okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
יוזף חן שחקן הפינג-פונג הוא חיכה להם בחזית הבית – בדיוק כפי שהעיתונאית תיארה אותו: גבוה, רזה מאד, כמו גיירוואזי ללא השפם, עם זיפים אפורים בני כמה ימים על פניו. הם הציגו את עצמם זה בפני זה, עברו אל הגן, אל מתחת לענפיהם של עצי הפרי. אולי רבותיי ישתו משהו? אולי קוואס? לא, תודה, אנחנו אחרי ארוחה, ובעצם כבוד השופט אין פנאי בידו. – אדון סטפאן – אניה ניסתה לשכנעו – אדוני יספר בבקשה לכבוד השופט משהו על הגן שלך. – הדובדבנים הללו... אדוני רואה? – ושם הלאה, עצי תפוח. מעט מהפריחה נפגעה מהכפור, מקצת היה ניתן להציל – אלה, אדוני רואה, אלה צמחו אצל משפחת אהרליך. מייק התבונן בארגמן של הטרקטור שעמד בין העצים, סביבו רבצו וקרקרו העופות והפסיונים, ודאי מצאו גרגרים שנפלו והתפזרו. – אני וזיגע אהרליך היינו ידידים – אמר לבסוף. – זה שנורה בידי ואלדק. – אני יודע, יודע. ואיזה מין אדם הוא היה, האהרליך הצעיר הזה? אינני זוכר אותו. – הוא הוסיף כעבור רגע - רק את אחותו מירקה. – מניין העצים הללו כאן? – עקרתי אותם מהגינה שלהם ושתלתי אותם אצלי. – סנופק הרשה לאדוני? – הוא עוד לא שלט שם. הייתה תקופה שכזאת, ללא בעלים, אפשר לומר, שבה העצים יכלו להפוך לעצי פרא. אני הצלתי אותם. – אדוני הרוויח מזה? – העץ – יש לו זכות לחיות. זאת הסיבה לקיומו. זה היה פשוט מדי לומר: והאדם – אין לו זכות לחיות? בנאלי. האדון סטפאן הודה: – הרווחתי מזה. – וחתול יש לאדוני? – יש לי שני חתולים. ולמה אדוני שואל? – אני משער שאדוני יודע. משום שקאז׳קו בוטרים... – הוא לא יבוא לכאן – אמר הגנן בקדרות. – מניין אדוני יודע? הוא מטורף. – גם מטורף יודע היכן הוא יכול לחטוף. הם עברו אל הדירה. שולחן גדול, כסאות, סמוך לקיר נמצא שעון עומד, שאינו פועל. תשע ורבע. מתי הוא נעצר בשעה הזאת? ולמה האיש הבודד הזה לא מפעיל אותו מחדש? מייק שאל בהצביעו על השעון: – זה שלהם? – לא, של משפחת וולפוביץ׳. באתי אליהם, אמרתי שצריך ללכת, שקוסטק הורה כך, אדוני יודע איזה, אביו של ואלדק, אז הוא, וולפוביץ׳, אמר לי: ״קח את זה, סטפאן, קח, אני מעדיף שאתה תיקח״. – למה העדיף שאדוני יקח? האיש פרש את ידיו. – אינני יודע. אולי הוא הרגיש שאינני מרוצה מזה. אינני יודע – חזר ואמר – הוא נתן לי עוד שעון יד: ״קח, למה שמישהו אחר יקח?״ – איפה שעון היד הזה? – נתתי לבן שלי. – לטכס החניכה הנוצרי? – נו... – הוא ידע למי שייך השעון? – לא, מאיפה? אולי הוא ניחש לאחר מכן. – נבוך. – לא ראיתי את בני זה זמן רב. אולי הוא זרק את השעון לנהר. – אתה היית מתרגז עליו בשל כך? – בשל זה? לא, אני משער שלא. למרות שחפץ הוא חפץ. צריך לכבד. אבל היום לא הייתי מתפלא. – ואז? – הרי לקחתי את השעון הזה. – אדוני אמר לוולפוביץ׳: תודה? – אינני יודע. אני משער שלא. אולי לקחתי ככה, כאילו זה שייך לי, בעד עבודה קשה, מפני שזו הייתה