okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
אני מהמר<br />
שמאריה נושאת את זה בתוכה.<br />
את תמונת הדרך, אך לא רק<br />
אותה. משהו שקרה במהלך<br />
הדברים. משהו שהושאר הרחק מאחור. כמו כל האחרים, יש<br />
משהו בתוכה. החוטים מצטלבים. הגֶנים משתלבים, ומן הצירופים<br />
יכולים לצאת כל מיני דברים ואני רוצה לדעת מיהם, אולי זוהי<br />
בדיוק ההיסטוריה שלי, אך באותה מידה גם לא שלי ולא של מישהו<br />
אחר. לנבור בתוך תמונות, גלויות, שאריות. אין במה לאחוז: שום<br />
אלבום, שום יומן.<br />
שום רעיון מנחה מלבד הצורך. הסיפורים לרוב לא אסופים.<br />
כל דבר שמישהו יאמר על עצמו. בנושא האישיות שלו. והחיים,<br />
כך פשוט, שלהם או של מי שלא יהיה. אלו שעברו מן העולם ואלו<br />
שהווים. אין לנו דבר נוסף בנושא הזה. תנועה באמצע, כניסה<br />
מאחור, אותו דבר, אך ללא רמזים לאותו דבר. אם כל האשליות<br />
האבודות האלה, מאריה.<br />
אני מתחילה במאריה, משום ששמה מושך אותי. שמן של כל<br />
הנשים הוא אוה-מאריה. זאת במיוחד. כאילו בגלל השם היא<br />
הועמדה מלכתחילה ומיד, יותר מאווה, וכמובן, פחות נבחרת, זו<br />
שההמון בחר בה, והרי איש לא הבטיח לה את זה. איש לא הבטיח<br />
כשקרא לילדה בשם, אך היא הרי רוצה זאת, את היעוד. היעוד<br />
מפתה ומכשף את הגורל, כשהוא נותן מבלי משים שם לילדה. זאת<br />
אומרת, נבחרת לבטח, אך הבה נזכור: מאריה במצב כזה הוא שם<br />
נפוץ. כך קוראים לבטח לכל גיבורה שלישית שנהרתה בנסיבות<br />
הללו, המעניינות אותי. אלה שאני רואה בהן חלק מתמונת הדרך.<br />
כך קראו לסבתות שלנו. אין לי במה להתפאר משום שנראה מה<br />
יהיה על השמות ועליהן הלאה. הביאו אותן רק ב-1957. הביאו.<br />
רכבת הביאה אותן, אך קודם לכן מישהו הרשה להן, הוציא להן<br />
מסמכים, חתם על ההחלטות בעניינן. ההיסוסים שלהן ושל ההם,<br />
החלטה שהנה עומדת להתקבל, אך אחר כך יד משוכה לאחור,<br />
גלגל שמסתובב לאחור. עמידה מתחת לאותה גדר עצמה. עד הרגע<br />
האחרון הזה. זה לא היה מצחיק בכלל, גם לא היו גיבורים בקרונות<br />
האלה, שהיום אנחנו קוראים להם ״קרונות בקר״. אך כולם נסעו<br />
בהם, כי למה יש לצפות, זה היה מיד אחרי המלחמה. לכל הצי היה<br />
יעוד אחר. כל הקרונות האישיים נועדו למשהו אחר, להסעת אנשים<br />
חשובים שקיבלו החלטות חשובות בקרונות ממחלקה רביעית.<br />
קרונות מכל מחלקה שהיא. בסופו של דבר, לאן יכלו אנשים לדחוס<br />
את עצמם עם כל זה? ומי הסיע מכר, ואיזה? מה היה פירושה<br />
של המילה ״בקר״ בזמן שהקרונות האלו נטשו מפעלים גרמניים,<br />
מפעלים גרמניים רגילים? מפעלים רוסיים, סובייטיים, מרווח<br />
שונה בין הגלגלים, על כן גם של הציר, מה שיכול היה, מה ששימש<br />
להרבה מסקנות סימליות וסנטימנטליות. לכן ההדגשה, החזרה<br />
