okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
okladka - Instytut KsiÄ Å¼ki
You also want an ePaper? Increase the reach of your titles
YUMPU automatically turns print PDFs into web optimized ePapers that Google loves.
מכון הספר הוא מוסד תרבות לאומי, שהוקם על ידי שר התרבות של הרמ<br />
פובליקה הפולנית. המרכז פועל החל מינואר 2004 בקראקוב ובשנת 2006<br />
הוקמה השלוחה שלו בורשה. המטרות העיקריות בפעילות המכון הן עיצוב עממ<br />
דות הקוראים, הפצת ספרים, עידוד תרבות הקריאה בפולין וקידום הספרות<br />
הפולנית בעולם. מטרות אלו מיושמות בדרכים הבאות:<br />
» הפצה ושיווק של ספרים מובחרים ומחבריהם.<br />
» סדרת פעילויות חינוכיות המיועדות להמחשת<br />
התועלת הנובעת מהרגל קריאת ספרים.<br />
» “כאן קוראים!“ - תכנית הפצת קריאה.<br />
» “ארבע עונות הספר“ - פסטיבל ספרות קבוע.<br />
» הפצת הספרות הפולנית בחו“ל.<br />
» חבר המתורגמנים.<br />
» סמינרים והשתלמויות למו“לים.<br />
» סדנאות למתרגמים © פולין.<br />
» מרכז מידע על ספרים לילדים.<br />
» הקלה בנגישות למידע בנושא ספרות פולנית<br />
ושוק המו“לים לצרכנים מחו“ל.<br />
» ניהול אתר האינטרנט הגדול בפולין המוקדש לספרות פולנית:<br />
www.bookinstitute.pl<br />
מכון הספר יוזם תכניות להצגת ספרות פולין בירידים ארציים ובין-לאומיים<br />
ופועל למען השתתפותם של סופרים פולנים בפסטיבלים לספרות במסגרת תכמ<br />
ניות להפצת תרבות פולין ברחבי העולם. המכון מוציא לאור קטלוגים המוקדשים<br />
לחידושים ספרותיים באנגלית: ,New Books from PolaNd מנהל<br />
פעילויות בתחום ההכשרה, השתלמויות וסמינרים עבור מתרגמים של הספרות<br />
הפולנית, מעניק את הפרס “טרנס-אטלנטיק“ עבור המפיץ הטוב ביותר של הסמ<br />
פרות הפולנית בחו“ל ומקיים קשר מתמיד עם מתרגמים.<br />
התכנית כאן קוראים! הינה שורה של פעילויות, שמטרתן לעודד את תרבות<br />
הקריאה והן מיועדות לבתי-ספר, ספריות וארגונים חוץ-ממשלתיים. בין היתר<br />
מדובר בתכניות חינוך, הפועלות להפצת הספרות הפולנית המודרנית בקרב בני<br />
נוער, עריכה ופרסום של “האטלס הפולני הספרותי“ ועריכתם של מועדוני דיונים<br />
בנושא ספרות. את פעילויות אלה משלים “פסטיבל ארבע עונות הספר“.<br />
פסטיבל ארבע עונות הספר הוא הפסטיבל הספרותי הגדול ביותר בפולין<br />
והוא מתקיים בכמה ערים במקביל. במסגרת הפסטיבל נערכים ארבעה אירועים:<br />
“עונת השירה“ )פברואר(, “PoPlIT“ )אפריל(, “עונת הפרוזה“ )אוקטובר(<br />
ו“עונת המותחנים“ )נובמבר(. בין חברי הועד האמנותי של הפסטיבל שהוזמנו<br />
מחו“ל נמנו: ג‘ונתן קרול, אדוארדו מנדוזה, בוריס אקונין, אלכסנדרה מרינינה,<br />
מיכאל פאבר, ו.ס. נייפול, פאולו לינס, ניל גאיימן, אתגר קרת, ג‘פרי דיבר ורבים<br />
אחרים.<br />
מטרת התכנית למתרגמ<br />
מים © פולין היא לעודד תרגום<br />
של הספרות הפולנית לשפות<br />