עבודה קשה, כמו חפירת בור. האדון וולפוביץ׳ הזה – אולי זה יעניין את אדוני – כשיצאנו מהבית, הוא מלמל משהו מתחת לאף, אולי בעברית. אז אני שואל: מה אתה ממלמל שם, אדוני? והוא: את ספר איוב. – הגנן הנהן בראשו בהרהורים, אחר כך אמר: הגעתי לזה כעבור שנים. – לספר איוב? – כן, לזה. יש לי כתבי הקודש, למרות שהם אוונגליים. – ומה אדוני קרא שם? – שזה נגמר בטוב. איוב הקים משפחה חדשה, והתעשר שוב. – והאיוב הזה של אדוני נספה בלהבות, רצית לומר? – נספה בלהבות – בדיוק את זה רציתי לומר. – הוא השווה את עצמו לאיוב שלא לצורך? הגנן לא ענה, רק הנהן בראשו. הגנן ניגש לשעון העומד שלא פועל. בעודו בוהה במחוגים העצורים, הוציא מעצמו הגה חנוק בקושי: – נורא ואיום. כך הוא חושב היום – האם גם אז חשב כך? – אדוני חשב: מה זה אני עושה? – אינני זוכר, אני משער שלא חשבתי שום דבר. ריק בראש. אני 28
29 W.A.B. Warsaw 2008 123 × 195 • 224 pages hardcover ISBN: 978-83-7414-426-1 Translation rights: W.A.B. זוכר שהייתי צמא. – אז למה אדוני אומר ״איום ונורא״? – משום שגם זה משהו איום ונורא. – אדון סטפאן – העיתונאית השמיעה את קולה – אדוני יספר על מירקה, שאדוני השופט יקשיב. בעל הבית התיישב ליד השולחן ותמך בכפות ידיו בראשו. – מירקה... – הוא התחיל. – היתה מבוגרת יותר מהידיד שלך. הייתה בערך בת תשע עשרה, רק ללכת להתחתן. בחורה יפה. היא לא הייתה בבית, באו לקחת את ארליך והיא הסתתרה בסמוך לעיירה, ואדוני אז הוציא מהעיירה את הידיד שלך. – זה לא הצליח – נזכר מייק. – לא הצליח. ואלדק רדף אחריכם, אני יודע. חזרתי הביתה דרך השדות, עייף, בקושי עמדתי על הרגליים כשראיתי שמירקה רצה לקראתי. שיער פרוע, שיבולי חיטה בשערותיה, עיניים – עיני מטורפת. צעקתי לה: ״בחורה, לאן את רצה? הסתתרי!״ והיא: ״אני רוצה לאמא, לזיגמוש.״ אני אומר: ״הם כבר אינם, את יכולה להינצל, חזרי מהיכן שבאת!״ והיא נפלה על הברכיים: ״אדון סטפאן, שאדוני יירה בי, אני מתחננת לפניך, אני רוצה לאמא!״ ואני השבתי על כך: ״מה זה, את השתגעת? את יכולה לחיות! חבל על בחורה יפה כל כך!״ – אדוני אמר זאת בדרך אחרת – קבע מייק ללא היסוס. – נו, כן, אמרתי בדרך אחרת, הייתי אדם פשוט וגס רוח. עבר בראשי שאם הייתי אומר בצורה יותר עדינה, נבונה... והיא: ״סטפאן, אני מתחננת בפניך, עשה זאת בשבילי, אני רוצה להיות יחד עם אמא, הרי אני אמות גם ככה. זו בקשתי האחרונה וזה מה שנחשב. הרי יש לך אקדח, תירה.״ – היא בכתה? – אני משער שלא. הוצאתי את האקדח מאחורי החגורה ויריתי ישר בלב. כדי שהיא לא תתענה. גררתי אותה מהשביל לשוליים, הנחתי אותה כאילו הייתה חיה, רגליה היו מעורטלות עד לפה, אז כיסיתי את ברכיה בשולי שמלתה. בלילה הגעתי עם עגלה, שמתי אותה עליה, הסוסה חרחרה – אדוני יודע, הסוסים, אם אינם רגילים, לא אוהבים מטען שכזה. הבאתי אותה לבית הקברות היהודי, חפרתי קבר, קברתי. הכל בסוד. – למה בסוד? – לא