על כך שבקרונות בקר... העירה, הלאה, לעיר הגדולה, כל אחד<br />
מהם, כל אחד ואחת נסעו ברכבת כלשהי בזמן כלשהו. אם להשוות<br />
ביניהם, המילה ״בקר״ – תהיה לה משמעות אחרת. הם גם קיבלו<br />
החלטה משלהם, החלטה שאי אפשר לפרשה כהחלטה עצמאית<br />
לגמרי. קשה לדבר בכלל על החלטה. כן, שהכל יתחיל מזה – קשה<br />
לדבר בכלל על החלטה. היא מתחילה אחר כך, אפשר להתאים<br />
אותה לאירועים. שורפים לך בית, שוב יבואו לקחת את החיטה,<br />
ואפילו אין תפוחי-אדמה, וכבר מזמן אין עבודה )ואולי עבודה<br />
מעולם לא הייתה בנמצא; עבודה - כהפגנה של מה שיש - הייתה<br />
פעם(, גינה חפורה עד מלפפון אחרון. בבית הספר הילדים לומדים<br />
לשכוח את השפה )לפחות כך מדברים על זה, משום שלמעשה אין<br />
לדעת בוודאות אם הם לומדים את השפה שתשרת אותם בעתיד;<br />
זה נושא רגיש(, השכנה ממול הייתה חייבת לומר משהו למאהב<br />
שלה, איש נקוו״ד, להכעיס בשל עניינים כלשהם שקרו מזמן, אולי<br />
בשל רכילויות, השכן משמאל מדבר בקול רם יותר ויותר; זה<br />
מוזר. אולי מתוך רוגז על הנעורים, חוזרים מהריקודים, והיא לא<br />
עם זה שחפצה בו. על כך ה... אכן, עם זה שאיתו היא... עניינים<br />
רגילים, כפריים ופרבריים, כל אחד מכיר אותם, כל אחד חווה, בלי<br />
לדעת רגע אחרי זה מה הם אומרים, ויש להם משקל רק במרחק<br />
מתאים.<br />
זה מוזר שלא הגלו אותם למזרח. מוזר שלא יצאו מפה. מוזר<br />
שהם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים. הם יושבים כאן בצורה<br />
כזאת, זה מוזר... כש... לא ממש ברור מה טוב יותר. באיזו שפה<br />
להשתמש? באיזו אמתלה יכלו להוציא אותם? האם הגדר שלהם<br />
הייתה מוצאת חן בעיני מישהו? המניעים קשורים תמיד לסיבות<br />
כלשהן. לכן הם מחכים שנים להחלטה וחייבים להחליט בעצמם מי<br />
הם, איזה סבא להסתיר ואיזה להבליט.<br />
איזה סבא יוכל לתת אליבי ולהתברר כמכרה זהב, אף ששורשיהם<br />
וענפיהם של הורי הסבים נפרשים לאורכו של עבר כמעט מיתי. הבה<br />
ניזכר בהורי הסבתות המיתיות: הרי תמיד היו מוכנים להלוות<br />
קמח או לשון, ובדיעבד מסתבר שכבר מימים ימימה הסבים האלה<br />
היו המחליטים והקובעים אפילו כששתקו, משום שבשתיקה<br />
הייתה חייבת להיות מחשבה ובעצם היה אוטיזם רגיל, טיפשות<br />
רגילה, הרגילה ביותר. בכל שני דורות, נתקלת בכשרון לספר<br />
סיפור, שנתגלה אצל כמה מן הענפים הרחוקים במשפחה, וכישרון<br />
הסיפור היה כמו גֶן רע, הכשיל את סיכויי ההישרדות, כי מי שמספר<br />
ומדבר, גוזר דין על עצמו. אין ספק שבזכרונם של הבנים והנכדים<br />
היו חשובים הסבים האוטיסטים, אלה שמדברים במהירות. גם<br />
אצל הבנות האבא הוא הו-הו! הוא היה חתיכת טיפוס! אנחנו לא<br />
48
Change language