זרות ולהפצתה בשווקים ספמ<br />
רותיים זרים. תכנית זו קיימת<br />
החל משנת 1999, ועד כה הומ<br />
ענקו במסגרתה למעלה מ-600<br />
מענקים. התכנית כוללת בעיקר<br />
ספרות יפה ומסות, יצירות הוממ<br />
ניסטיות במובן הרחב של המילה<br />
)עם דגש מיוחד על ספרים המומ<br />
קדשים לתולדות פולין, תרבותה<br />
וספרותה(, ספרות לילדים ולנוער וספרות תיעודית. במסגרת התכנית מממן מכון<br />
הספר את עלות התרגום וזכויות היוצרים.<br />
האתר: www.bookinstitute.pl משמש מקור מידע בנושא האירועים<br />
הספרותיים האקטואליים בפולין ובנוסף הוא פועל למען הפצתן של מהדורות<br />
חדשות ומספק מידע סדיר בנושא ביקורת ספרות. באתר מצויים למעלה ממאה<br />
ביוגרפיות של סופרים פולנים מודרניים, ומוצגים בו כלמעלה מחמש מאות כומ<br />
תרים, ציטוטים, מסות, וכתובות של מו“לים. ניתן למצוא בו את כל המידע הנוגע<br />
לספרים פולנים בפולנית, אנגלית, גרמנית ואף בעברית.
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק<br />
רצים<br />
2<br />
יֶז‘י ּפילְ ך<br />
מארש ּפֹולֹוניה<br />
6<br />
סטפאן חווין<br />
עמק השמחה<br />
10<br />
פאבל הילֶה<br />
סיפורי הים הקר<br />
14<br />
מנואלה גרטקובסקה<br />
אישה וגברים<br />
18<br />
יאנוש אנדרמאן<br />
זה הכל<br />
22<br />
יוזף חן<br />
שחקן הפינג-פונג<br />
26<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי<br />
אסיסטנט המוות<br />
30<br />
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה<br />
תרגילים באובדן<br />
34<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה<br />
החתלתולה של ּבריגידה<br />
38<br />
1<br />
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו<br />
אינגה איבאשיוב<br />
אנדז ‘יי סְ טָ אשְ יּוק<br />
מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
במבינו<br />
פאדֹו<br />
תוכן העניינים<br />
42<br />
46<br />
50<br />
איגנאצי קרפוביץ‘<br />
מחוות<br />
54<br />
ווייצ ‘ך קוצ ‘וק<br />
תרדמה<br />
58<br />
תומאש ּפיֹונְטֶ ק<br />
ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
62<br />
קשישטוף וארְ גָה<br />
מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
66<br />
דורותה מאסלובסקה<br />
שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
70<br />
מיכאל ויטקֹובסקי<br />
ברברה רַ דז ‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
74<br />
יארוסלאב מאשלאנק<br />
בועות חשיש<br />
78<br />
סילביה חוטניק<br />
אטלס כיס לנשים<br />
82<br />
אלכסנדר קֹושצ ‘יּוב<br />
עולמו של הבורח<br />
86<br />
יאצק דוקאי<br />
קרח<br />
90
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
2<br />
Photo: Danuta Węgiel
3<br />
ספרה החדש של אולגה טוקרצ‘וק הוא מעין אוסף של סיפורים קצרים וארוכים יותר,<br />
