okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
Create successful ePaper yourself
Turn your PDF publications into a flip-book with our unique Google optimized e-Paper software.
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
עולם<br />
המחלה, אימפריית המחלה. כך יש לתארה.<br />
פלנטה. המחלה בתור יבשת לא מוכרת. מקום<br />
ארעי. תמיד הבראנו. אלו אחרים שחלו וגססו.<br />
אני חוזרת שוב. היינו בריאים, אף-פעם לא יכולנו ולא רצינו<br />
להרשות לעצמנו את המותרות של מחלה. כעת המחלה היא גזר-<br />
דין. היא משהה של חיינו הקודמים, אולי של חיינו בכלל. המחלה<br />
היא כיליון, עוול. היא שוללת אותנו, את כוח הרצון שלנו, את כוח<br />
אהבתנו.<br />
אנו שייכים בו-זמנית לעולם הבריאים והחולים, כתבה סוזאן<br />
זונטאג. בדרכונינו הארציים הוטבעו חותמות של שתי אשרות.<br />
לאחדים ניתנה הפריבילגיה לחיות בפלנטת האנשים הבריאים.<br />
עבורם טבעי הדבר. כך היה גם עבורנו. ביקרנו לפעמים בארץ<br />
המחלה, אך לעתים נדירות, מתוך הכרח, בחיפזון. רק בכדי להיחלץ<br />
משם מהר ככל שניתן. כל ביקור, אף שהיה קצר ומלא ציפייה<br />
לעזיבה, נרַאה בעינינו כהשפלה. גופותינו סירבו לציית. עינו אותנו<br />
בשפעת, שיעול, פריחות בגפיים. רצינו לברוח, לברוח חזרה אלינו,<br />
אל מולדתם של הבריאים, היכן שהכל אפשרי.<br />
מעולם לא התעכבנו יותר מדי בארץ החולים, לא היינו חייבים.<br />
לא נשלחנו ולא גורשנו לשם. לא לקחנו בחשבון התפתחות שכזו<br />
– הגירה כפויה לעולם החולים.<br />
החיים התכסו ברקמת המחלה. תוך שמתקפתה הורסת הכל.<br />
פיצוץ. דינמיט. אין מקום לדרכים צדדיות. גורלנו הלא-ממומש<br />
נבקע מבפנים. וכל מה שהיה לנו - שיש לנו – נעשה סופי. לא יהיה<br />
יותר, לא כפי שהיה. הטיולים, הבגדים, המחוות, ההבטחות כבר<br />
לא יחזרו על עצמן באותה צורה שמלפני הדיאגנוזה. שירו של כהן<br />
man“ I”, am your העניבה של ארמאני, מושבי העור של פורשה,<br />
הספר של קוֹנְ ביצקי, הגלגליות על שפת האגם, הצבעונים הצהובים,<br />
ריחן המשכר של החבצלות שקידמו את פנינו, כל האחרים, הכל<br />
אחרת. לא הטעם הזה. טעם של אפר.<br />
בית החולים הפך לזירת החיים, לא לזירת ביקורים נמהרים,<br />
מתגנבים, של אנשים אחרים כפי שהיה עד אז.<br />
ממחלה יוצאים, כך לימד הניסיון. כאן זה אחרת. עד עכשיו אני<br />
לא יכולה )לא רוצה( לקבל את הדיאגנוזה, להכיר בשוני הזה. אנחנו<br />
שוללים את המחלה. אנחנו מאמינים שזה הפיך. כוח הרצון אמור<br />
לתת לנו את כוח החיים.<br />
גודלו הממוצע של מוחנו הוא 1400 סנטימטרים מעוקבים )ליטר<br />
וחצי חלב, ואולי של ויסקי ומרק כרוב?(. מוח של גבר שוקל בין<br />
1250 ל1750 גרם. זה עושה מהאיבר המעודן ביותר קילו וחצי של<br />
תפוחי-אדמה או אותה כמות של צוואר-חזיר? קרוב לודאי שהמוח<br />
הכבד ביותר מבין אלו שנחקרו עד כה היה למחבר ״רּודין״ איבן<br />
טורגנייב – מעל לשני קילוגרמים.<br />
מרחבו של המוח המקופל בהידוק מאפשר את ״אריזתם״<br />
בגולגולת של תאי-עצבים רבים מספור. השכבה החשובה ביותר<br />
שלהם, בעובי של שניים עד 3שלושה מילימטרים היא הקליפה<br />
– ה״קורטקס״, האזור הראשי האחראי על עיבוד מידע, במיוחד<br />
של התהליכים המתקשרים לייצוג מודע. לקליפה חלל גדול )כמו<br />
שדה ענק(, כדי שתוכל להתמקם בתוך הגולגולת היא חייבת להיות<br />
לחוצה, ומכאן הקמטים והקפלים. הדבר הכי חשוב אצלנו נראה<br />
כמו קלף נייר מקומט והנו אקראי כמו קווי המתאר שעל כף היד.<br />
לניתוח הלכנו בעיניים עצומות. לא רצינו לדעת יותר מדי.<br />
חלקו הקדמי של המוח, כלומר האונה הקדמית, תופס בערך<br />
40 אחוז מסך גודלו, והוא אחראי על התכונות המאפיינות אותנו<br />
בתור אנשים. זהו מקום מושבה של האמביציה של ה. ושל כוחו<br />
הפנימי, קסמו ומיומנות השכנוע שלו. כאן גם מאוכסן הידע שלו<br />
– בדמות מושגים, בקשר עם השפה. כל זה אמור להיוותר במקומו<br />
ללא שינוי. קרוב לוודאי כמו כל שאר סוגי הזיכרון – האפיזודי,<br />
הסמנטי, הפרוצדורלי, הקטלוגי.<br />
הפאניקה נטלה ממני את זיכרוני. במשך שבועות פעלתי כמו<br />
מורדמת. כמו מריונטה מנייר הפועלת מכוח ההכרח לסעוד את<br />
החולה. ביצעתי פעולות קונקרטיות, משימות, תנועות, שיחות,<br />
הבאתי, הפשטתי, קניתי, כיבסתי, האכלתי. כשהגיעה העת שוחחתי<br />
עם הרב על סידורי הקבורה ועוד קודם לכן עם הדודים יאנֶק ומרטין<br />
על כספים ועל טקסי האבל. האם הוא מעוניין בשריפת-גופה? יהודים<br />
לא שורפים גופות. האם אינני יודעת זאת? לא, אינני יודעת. ידעתי<br />
שרצה שיהיו כמה תצלומים בארונו. ארון, אז לא יהיה אפר. אילו<br />
תצלומים ומי ייקח על עצמו לעשות העתק שלהם? בית הקברות<br />
הוא אותו בית הקברות בו נקברו הוריה של אסתר. אינני יודעת<br />
היכן הם קבורים. לשאול. בצפון העיר. עם יהודים אחרים.<br />
לרשום. לרשום, כדי לא לאבד. כך יָעַ ץ מילוֹש. מדוע לא לאבד?<br />
אולי צריך ורצוי לאבד. אולי השכחה תציל אותי? ה. לא רוצה לחזור<br />
36
Change language