okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
בשנת<br />
2058 לא הלכתי לצבא, לא לאוניברסיטה<br />
וגם לא לעבודה, אף שהגעתי לגיל שבו אחת<br />
משלוש האפשרויות היתה הכרח, אם אינך<br />
כלוא בבית-סוהר. איש לא נזכר בי וניצלתי זאת בשמחה רבה.<br />
הצבא ייצג כוח רוחני, לא פיזי, ולו הייתי איש כמורה, הייתי חייב<br />
לקחת בחשבון גיוס לחיל קציני הדת. אבל לא הייתי כומר, אפילו<br />
לא הלכתי לכנסייה ונחלצתי מכך ללא עונש, כי קל היה שלא להבחין<br />
במשתמט אחד בתוך הקהל הרב שהצטופף בכל כנסייה או השתתף<br />
במיסות ההמוניות תחת כיפת השמיים. וכך, בכל יום ראשון ניצל<br />
כל מי שהכיר אותי ונהג ללכת לכנסייה, את ההזדמנות לפסוח עלי.<br />
ההתעוררות הדתית של האומה כולה התמיהה אותי, שהרי עדיין<br />
זכרתי היטב את הכנסיות הנעולות, שנפתחו עכשיו בפתאומיות<br />
כמו צדפות במים רותחים, והציעו תפילה, אוכל, שתייה, שעשועים<br />
כבקשתך וכיכולתך לצרוך אותם בלי להתאפק. המוני המתפללים<br />
בישרו את המפלה הבאה, והיו כמו רעם תופים של צבא האויב,<br />
שנשמע הולך וקרב ממרחקים אל הארץ שכל תושביה מתמסרים<br />
אך רק לריקודים כשראשיהם עטורי זֵרים.<br />
כיוון שהצבא, האוניברסיטה והעבודה לא נזכרו בי, שמרתי גם<br />
אני על שתיקה נאה. לא הייתי נחוץ לאיש ואי-הצורך בי התאים לי<br />
מאוד. הוא היה נוח כמו חולצת התכלת שהחלפתי כל יום בחדשה<br />
ואת הישנה השלכתי לפח, שתתקמט ותצחין שם. בשנת 2058 כיתּתי<br />
את רגליי לא לספרייה, לא לבית-בושת ואף לא לקרקס, שמעולם<br />
לא בקרתי בהם, אלא דווקא לקולנוע, כפי שעשה סבי כשבעים שנה<br />
לפני. בכל יום ראשון צפיתי בהצגות הצהריים כשההקרנה נערכה<br />
באולם ריק מקהל.<br />
כעשור מאוחר יותר לא הלכתי גם לבחירות הדמוקרטיות<br />
הראשונות בהן אמורה הייתה מפלגתה של אמי לחלוק את השלטון<br />
עם האופוזיציה. האופוזיציה נבחרה בבחירות פנימיות במפלגה<br />
ולאמי הוקצה מקום בתחתית רשימת המועמדים הווארשאית של<br />
״המפלגה החדשה״, ברובע מוֹקוֹטוב כמובן. היא הייתה אמורה<br />
להיות נציגת השכונה בה חיו סביי, היא עצמה וגם אני. אם בכלל<br />
ניתן היה להגדיר אותנו באיזשהו אופן, אזי היינו מוקוטובאים,<br />
אנשים ללא כל ייחוד משלהם, דייריו של הכאוס הווארשאי הגדול<br />
מכולם.<br />
איש לא הכיר את אמי, כך שלא הייתה כל ודאות שמישהו יצביע<br />
עבורה. למען האמת אנשים שהוצבו בראש הרשימה היו אף פחות<br />
מוכרים ממנה, כי את אימא שלי לפחות הכרנו אני ושכניה, בעוד<br />
שאת מועמד המפלגה לראשות הממשלה לא הכיר איש, כולל הוא<br />
עצמו. הוא תוכנת על ידי תוכנת מחשב לאיפור. למרות ניסיונותיהם<br />
העיקשים של מדענים אמריקנים ויפנים, בשנת 2067 עדיין לא<br />