חלקם קצרצרים ממש, המצטרף למכלול מתוכנן היטב על מסעות ואורח חיים המבוסס<br />
על נסיעות בלתי-פוסקות. הנוסע הוא אדם המקבל עליו את חוסר הרציפות הקיים באופן<br />
קליטתו את העולם, את התפרקותו לקטעים שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה<br />
לוגית. קיטוע זה מתבטא על-כן באותה מידה גם במבנה הסיפורים, הכוללים שפע של<br />
עלילות בעלות גוון אישי לחלוטין למראית עין. לסיפורים האלה כמה מאפיינים משותפים.<br />
ראשית, הם נוגעים במצבי אובדן, לקות, נכות. שנית, הם עוסקים בצלילה אל מסתורי<br />
הגוף האנושי, בטכניקות להרכבה ושימור של איברים אנטומיים או פשוט בפלסטיות של<br />
גופות.<br />
ספר זה מתעמק בסיפורה האישי של הסופרת, ב“אני“ הפרטי שלה, המשמש ככותרתם<br />
של שני קטעים בתחילתו ובסופו של הקובץ. אבל זו גם יצירה המושרשת עמוקות בהיסט<br />
טוריה האנושית ובמיתולוגיה )בעיקר זו היוונית(<br />
העוסקת בתופעות החיים והמוות.<br />
שתי תפיסות מנוגדות באות כאן לידי ביטוי: הרְ<br />
ְאִ יה המעגלית של מחזוריות נצחית, המשקיטה<br />
את החרדות הקיומיות והיא אופיינית למיתוסים ולדת מחד, והראיה הפרוגרסיבית, האופ<br />
פיינית לחיים האנושיים, הנעים בכיוון המסתורין והמוות מאידך.<br />
בספר זה אין תשובות פשוטות לשאלות קשות ובכל צעד אנו נתקלים בתעלומה חדשה<br />
שאינה ניתנת לפתרון. במקום תשובות אנו עדים להתכתבויות ולהשתקפויות מעוררות<br />
השתאות בין תופעות שונות )כגון גרסאות שונות ל“כניסה ללבירינט“, אובדן, עלייה<br />
לרגל, שטפונות מים/דם המכסים את העולם או הגוף, אספקטים מגוונים של בעיית ההג<br />
גנה על כבוד הגוף(. זוהי הגרסא הנגישה לנו בדבר הישנותו של העולם, המעוררת תקוות<br />
שווא כאילו הגיון וסדר הם המניעים את העולם. הסופרת לא נותנת לנו מעבר לכך שום<br />
עלילה לוגית או אחידה, אלא מספקת רק את “נקודות ההתייחסות“ שלה, בדומה למושג<br />
היווני המסתורי “קַיירֹוס“ החוזר בכמה הזדמנויות בספר.<br />
זוהי יצירה חכמה מאוד של סופרת בשלה, אולי המשובחת ביצירותיה של אולגה טוקר<br />
רצ‘וק עד כה.<br />
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק, ילידת 1962, סופרת, זכתה בפרסים וציונים<br />
לשבח רבים והיא מוערכת הן על ידי הביקורת הספרותית והן על ידי קהל<br />
הקוראים הרחב. ספריה תורגמו ל-17 שפות.<br />
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
יז‘י יאז‘בסקי
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
הוריי<br />
לא השתייכו לגמרי לשבט של תושבי-קבע.<br />
פעמים רבות נדדו ממקום למקום עד שלבסוף<br />
עצרו לתקופה ארוכה בבית-ספר נידח כלשהו,<br />
הרחק מכל דרך ראויה או תחנת רכבת. כל יציאה מתחומי המקום,<br />
נסיעה לעיירה הקרובה, הפכו לטיול של ממש. קניות, הסדרת<br />
ניירת בלשכה המחוזית, תמיד אותו הסַ ּפָ ר בכיכר השוק בסמוך<br />
לבית העירייה, באותו חלוק שכובס והולבן ללא הועיל כי צבעי<br />