היו משבחים אותי על זה. – והאם התוודית בפני הכומר על זה? – לא. – את הרצח הזה אדוני לא החשיב לחטא? – זה היה חטא. יכולתי שלא להרוג. – לאחר רגע. – ההם היו הורגים אותה, והיא רצתה שאני אעשה את זה. לא יכולתי לסרב. נו, אמור לי, אדוני – יכולתי? אניה אמרה בזעם: – יכולת להציל. – היא רצתה לאמא. – הוא דיבר, ועיניו מושפלות, בוהות בשולחן. – לעיתים קרובות זה עומד לי לפני העיניים: היא מתחננת – על הברכיים – סטפאן, זו בקשתי האחרונה. ואני יורה. לא סירבתי. – הרים את ראשו. – ואדוני השופט, מה אדוני חושב על כך? השופט מרפי סיגל לעצמו נימת דיבור כמעט משרדית. – לא טיפלתי בתיק שכזה. כשנפרדו, מייק שאל: – אדוני יודע איזה טכס יש מחר? הגנן הנהן בראש. – אני יודע. וזהו זה. תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס יוזף חן שחקן הפינג-פונג
- Page 2 and 3: מכון הספר הוא מוסד
- Page 4 and 5: אֹולגה טֹוקַ רְ
- Page 6 and 7: אֹולגה טֹוקַ רְ
- Page 8 and 9: יֶז‘י ּפילְ ך מ
- Page 10 and 11: יֶז‘י ּפילְ ך מ
- Page 12 and 13: סטפאן חווין עמק השמ
- Page 14 and 15: סטפאן חווין עמק השמ
- Page 16 and 17: פאבל הילֶה סיפורי ה
- Page 18 and 19: פאבל הילֶה סיפורי ה
- Page 20 and 21: מנואלה גרטקובסקה א
- Page 22 and 23: מנואלה גרטקובסקה א
- Page 24 and 25: יאנוש אנדרמאן זה הכ
- Page 26 and 27: יאנוש אנדרמאן זה הכ
- Page 28 and 29: יוזף חן שחקן הפינג-
- Page 32 and 33: ברֹוניסלב שְ וויד
- Page 34 and 35: ברֹוניסלב שְ וויד
- Page 36 and 37: אַ גַתָ ה טּושינ
- Page 38 and 39: אַ גַתָ ה טּושינ
- Page 40 and 41: יואנה רּודְ ניַאנ
- Page 42 and 43: יואנה רּודְ ניַאנ
- Page 44 and 45: ויטולד ברש, קשישט
- Page 46 and 47: ויטולד ברש, קשישט
- Page 48 and 49: אינגה איבאשיוב במב
- Page 50 and 51: אינגה איבאשיוב במב
- Page 52 and 53: אנדז‘יי סְ טָ א
- Page 54 and 55: אנדז‘יי סְ טָ א
- Page 56 and 57: איגנאצי קרפוביץ‘
- Page 58 and 59: איגנאצי קרפוביץ‘
- Page 60 and 61: ווייצ‘ך קוצ‘וק תר
- Page 62 and 63: ווייצ‘ך קוצ‘וק תר
- Page 64 and 65: תומאש ּפיֹונְ ט
- Page 66 and 67: תומאש ּפיֹונְ ט
- Page 68 and 69: קשישטוף וארְ גָה
- Page 70 and 71: קשישטוף וארְ גָה
- Page 72 and 73: דורותה מאסלובסקה ש
- Page 74 and 75: בר ׳צימעס׳. הברמנ
- Page 76 and 77: מיכאל ויטקֹובסקי ב
- Page 78 and 79: מיכאל ויטקֹובסקי ב
29<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 224 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-426-1<br />
Translation rights: W.A.B.<br />
זוכר שהייתי צמא.<br />
– אז למה אדוני אומר ״איום ונורא״?<br />
– משום שגם זה משהו איום ונורא.<br />
– אדון סטפאן – העיתונאית השמיעה את קולה – אדוני יספר על<br />
מירקה, שאדוני השופט יקשיב.<br />
