום,‏ מבלה ‏)בתחפושת(‏ כמה<br />

ימים עם חסרי בית,‏ צופה בקבוצה המתגוררת<br />

בטייגה,‏ שכמעט שנכחדה מרוב שכרות,‏ נפגש עם<br />

קבוצה של נשאי האיידס.‏ הוא מגיע גם לישובם של<br />

מאמיני ‏“אחד מששת הכריסטוסים של רוסיה“.‏ הם<br />

‏“הרוסים המאושרים“‏ היחידים שאותם הוא פוגש<br />

במסעותיו,‏ חלק מגיבורי הספר כאילו נלקחה מבין<br />

דפי הרומנים של דוסטוייבסקי.‏ ההעזה הסגנונית של<br />

הטקסטים הללו – הכתבה והשיחות – רק מדגישה<br />

את הדרמטיות של הסצינות המוצגות וכן את<br />

הטראגיות של הדמויות המתוארות בידי המחבר.‏<br />

קשה שלא להזדהות עם האנשים הללו,‏ ובד בבד<br />

קשה שלא להבחין שמרביתם מקבלים את גורלם<br />

בהכנעה.‏ הוגו-באדר הוא צופה אינטליגנטי ביותר<br />

ורגיש,‏ ועל כן הוא מצליח להתעמק בנבכי הנפש<br />

הרוסית ומסתוריה,‏ להבחין בניגודים באופיים של<br />

בני שיחו ולבסוף - למצוא את התשובה לשאלה למה<br />

הם מסכימים לקיום שכזה.‏ באבחנתו אין מרגישים<br />

בשמץ של כזב או ריחוק פטרנליסטי,‏ שאפשר היה<br />

לצפות ממי שהגיע מעולם אחר,‏ שהיה כה קרוב<br />

בעבר.‏ ממדינה שהשתחררה כבר לרוב מהטראומה<br />

הקומוניסטית.‏ האם רוסיה על מרכיביה לשעבר<br />

תצליח אי פעם בכך?‏ נראה שאין סיכויים רבים<br />

לכך.‏ כפי שפעם עשה רישארד קפושצ׳ינסקי,‏ יאצק<br />

הוגו-באדר ‏“מעניק קול לאביונים“,‏ ומטפח בכך את<br />

המסורת היפה ביותר של העיתונות.‏ הז׳אנר הזה הוא<br />

עדיין הגאווה האמיתית של הספרות שלנו.‏<br />

מרתה מיזורוֹ<br />

44

PUBLISHER Czarne, Wołowiec 2009 133 × 215, 385 pages ISBN 978-83-7536-081-3<br />

