קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס בשנת 2058 לא הלכתי לצבא, לא לאוניברסיטה וגם לא לעבודה, אף שהגעתי לגיל שבו אחת משלוש האפשרויות היתה הכרח, אם אינך כלוא בבית-סוהר. איש לא נזכר בי וניצלתי זאת בשמחה רבה. הצבא ייצג כוח רוחני, לא פיזי, ולו הייתי איש כמורה, הייתי חייב לקחת בחשבון גיוס לחיל קציני הדת. אבל לא הייתי כומר, אפילו לא הלכתי לכנסייה ונחלצתי מכך ללא עונש, כי קל היה שלא להבחין במשתמט אחד בתוך הקהל הרב שהצטופף בכל כנסייה או השתתף במיסות ההמוניות תחת כיפת השמיים. וכך, בכל יום ראשון ניצל כל מי שהכיר אותי ונהג ללכת לכנסייה, את ההזדמנות לפסוח עלי. ההתעוררות הדתית של האומה כולה התמיהה אותי, שהרי עדיין זכרתי היטב את הכנסיות הנעולות, שנפתחו עכשיו בפתאומיות כמו צדפות במים רותחים, והציעו תפילה, אוכל, שתייה, שעשועים כבקשתך וכיכולתך לצרוך אותם בלי להתאפק. המוני המתפללים בישרו את המפלה הבאה, והיו כמו רעם תופים של צבא האויב, שנשמע הולך וקרב ממרחקים אל הארץ שכל תושביה מתמסרים אך רק לריקודים כשראשיהם עטורי זֵרים. כיוון שהצבא, האוניברסיטה והעבודה לא נזכרו בי, שמרתי גם אני על שתיקה נאה. לא הייתי נחוץ לאיש ואי-הצורך בי התאים לי מאוד. הוא היה נוח כמו חולצת התכלת שהחלפתי כל יום בחדשה ואת הישנה השלכתי לפח, שתתקמט ותצחין שם. בשנת 2058 כיתּתי את רגליי לא לספרייה, לא לבית-בושת ואף לא לקרקס, שמעולם לא בקרתי בהם, אלא דווקא לקולנוע, כפי שעשה סבי כשבעים שנה לפני. בכל יום ראשון צפיתי בהצגות הצהריים כשההקרנה נערכה באולם ריק מקהל. כעשור מאוחר יותר לא הלכתי גם לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהן אמורה הייתה מפלגתה של אמי לחלוק את השלטון עם האופוזיציה. האופוזיציה נבחרה בבחירות פנימיות במפלגה ולאמי הוקצה מקום בתחתית רשימת המועמדים הווארשאית של ״המפלגה החדשה״, ברובע מוֹקוֹטוב כמובן. היא הייתה אמורה להיות נציגת השכונה בה חיו סביי, היא עצמה וגם אני. אם בכלל ניתן היה להגדיר אותנו באיזשהו אופן, אזי היינו מוקוטובאים, אנשים ללא כל ייחוד משלהם, דייריו של הכאוס הווארשאי הגדול מכולם. איש לא הכיר את אמי, כך שלא הייתה כל ודאות שמישהו יצביע עבורה. למען האמת אנשים שהוצבו בראש הרשימה היו אף פחות מוכרים ממנה, כי את אימא שלי לפחות הכרנו אני ושכניה, בעוד שאת מועמד המפלגה לראשות הממשלה לא הכיר איש, כולל הוא עצמו. הוא תוכנת על ידי תוכנת מחשב לאיפור. למרות ניסיונותיהם העיקשים של מדענים אמריקנים ויפנים, בשנת 2067 עדיין לא יכלו הומינידים מתוכנת הסַ פָ רּות להצטייד אפילו באינטליגנציה מלאכותית. הבחירות החופשיות התנהלו בחופש גמור ומותר היה להעלות השערות בנוגע לתוצאותיהן, בדיוק