השיער של הקליינטיות היו מותירים עליו כתמי קליגרפיה, אותיות<br />
סיניות. בזמן שאימא הייתה צובעת את השיער היה אבא ממתין לה<br />
בבית הקפה "נוֹבָ ה", בסמוך לאחד משני השולחנות שהוצבו בחוץ.<br />
הוא קרא בעיתון המקומי, שהמדור הפלילי היה המעניין ביותרבו.<br />
התפרסמו בו ידיעות על מקרי שוד מתוך מרתפים של ריבות שזיפים<br />
ומלפפונים חמוצים.<br />
אלו הן נסיעותיהם לחופשה, מלאות חששות, במכונית סקוֹדה<br />
עמוסה עד הגג. הם היו שוקדים ארוכות על הכנת ותכנון החופשות,<br />
והקדישו לכך ערבים טרום-אביביים, מייד אחרי שהשלג הפשיר,<br />
אך האדמה עדיין לא ניעורה משנתה וצריך היה לחכות עד שתתמסר<br />
למחרשה ולמעדר, עד שתהיה שוב פורייה ותעסיק אותם לאחר מכן<br />
מבוקר ועד ערב.<br />
הם השתייכו לדור שנהג לנסוע עם קרונות קמפינג נגררים, ונשא<br />
עמו תחליף לבית. גזיות, שולחנות מתקפלים וכיסאות. חבל פלסטיק<br />
לתליית כביסה על מעמדים ואטבי עץ. מפות-שולחן, עמידוֹת למים.<br />
סט תיירותי שלם לפיקניק – צלחות פלסטיק צבעוניות, סכו«ם,<br />
מלחיות וכוֹסיות.<br />
אבא קנה באחד משוקי הפשפשים שעל הדרך, אליהם אהבו<br />
הוא ואימא ללכת )כשלא היו עסוקים בלהצטלם למרגלות כנסיות<br />
ואנדרטאות אחרות( – קומקום צבאי – כלי נחושת שבמרכזו<br />
צינורית לתוכה היו דוחפים חופן זרדים ומבעירים. ואף שבאתרי<br />
הקמפינג ניתן היה להשתמש בחשמל, העמיד אבא מים בקומקום<br />
הזה והקים סביבו מהומה לא קטנה. הוא היה רוכן מעל הכלי<br />
הרותח ומאזין בגאווה לבעבוע המים הרותחים שלתוכם הכניס<br />
שקיק תה – נווד אמיתי.<br />
הם נהגו להתמקם באזורים המיועדים לכך בשטחי קמפינג, תמיד<br />
בחברת אנשים כמותם, פתחו בשיחות עם השכנים מעל לגרביים<br />
התלויות לייבוש על חבלי האוהלים. מסלולי הטיולים נקבעו בעזרת<br />
מדריך. הם הקפידו לציין בסימון מיוחד את כל האטרקציות. עד<br />
הצהרים רחצה בים או באגם ואחרי הצהרים -טיול לאתרים<br />
היסטוריים עתיקים שנחתם בארוחת-ערב. על פי רוב היה זה<br />
אוכל מצנצנות – גולאש, קציצות, קלופס ברוטב עגבניות. צריך<br />
היה רק לבשל אטריות או אורז. חיסכון נצחי בכסף, הזלוטי היה<br />
חלש – הגרוש של העולם. הם חיפשו מקומות שבהם אפשר יהיה<br />
להתחבר לחשמל ואחר כך שוב ארזו את מטלטליהם באי-חשק כדי<br />
לנוע הלאה, אך תמיד עדיין במסלול המטפיזי של הבית. הם לא<br />
היו טיילים אמיתיים, כיוון שתמיד נסעו כדי לחזור. והיו חוזרים<br />
עם תחושת הקלה, של חובה שמולאה כיאות. הם היו חוזרים כדי<br />
לאסוף מהשידה את ערמות המכתבים והחשבונות. לעשות כביסה<br />
גדולה. לשעמם עד מוות בהצגת תצלומים בפני חברים שפיהקו<br />
בגניבה. הנה אנחנו ּבְ קַ רְ קָ סוֹן. וכאן האישה, ברקע האקרופוליס.<br />
אחר כך, חיו כל השנה חיי שגרה - חיים מוזרים: בבוקר חוזרים<br />
למה שמותירים בערב, בבגדים נספג ריח הדירה וכפות הרגליים<br />
מפלסות ללא לאות שביל על השטיח.<br />