World English rights-Portobello Books, France/Noir sur Blanc,<br />

Italy/Gaffi Editore, Ukraine/ECEM Media, Israel/Kinneret-Zmora<br />

Translation rights Czarne rights sold to<br />

45<br />

חלום<br />

במארס 1957, אולי בתשעה בו,‏ בשעה 13, בשבת,‏ משום<br />

שבימי שבת התקיימו האסיפות השבועיות של המחלקה המדעית<br />

של עיתון ה“קומסומולסקאיה פראבדה“‏ עם העורך הראשי,‏ שני<br />

עתונאים קיבלו ממנו הוראה בלתי רגילה.‏ ‏)באותו היום ובאותה<br />

השעה ממש הגעתי אל העולם הזה באופן בלתי צפוי – על<br />

רצפת קרשים ממורקת בין המטבח לחדר השינה בדירה שברחוב<br />

וורשאבסקה 62 בסוחצ׳ב(.‏<br />

יש לספר לקוראים שלנו אודות העתיד – אמר העורך הראשי<br />

של ‏“פראבדה“‏ – תארו נא כיצד ייראו החיים בברית המועצות<br />

בעוד איזה 50 שנה,‏ בואו נאמר לקראת ציון תשעים שנה<br />

למהפיכת אוקטובר הסוציאליסטית הגדולה.‏ הווי אומר,‏ בשנת<br />

.2007<br />

ספרם של מיכאיל חוואסטונוב וסרגיי גושצ׳ב,‏ עיתונאי<br />

ה“קומסומולבקאיה פראבדה“,‏ נושא את הכותרת ‏“כתבה מהמאה<br />

העשרים ואחת“.‏ המחברים כתבו כי בחיי היום-יום נשתמש<br />

במוחות אלקטרוניים ‏)אנו קוראים לזה מחשבים היום(,‏ בתחנות<br />

שידור וקליטה ממוזערות ‏)טלפונים ניידים(,‏ במשדרי-ספרים<br />

‏)או האינטרנט(‏ את המכוניות נפתח ממרחק ‏)בשלט רחוק,‏<br />

אם כן(‏ ונצלם במכשיר אלקטרוני ‏)דיגיטלי(‏ ונצפה בטלוויזיה<br />

בכבלים במשדרים שטוחים.‏<br />

הם כתבו על כך בימים בהם בבית שבו באתי אל העולם<br />

לא הייתה אפילו טלוויזיה בשחור לבן,‏ שירותים וטלפון,‏<br />

כדי לקרוא לרופא.‏ חווסטונוב וגרושצ׳ב בילו את מירב הזמן<br />

בסדנאות האקדמיה למדעים של בריה“מ במוסקבה ואחר כך<br />

עברו אל העתיד בעיני רוחם ויצאו למסע לסיביר של שנת<br />

2007 במטוס-על.‏<br />

החלטתי לעשות לעצמי מתנה לכבוד יום הולדתי ה-‏‎50‎ ולצאת<br />

לרחבי רוסיה עם הספר הזה,‏ ממוסקבה ועד לוולאדיווסטוק.‏<br />

אולם הרי לא אטוס כמו מחברי ה“כתבה מהמאה העשרים<br />

ואחת“.‏ וברכבת כבר נסעתי לשם כמה פעמים.‏<br />

אלי הטוב!‏ זאת אולי ההזדמנות היחידה לחזור כל מעשהו<br />

של קובלסקי!‏ הלוחם המכאני האמריקאי,‏ החצי-אל,‏ הרוכב<br />

הבודד,‏ נשמת גיבורים אחרונה עלי אדמות,‏ שעבורה המהירות<br />

פירושה הייתה האיטיות.‏ כך אמרו עליו ב“הנקודה הנעלמת“,‏<br />

סרט אמריקאי מפורסם,‏ שהיה להצהרת מרד של שנות ה-‏‎70‎<br />

ושל הדור שלי.‏ סוף עך סוף ישנה הזדמנות לממש את חלום<br />

הנעורים,‏ וכמוהו בבדידות לחצות את היבשת כולה במכונית,‏<br />

רק ששלי היא פי שתיים וחצי גדולה מאמריקה,‏ אחרי שעוברים<br />

את צ׳יטה נגמרים הכבישים,‏ ואני התעקשתי שאסע בחורף.‏<br />

הייתי רוצה לטעום ממנו דווקא בסיביר.‏<br />

- חוווווורףףףף?!‏ אם לא תחזור לחג המולד,‏ אתה יכול לא<br />

לחזור בכלל – אמרה וידעתי שאיננה מתלוצצת.‏<br />

לעזאזל!‏ זה אומר שעליי למהר.‏ בדיוק כמו קובלסקי!‏ רק<br />

שאני בשביל החגים,‏ והוא כי התערב על מנה של ספיד.‏ והיה<br />

לו דודג׳ צ׳אלנג׳ר משנת 70 עם מנוע של 4,4 ליטר,‏ שסחב<br />

עד 250 קמ״ש.‏<br />

המממן<br />

כל אנשי המסעות הייתה להם בעיה עמו,‏ כולל קולומבוס,‏<br />