יכלו הומינידים מתוכנת הסַ פָ רּות להצטייד אפילו באינטליגנציה<br />
מלאכותית.<br />
הבחירות החופשיות התנהלו בחופש גמור ומותר היה להעלות<br />
השערות בנוגע לתוצאותיהן, בדיוק כפי שלכל אחד מותר להעלות<br />
השערות בדבר אפשרות של חיים אחרי המוות.<br />
הנצחון היה מובטח ממילא למפלגה של אמי, על אף שזו כבר<br />
לא היתה המפלגה שלה כי דחקו אותה אל ספסלי האופוזיציה.<br />
היא זכתה במה שרצתה, הקדישה לכך את חייה ושום דבר לא<br />
יצא מזה.<br />
לא יצאתי אז אפילו לטיול ברגל. נשארתי בבית, לא התרחצתי,<br />
לא החלפתי בגדים, על אף שהיה זה יום ראשון יפהפה, אחד מאותם<br />
ימי ראשון שאחדים מנצלים לכתיבת שירים, אחרים - להתאבדות<br />
וכל השאר מאביסים עצמם אל מול המסכים ואיש מהם לא עושה<br />
משהו בעל משמעות. בחירתי לא לצאת להליכה, מפחד שמא אתפתה<br />
להצביע בבחירות, הייתה הצעד ההגיוני ביותר שיכולתי לעשות.<br />
מלבד זאת, הייתי עלול שלא למצוא את שמי ברשימת הבוחרים,<br />
שכן, על פי חוק משנת 2066 כל מי ששמות המשפחה שלהם לא<br />
הסתיימו ב״סקי״ או ב״צקי״, חויבו להחליף את שמם. מאמץ<br />
ארגוני-פיננסי עצום זה השתלם היטב ובמחיר גירעון תקציבי ענק,<br />
ניתן היה סוף סוף לחסל את כל העמימויות הנוגעות לענייני מוצא.<br />
אחרי שינוי שמות המשפחה, המסמכים והניירת במשרדי הממשלה<br />
ובבנקים, הייתה סוף סוף פולין למדינת הפולנים לבדם – כולם היו<br />
פולנים במאת האחוזים. כך קרה שבמקום ״פְ רַ טְ נֶר״ – שמי הקודם,<br />
בנה של סּוזַנָה פרטנר לבית פרטנר, נכדו של פיוטר פאבל פרטנר<br />
- נעשיתי דומיניק פְ רַ טְ נֶרְ סקי, בן 28, אזרח הרפובליקה הרביעית,<br />
עובד במגזר הקבורה והבידור.<br />
בשנת 2061 הזכורה לטוב הועסקתי בפורטל ״גירושין והלוויות״,<br />
חברה ששילמה משכורות עתק ועסקה בניצול רגשותיהם של בני-<br />
אנוש ועצם קיומם. העבודה שחררה אותי: מדאגות כספיות -<br />
״גירושין והלוויות״ שילמו שכר מהאגדות - ומטרדות של שריפת<br />
זמן פנוי, כי בתמורה לשכר סחטה העבודה כל דקה מהחיים. היו<br />
לנו טונות של קשרים מתפרקים וביטולי נישואין, גרסנו המוני חיים<br />
שהגיעו לסיומם, ובמשך אין ספור חודשים של עבודת-פרך, זכיתי<br />
בקידום, בהתקף-חרדה, בנדודי-שינה ובכסף שאפשר לי לימים<br />
לרכוש דירה עזובה ב״סַ סְ קָ ה קֶ מְ פָ ה״. כל הדברים האלה באו לי<br />
בקלות, כך שאפילו לא הבחנתי מתי. חייתי בעבודה: שם אכלתי,<br />
שתיתי, התרחצתי, לעיתים אף ישנתי - כשלא היה לי כוח או חשק<br />
לנסוע מטַ רְ חוֹמין למוקוטוב, כי עד שלא עברתי סופית ל״קמפה״,<br />
היה מוקוטוב רובע מגורי. עדיין גרתי שם עם אימא עד שנת 2068,<br />
כשיצאתי למסעי הראשון בחיפוש אחר דירות נטושות, ולבסוף<br />
68
Change language