כפי שלכל אחד מותר להעלות השערות בדבר אפשרות של חיים אחרי המוות. הנצחון היה מובטח ממילא למפלגה של אמי, על אף שזו כבר לא היתה המפלגה שלה כי דחקו אותה אל ספסלי האופוזיציה. היא זכתה במה שרצתה, הקדישה לכך את חייה ושום דבר לא יצא מזה. לא יצאתי אז אפילו לטיול ברגל. נשארתי בבית, לא התרחצתי, לא החלפתי בגדים, על אף שהיה זה יום ראשון יפהפה, אחד מאותם ימי ראשון שאחדים מנצלים לכתיבת שירים, אחרים - להתאבדות וכל השאר מאביסים עצמם אל מול המסכים ואיש מהם לא עושה משהו בעל משמעות. בחירתי לא לצאת להליכה, מפחד שמא אתפתה להצביע בבחירות, הייתה הצעד ההגיוני ביותר שיכולתי לעשות. מלבד זאת, הייתי עלול שלא למצוא את שמי ברשימת הבוחרים, שכן, על פי חוק משנת 2066 כל מי ששמות המשפחה שלהם לא הסתיימו ב״סקי״ או ב״צקי״, חויבו להחליף את שמם. מאמץ ארגוני-פיננסי עצום זה השתלם היטב ובמחיר גירעון תקציבי ענק, ניתן היה סוף סוף לחסל את כל העמימויות הנוגעות לענייני מוצא. אחרי שינוי שמות המשפחה, המסמכים והניירת במשרדי הממשלה ובבנקים, הייתה סוף סוף פולין למדינת הפולנים לבדם – כולם היו פולנים במאת האחוזים. כך קרה שבמקום ״פְ רַ טְ נֶר״ – שמי הקודם, בנה של סּוזַנָה פרטנר לבית פרטנר, נכדו של פיוטר פאבל פרטנר - נעשיתי דומיניק פְ רַ טְ נֶרְ סקי, בן 28, אזרח הרפובליקה הרביעית, עובד במגזר הקבורה והבידור. בשנת 2061 הזכורה לטוב הועסקתי בפורטל ״גירושין והלוויות״, חברה ששילמה משכורות עתק ועסקה בניצול רגשותיהם של בני- אנוש ועצם קיומם. העבודה שחררה אותי: מדאגות כספיות - ״גירושין והלוויות״ שילמו שכר מהאגדות - ומטרדות של שריפת זמן פנוי, כי בתמורה לשכר סחטה העבודה כל דקה מהחיים. היו לנו טונות של קשרים מתפרקים וביטולי נישואין, גרסנו המוני חיים שהגיעו לסיומם, ובמשך אין ספור חודשים של עבודת-פרך, זכיתי בקידום, בהתקף-חרדה, בנדודי-שינה ובכסף שאפשר לי לימים לרכוש דירה עזובה ב״סַ סְ קָ ה קֶ מְ פָ ה״. כל הדברים האלה באו לי בקלות, כך שאפילו לא הבחנתי מתי. חייתי בעבודה: שם אכלתי, שתיתי, התרחצתי, לעיתים אף ישנתי - כשלא היה לי כוח או חשק לנסוע מטַ רְ חוֹמין למוקוטוב, כי עד שלא עברתי סופית ל״קמפה״, היה מוקוטוב רובע מגורי. עדיין גרתי שם עם אימא עד שנת 2068, כשיצאתי למסעי הראשון בחיפוש אחר דירות נטושות, ולבסוף 68
קניתי את מהן מן המהגר האחרון שנותר במדינה. הדירה היתה ברחוב המנצחים, שכל דייריו המובסים עזבו אותו כדי לחפש מקלט כלשהו בחוץ לארץ. תרגום מפולנית: עילי הלפרן קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס 69 Czarne Wołowiec 2007 125 × 195 • 356 pages paperback ISBN: 978-83-89755-92-6 Translation rights: Czarne
Change language