אמונדסן,‏ ליווינגסטון או ננסן.‏<br />

ראש מחלקת כתבות השטח אמר שאין בכלל על מה לדבר,‏<br />

הוא לא ישלח אותי לחו״ל לכמה חודשים כי אבלע את תקציב<br />

המשלחות של כל המחלקה.‏<br />

על כן באופן אישי התקשרתי ושלחתי הצעת שיתוף פעולה<br />

בכתב לראשי מחלקות השיווק של יצרני הרכב הגדולים<br />

ונציגיהם בפולין,‏ שאותם מצאתי בספר טלפונים.‏ הייתי זקוק<br />

לכסף ולרכב לכמה חודשים,‏ וטענתי כי לא תהיה פרסומת<br />

גדולה יותר עבורם,‏ מאשר רכב שישרוד איתי מסע אל הקצה<br />

השני של היבשת האירואסייתית,‏ בחורף דרך כל רוסיה מוורשה<br />

לוולאדיווסטוק.‏ טויוטה,‏ ניסן,‏ הונדה,‏ היונדאי,‏ סוזוקי,‏ סובארו,‏<br />

מיצובישי,‏ ,KIA כל המותגים האסייתים לא טרחו אפילו לענות<br />

להצעתי.‏<br />

לצרפתים,‏ לפיאט ולפורד לא התקשרתי משום שאחי,‏ שמבין<br />

בכלי רכב,‏ אמר שלא ישחרר אותי עם מכונית המתחילה באות<br />

פ׳.‏ ,BMW מרסדס ולנד רובר היו ‏“נטולי מלאי מכוניות“.‏ ג׳יפ<br />

היו מוכנים לתת רכב אולם ללא הכסף.‏ בכל התנאים עמדה רק<br />

החברה קולצ׳יק טראדקס,‏ יבואני אאודי,‏ פולקסוואגן ופורשה.‏<br />

הציעו אכב שטח איתן ומפואר אאודי 7Q. ארבעה גלגלי<br />

האצה,‏ מנוע בנזין 4,2 ליטר,‏ 350 כוחות סוס מכאניים,‏ למאיה<br />

בשבע שניות,‏ מהירות מירבית של 250 קמ״ש – שניים וחצי<br />

טון של חזירות קפיטליסטית ב-‏‎350‎ אלף זלוטי.‏ בעיני רוחי<br />

ראיתי כיצד אני מגיע לבירה או שתיים למכולת בקולחוז<br />

ההרוס ‏“חזונו של לנין“‏ ומפטפט עם החבר׳ה המקומיים על<br />

החיים.‏ החורף מתקרב ואני עדיין ממאן לחתום חוזה עם<br />

המממן.‏ את כל פילוסופיית העבודה העתונאית שלי אני יכול<br />

לתמצת לשתי מילים:‏ להיטמע בשטח.‏ להשתלב עד כלות עם<br />

הרקע,‏ לא להתבלט,‏ לא לבלוט לעין,‏ להשתחל כך שאיש<br />

לא ישים לב,‏ והרי בקולחוז ‏“חזונו של לנין“‏ אוציא להם את<br />

העיניים עם ה-‏‎7Q שלי כמו חיזר.‏ חוץ מזה,‏ מערך העבודה<br />

שלי הוא בטוח מאד,‏ משום שאינו מושך תשומת לב של אנשים<br />

רעים.‏ התקשרתי אל המממן והודעתי שאקח את הכסף,‏ ושלא<br />

אזדקק לרכב.‏<br />

כך נפרדנו.‏<br />

מיואש באתי אל הממונים.‏ זרקתי את המפה על השולחן,‏<br />

סיפרתי על חלומותיי הכמוסים,‏ שאני לאחר גירושים מהדוקטור<br />

קולצ׳יק,‏ ואם הם לא יתנו את הכסף,‏ אקח מאשתי ‏)משום שהיא<br />

מחזיקה את הג׳ובות(,‏ אבל זו בושה וחרפה שאישה מסכמנ<br />

תממן את העיתון ‏“וויבורצ׳ה“.‏ ונתנו.‏ אולם לקניית רכב זה לא<br />

הספיק,‏ לכן אישתי הייתה חייבת להוסיף 25 אלף זלוטי.‏<br />

החלטתי לקנות במוסקבה מכונית תוצרת רוסיה עם לוח<br />

מקומי,‏ ובאופן הזה,‏ מבלי לבלוט לעין אגיע בשקט אל חופי<br />

האוקיינוס השקט.‏ מהמכוניות הרוסיות האצה בארבע גלגלים<br />

מצויה רק בלאדה ניבה,‏ אולם המומחים המקומיים סבורים שאין<br />

יודעים לתקן אותן כהלכה מעבר להרי אורל,‏ והלאזיק – שאותו<br />

יתקן כל טרקטוריסט מצוי בכל קולחוז אפילו בפטיש,‏ משום<br />

שזה כנראה האוטו הכי פשוט לתיקון בעולם.‏<br />

קרוזאק<br />

UAZ-496 )Ulianowski AwtoZawod) שאותו חיפשתי לי מכונה<br />

הג׳יפ הסובייטי,‏ או הקרוזאק הרוסי,‏ כך על לשון לאנד קרויזר<br />