כל זה לא היה בשבילי. כנראה חסר לי גֶן כלשהו הגורם לכך שעם<br />
העצירה לתקופה ממושכת במקום כלשהו, מכים מיד שורשים.<br />
פעמים רבות ניסיתי, אבל התברר ששורשיי לא היו מוצקים דיים<br />
וכל משב רוח חולף הסיט אותי ממקומי. לא ידעתי להנביט ניצנים,<br />
ניטל ממני הכשרון לטפל בצמחים. אינני שואבת נוזלים מהאדמה,<br />
אני אנטי-אנטאּוס. האנרגיה שלי מקורה בתנועה – ברעידה של<br />
אוטובוסים, המהום של מטוסים, טלטלה של מעבורות ורכבות.<br />
אני קומפקטית וקלה לאריזה. יש לי קיבה קטנה ולא תובענית,<br />
ריאות חזקות, בטן דחוסה וכתפיים שריריות חזקות. אינני לוקחת<br />
תרופות, לא מרכיבה משקפיים, לא צורכת הורמונים. אני מקצרת<br />
את שערי במכונה, פעם בשלושה חודשים, שאינני משתמשת<br />
בתכשירים קוסמטיים. יש לי שיניים בריאות, אולי לא לגמרי<br />
ישרות, אבל שלמות, רק סתימה אחת, וגם היא בשישית התחתונה<br />
משמאל. הכבד שלי במצב נורמלי. תוספתן – בסדר. הכליות הימנית<br />
והשמאלית במצב מעולה. אבי העורקים בסדר. שלפוחית השתן<br />
תקינה. הֶ מוֹגלוֹבין – 12.7. לוֹיקוֹציט – 4.5. הֶ מָ טוֹקריט – 41.6.<br />
טסיות דם – .228 כולסטרול – .204 קריאטינין – .1.0 בילירובין<br />
– 4.2 וכך הלאה. האיי.קיו. שלי – אם מאמינים בזה – 121, מספיק<br />
טוב. יש לי תפיסה מרחבית מפותחת במיוחד, כמעט מדויקת, אך<br />
לעומת זאת צידיות די עלובה. פרופיל אישיותי בלתי-עקבי, כנראה<br />
לא אמין. גיל – פסיכולוגי. מין –דקדוקי. ספרים אני תמיד קונה<br />
בכריכה רכה, כדי שאוכל להשאירם בלי צער ברציף הרכבת, לעיני<br />
אחרים. אני לא אוספת דבר.<br />
סיימתי את לימודיי, אך למעשה לא למדתי שום מקצוע ועל כך<br />
אני מאוד מתחרטת. סבא רבא שלי היה אורג, הוא נהג להלבין<br />
את הבד הארוג כשפרש אותו על צלע הגבעה והותירוֹ תחת קרני<br />
השמש הלוהטות. טוויית שתי וערב הייתה עשויה להתאים לי, אילו<br />
היו בנמצא נולים נישאים; אריגה היא מלאכתם של תושבי-קבע.<br />
בנסיעותיי אני נוהגת לסרוג. לרוע המזל לאחרונה החלו חברות<br />
4
אֹולגה טֹוקַ רְ צ‘ּוק רצים<br />
5<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2007<br />
123 × 197 • 296 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-03986-1<br />
Translations rights: De Geus<br />
תעופה רבות לאסור העלאת חוטי תפירה ומסרגות אל המטוס. לא<br />
למדתי, כאמור, מקצוע כלשהו ועם זאת - בניגוד למה שחזרו ואמרו<br />
לי הוריי - הצלחתי לשרוד, אני מוצאת בדרך מגוון של עבודות ולא<br />
התגלגלתי אל התחתית.<br />
כאשר שבו הוריי העירה לאחר הניסוי בן עשרים השנים, כאשר<br />
התישו אותם לבסוף תקופות היובש והכפור, המזון הבריא, שהיה<br />
מונח חורפים שלמים במרתף והעלה עובש, הצמר מכבשיהם שדחסו<br />
במאמצים רבים אל תוך גרונותיהן הפעורים של כריות ושמיכות,<br />
קיבלתי מהם מעט כסף ויצאתי בפעם הראשונה לדרכי.<br />