בעל הבית התיישב ליד השולחן ותמך בכפות ידיו בראשו.<br />
– מירקה... – הוא התחיל. – היתה מבוגרת יותר מהידיד שלך.<br />
הייתה בערך בת תשע עשרה, רק ללכת להתחתן. בחורה יפה. היא<br />
לא הייתה בבית, באו לקחת את ארליך והיא הסתתרה בסמוך<br />
לעיירה, ואדוני אז הוציא מהעיירה את הידיד שלך.<br />
– זה לא הצליח – נזכר מייק.<br />
– לא הצליח. ואלדק רדף אחריכם, אני יודע. חזרתי הביתה<br />
דרך השדות, עייף, בקושי עמדתי על הרגליים כשראיתי שמירקה<br />
רצה לקראתי. שיער פרוע, שיבולי חיטה בשערותיה, עיניים – עיני<br />
מטורפת. צעקתי לה: ״בחורה, לאן את רצה? הסתתרי!״ והיא:<br />
״אני רוצה לאמא, לזיגמוש.״ אני אומר: ״הם כבר אינם, את יכולה<br />
להינצל, חזרי מהיכן שבאת!״ והיא נפלה על הברכיים: ״אדון<br />
סטפאן, שאדוני יירה בי, אני מתחננת לפניך, אני רוצה לאמא!״<br />
ואני השבתי על כך: ״מה זה, את השתגעת? את יכולה לחיות! חבל<br />
על בחורה יפה כל כך!״<br />
– אדוני אמר זאת בדרך אחרת – קבע מייק ללא היסוס.<br />
– נו, כן, אמרתי בדרך אחרת, הייתי אדם פשוט וגס רוח. עבר<br />
בראשי שאם הייתי אומר בצורה יותר עדינה, נבונה... והיא:<br />
״סטפאן, אני מתחננת בפניך, עשה זאת בשבילי, אני רוצה להיות<br />
יחד עם אמא, הרי אני אמות גם ככה. זו בקשתי האחרונה וזה מה<br />
שנחשב. הרי יש לך אקדח, תירה.״<br />
– היא בכתה?<br />
– אני משער שלא. הוצאתי את האקדח מאחורי החגורה ויריתי<br />
ישר בלב. כדי שהיא לא תתענה. גררתי אותה מהשביל לשוליים,<br />
הנחתי אותה כאילו הייתה חיה, רגליה היו מעורטלות עד לפה, אז<br />
כיסיתי את ברכיה בשולי שמלתה. בלילה הגעתי עם עגלה, שמתי<br />
אותה עליה, הסוסה חרחרה – אדוני יודע, הסוסים, אם אינם<br />
רגילים, לא אוהבים מטען שכזה. הבאתי אותה לבית הקברות<br />
היהודי, חפרתי קבר, קברתי. הכל בסוד.<br />
– למה בסוד?<br />
– לא היו משבחים אותי על זה.<br />
– והאם התוודית בפני הכומר על זה?<br />
– לא.<br />
– את הרצח הזה אדוני לא החשיב לחטא?<br />
– זה היה חטא. יכולתי שלא להרוג. – לאחר רגע. – ההם היו<br />
הורגים אותה, והיא רצתה שאני אעשה את זה. לא יכולתי לסרב.<br />
נו, אמור לי, אדוני – יכולתי?<br />
אניה אמרה בזעם:<br />
– יכולת להציל.<br />
– היא רצתה לאמא. – הוא דיבר, ועיניו מושפלות, בוהות בשולחן.<br />
– לעיתים קרובות זה עומד לי לפני העיניים: היא מתחננת – על<br />
הברכיים – סטפאן, זו בקשתי האחרונה. ואני יורה. לא סירבתי.<br />
– הרים את ראשו. – ואדוני השופט, מה אדוני חושב על כך?<br />
השופט מרפי סיגל לעצמו נימת דיבור כמעט משרדית.<br />
– לא טיפלתי בתיק שכזה.<br />
כשנפרדו, מייק שאל:<br />
– אדוני יודע איזה טכס יש מחר?<br />
הגנן הנהן בראש.<br />
– אני יודע.<br />
וזהו זה.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יוזף חן שחקן הפינג-פונג
Change language