היפני מכנים כאן את כל רכבי השטח.‏ לרוב אומרים בקיצור<br />

אולאז,‏ או לאזיק,‏ משום שיכנס בכל פירצה.‏ הדגם הזה מיוצר<br />

ללא שינויים מאז 1972, אולם על פס הייצור מצוי גם מיניבוס<br />

המכונה,‏ לפי צורתו ‏“בוחנקה“,‏ היינו כיכר לחם.‏ מעבר להרי<br />

אורל מכנים אותו טבליה.‏ לא השתנה אפילו בפסיק מאז 1958.<br />

שני הדגמים שוקלים שתי טון וחצי כל אחד,‏ יש להם מנועי<br />

בנזין של 2,4 ליטר נפח,‏ ארבעה הילוכים,‏ וכוח של 72 כוחות<br />

סוס מכאניים בלבד.‏ האולאזים נמכרו ל-‏‎80‎ מדינות,‏ בעיקר<br />

של העולם השלישי.‏ עד היום בפולין יש 17 אלף לאזיקים<br />

שזוכרים את הקומקון ואת ברית וורשה.‏ בשנות ה-‏‎70‎ הרוסים<br />

הכניעו את מדבר הסהרה עם המכוניות הללו וטיפסו על קרחון<br />

של האלברוס עד לגובה של 4200 מטר.‏ שני מיליון לאזיקים<br />

נמצאים על כבישיה של רוסיה.‏<br />

אתה אוהב לתקן דברים?‏ – שאל גרישה כשביקשתי ממנו<br />

לעזור לי לרכוש אחד מאלה.‏<br />

שונא – עניתי בכנות<br />

עוד תאהב.‏<br />

מפולנית:‏ בוריס גֶרוּס

Czarne<br />

W.A.B.<br />

Wołowiec 11<br />

38-307 Sękowa<br />

phone: +48 18 351 00 70, +48 502 318 711<br />

fax: +48 18 351 58 93<br />

redakcja@czarne.com.pl<br />

www.czarne.com.pl<br />

ul. Usypiskowa 5,<br />

02-386 Warszawa<br />

phone/fax: +48 22 646 05 10, +48 22 646 05 11<br />

b.woskowiak@wab.com.pl<br />

www.wab.com.pl<br />

Éditions Grasset & Fasquelle<br />

Wydawnictwo Literackie<br />

61, rue des Saints-Pères<br />

75006 Paris<br />

phone: +33 1 44 39 22 00<br />

fax: +33 1 42 22 64 18<br />

hwarneke@grasset.fr<br />

www.edition-grasset.fr<br />

ul. Długa 1<br />

31-147 Kraków<br />

phone: +48 12 619 27 40<br />

fax: +48 12 422 54 23<br />

j.dabrowska@wydawnictwoliterackie.pl<br />

www.wydawnictwoliterackie.pl<br />

JanKA<br />

ul. Majowa 11/17<br />

05-800 Pruszków<br />

phone: +48 694 536 051<br />

wydawnictwo@jankawydawnictwo.pl<br />

www.jankawydawnictwo.pl<br />

Lampa i Iskra Boża<br />

Galeria Raster<br />

ul. Hoża 42/8m<br />

00-516 Warszawa<br />

phone: +48 504 201 462<br />

redakcja@lampa.art.pl<br />

www.lampa.art.pl<br />

Nisza<br />

ul. Styki 23a<br />

PL 03-928 Warszawa<br />

phone: +48 12 617 89 61<br />

nisza@intertop.pl<br />

www.nisza-wydawnictwo.pl<br />

Polish rights<br />

c/o Wydawnictwo Karakter<br />

ul. Gazowa 13/17<br />

31-060 Kraków<br />

debowska@karakter.pl<br />

www.polishrights.com<br />

Świat Książki<br />

ul. Rosoła 10<br />

02-786 Warszawa<br />

phone: +48 22 654 82 00<br />

agata.pienazek@swiatksiazki.pl<br />

www.swiatksiazki.pl<br />

46 כתובות המו״לים

המכון הפולני בישראל<br />

המכון הפולני שפתח שעריו בישראל בשנת 2000,<br />

שם לו למטרה לקדם ולהפיץ את התרבות הפולנית<br />

בישראל.‏ במסגרת פעילותו מקיים המכון אירועים<br />

מגוונים בכל תחומי האמנויות,‏ תוך שיתוף פעולה<br />

הדוק ופורה עם מוסדות התרבות המובילים בישראל<br />