התפרנסתי מעבודות מזדמנות במקומות אליהם הגעתי. בבית<br />
החרושת בפרבריה של מטרופולין גדולה ליפפתי אנטנות שיועדו<br />
ליאכטות פאר. היו שם רבים כמותי. העסיקו אותנו שם באופן<br />
בלתי חוקי, בלי שאלות על מקום מוצאנו ותוכניותינו לעתיד. ביום<br />
שישי היינו מקבלים את התשלום ומי שלא התאים לו פשוט כבר<br />
לא הופיע ביום שני.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
6<br />
Photo: Olga Majrowska
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
7<br />
פולין, העשור הראשון של המאה ה-21. בערב יום הולדתו ה-52 יוצא גיבור הספר מביתו<br />
אחרי שגמלה בלבו החלטה להכיר אישה חדשה כחלק ממתנת יום ההולדת. כוונותיו<br />
לא מתממשות ובמקום זאת הוא מוצא את עצמו בקבלת פנים גדולה אצל בנימין ּבֶ זֶצְ ני,<br />
דוברו השנוא של המשטר הקומוניסטי בימי הממשל הצבאי וכיום איל-הון.בפולין כולה<br />
נפוצים סיפורים על המסיבות המתקיימות בארמונו כולל אורגיות אקסטטיות, שאליהן<br />
מוצאים את דרכם כל המי ומיללא יוצאים מן הכלל.<br />
כוח המשיכה של ביתו של בזצני כמוהו ככוח ההשחתה המוסרית המצוי בקרב האנשים.<br />
בעוברם את סף הארמון הם מאבדים כל סממן של זהות ונון-קונפורמיזם.מה שנותר להם<br />
הן מריבות ריטואליות-עקרות המתנהלות מעל מרתפים שבהם אסף מארחם ּפַ נְ אֹוּפְ טִ יק<br />
קֹון של המאה ה-20: בובות שעווה של סופרים, נשיאים, קומוניסטים, גולגלות של קורב<br />
בנות קאטין, תבליטים לאחר המוות של פני אישים ידועים והלבשה תחתונה של נשים.<br />
אולם לב לבו של עולם תת-קרקעי זה הוא חדר מיוחד שבו שוכן מרטיר מסתורי - גוויה,<br />
חצי-גוויה, קורבן של ההיסטוריה הרחוקה. לא ידוע מיהו, אך מי שלא יהיה המרטיר,הוא<br />
משמש בתודעה של כולם כביטוי לייסורי מצפון<br />
ובה בעת שריד של קדוש אישי.<br />
מארש פולוניה מזכיר מעין דיאגנוזה להלך המח<br />
חשבה הקיים בקרב קבוצות הלוקחות לעצמן את הזכות לעצב אידיאות קולקטיביות.<br />
מעצבי האידיאות נחלקים לשני מחנות. במחנה האחד מקבלות התפישות הנושנות של<br />
קונפליקטים ביטוי של מוצגים מוזיאוניים, בשני רעיונות לאומיים-קתוליים אנכרוניסט<br />
טיים משמשים כהכנות תיאטרליות לטֶ בַ ח. הראשונים היו רוצים לצרוך הכול, האחרים<br />
- לפשט הכול. שני המחנות “חדלו להאמין שבפולין חיים אנשים נורמליים“, ועל כן הם<br />
יוצרים קונפליקטים מזויפים ופתרונות מדומים.<br />
בעולם הדימויים הלאומי הפכו כל אופני הביטוי של הזהּות הקולקטיבית למוצרים בני-<br />
חלוף ומצאו עצמם במצב של קֹורֹוזיה. מתוך בלבול זה צומחת אפוקליפסה פרוורטית:<br />
המחנה הלאומי זקוק להפקרות שמייצג בזצני כדי להציב כנגדה את קדושתו-הוא,ואילו<br />
המחנה הפוסט-מודרני חייב לעורר זעזוע בקרב הפטריוטים כדי להתענג על חציית<br />
הצווים הלאומיים.<br />
אין פלא שבסצנות הסיום של הספר עולה הגיבור הראשי על כרכרה בדרכו ועוזב את<br />