ועם פסטיבלי תרבות קטנים כגדולים.‏ כמו כן יוזם<br />

המכון סדנאות,‏ סיורים מקצועיים ומפגשים בין יוצרים<br />

ישראלים ופולנים בכדי לאפשר שיח אמנותי ובבסיסו<br />

ניסיון להנביט מצע לקופרודוקציות.‏<br />

ייחודינו,‏ בשונה ממכוני תרבות אחרים,‏ הוא בהקמת<br />

מחלקה חינוכית ענפה היוזמת תכניות השתלמות עבור<br />

מורים ומדריכים,‏ כנסים,‏ סמינרים וסיורים מקצועיים<br />

בפולין.‏ מטרתנו להפגיש בין נוער ישראלי לנוער פולני<br />

בכדי ליצור דיאלוג בונה ואופטימי.‏<br />

במכון ספרייה הכוללת למעלה מ-‏‎8000‎ כותרים החל<br />

בקלאסיקה פולנית וכלה בשירה מודרנית ופרוזה.‏ אלו<br />

שאינם קוראים פולנית יכולים למצוא מבחר אלבומי<br />

אמנות ותיירות,‏ וספרות פולנית מתורגמת לאנגלית<br />

ולעברית.‏ המכון מציע גם קורסים ללימוד פולנית<br />

בשיטת ״למד פולנית בפולנית״ עם מורים מנוסים<br />

ודינאמיים.‏ הקורסים מעניקים בטחון בדיבור<br />

יומיומי,‏ מעשירים את אוצר המילים ומפתחים<br />

מיומנויות שפה.‏<br />

אנחנו מזמינים אתכם לבקר אותנו ולקבל את עכבר<br />

פולין החדש שיצא לאור בדצמבר 2010 לכבוד<br />

חגיגות העשור למכון ובו סקירה עדכנית על התרבות<br />

העכשווית בפולין.‏<br />

כתובתנו:‏<br />

המכון הפולני - בית אסיה,‏<br />

רח׳ וייצמן 4, תל-אביב 64239<br />

טל׳:‏ )3(+972 6962053/9<br />

פקס:‏ )3(+972 6962064<br />

למידע נוסף:‏<br />

WWW.PoLishinstitute.orG.iL<br />

47 המכון הפולני

www.bookinstitute.pl<br />

The POLISH book institute / <strong>Instytut</strong> Książki<br />

ul. Szczepańska 1, PL 31-011 Kraków<br />

Tel. +48 12 433 70 40<br />

Fax: +48 12 429 38 29<br />

office@bookinstitute.pl<br />

Warsaw Section<br />

Pałac Kultury i Nauki<br />

Pl. Defilad 1, IX piętro, pok. 911<br />

PL 00-901 Warszawa<br />

Tel. +48 22 656 63 86<br />

Fax: +48 22 656 63 89<br />

warszawa@instytutksiazki.pl<br />

Warszawa 134, P.O. Box 39<br />

©The POLISH Book Institute, Cracow 2011<br />

Edited by Izabella Kaluta<br />

Books presented in this catalogue were selected by:<br />

Przemysław Czapliński, Jerzy Jarzębski, Marta Mizuro,<br />

Dariusz Nowacki, Robert Ostaszewski, Marek Zaleski.<br />

Hebrew translation by Miriam Borenstein, Boris Gerus,<br />

Ilay Halpen, Anat Zajdman<br />

Hebrew version edited by Miri Paz<br />

Proofreading Awiszaj Hadari<br />

Other language versions of the Catalogue are available<br />

in The Book Institute<br />

More information on Polish literature is available on:<br />

www.bookinstitute.pl<br />

Graphic design and prepress<br />

Studio Otwarte, Cracow<br />

studiotwarte<br />

www.otwarte.com.pl

logo

products

Resources

Company

Terms of service
Privacy policy
Cookie policy
Cookie settings
Imprint
Change language
Made with love in Switzerland
© 2024 Yumpu.com all rights reserved

Hooray! Your file is uploaded and ready to be published.

Saved successfully!

Ooh no, something went wrong!