הארץ.“פולני נורמלי לא שב לפולין לפחות פעם בחייו“.<br />
יֶז‘י ּפילְ ך, יליד 1952, סופר ופובליציסט, מן הסופרים הפולנים<br />
העכשוויים הנודעים ביותר.<br />
פשמיסלב צ‘פלינסקי
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה<br />
בשם האב,<br />
הבן ורוח הסיפור – אמן.<br />
קודם ליום הולדתי החמישים<br />
ושניים החלטתי שלמחרתו<br />
אכיר אישה חדשה. זמן רב השתעשעתי במחשבה הזאת, שהתגבשה<br />
בי אט-אט לצליל מכוון וסופי.<br />
זו לא היתה תחילתו של שעשוע ריק מתוכן, לא משחק או הימור.<br />
לא הפלגתי בקלות הדעת; כוונתי הייתה רצינית ונחושה: לפגוש,<br />
להכיר ולפתות תוך עשרים וארבע שעות בחורה אינטליגנטית<br />
וחטובה שגובהה לפחות מטר שבעים וטרם מלאו לה שלושים שנה.<br />
רציתי להעניק לעצמי מתנה נועזת ורציתי לבדוק אם אוכל לעמוד<br />
בכך. למראית עין הייתי עדיין בכושר, אולם חשתי שהמפלצת<br />
השוכנת בתוכי מתחילה לגווע. עדיין נהניתי ממוניטין מפוקפקים<br />
– מוצדקים, למען האמת – וניצלתי זאת, אך בניגוד למה שנדמה,<br />
ציניות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.<br />
האירוניה והראיה האינסטרומנטלית הטעונות בסיפוריי על<br />
נשים, לא נועדו אלא לחפות על העוולות שנגרמו להן, ואילו עכשיו<br />
מחפים שיירי הציניות, שרידי האירוניה והגישה האינסטרומנטלית<br />
המעושה שלי רק על יאוש וגעגוע.<br />
כבר שנה לפחות כרסמו בי תחושות רעות, הלב הרעיד, העולם<br />
שמעבר שיגר יותר ויותר אותות מצוקה. חיפשתי מזור בכתיבת<br />
זיכרונות ובהאזנה למוסיקה. כתיבת הזיכרונות הרגיעה את עצביי<br />
לזמן מה, אך לא הניבה תוצאות מספקות; האזנה למוסיקה<br />
העניקה שלווה עמוקה ומתמשכת אך תוצאותיה היו מבעיתות.<br />
הריק שהשתרר אחרי ״חליל הקסם״ היה לעתים בלתי-נסבל;<br />
הבחילה בעקבות צריכה סדרתית של ַארְ יות מאת גלּוק הייתה<br />
מזוויעה. למרות זאת נמשכתי לנעלה שבאמנויות כבחבלי קסם,<br />
נמשכתי למוסיקה כפי שנמשכתי פעם לשתייה. משיכה זו השתקפה<br />
גם בחיי האהבה שלי: עזה מכול היתה בהם מוזת המוסיקה.<br />
באותה עת הייתי קרוע בין שלוש נשים: רקדנית בלט שזה עתה<br />
החלה בקריירה מבטיחה, זמרת אופרה המפתחת קריירה מבטיחה<br />
וכַ נֶרֶ ת בעלת עבר מפואר שנטשה קריירה מבטיחה.<br />
צריך להבין שבנוסף לכך הרביתי לטלפן לכל מיני בחורות.<br />
פיתיתי דוגמניות, מלצריות, תיכוניסטיות וחגתי בסבב בלתי-<br />
פוסק של מורות באמתלה של לימודי שפות זרות. הגעתי למצב של<br />
קרבה מסוכנת עם סטודנטית לרפואה, שמנמונת מעוררת תיאבון;<br />
התמוגגתי משיחות עם היסטוריונית של ספרות אנגלית, שהייתה<br />
שברירית וממש לא הטיפוס שלי; לא עמדתי בקסמה הממגנט של<br />
וירטואוזית ניקוד-מלים קצרת-שיער שהכרתי לגמרי במקרה;<br />
חיכיתי לשובה מדבלין של עובדת שכירה צעירונת )הוצאתי הון<br />
עתק על שיחות טלפון אליה(; ולמרות זאת עדיין הציבה בפני פיתוי<br />
בלתי מבוטל האצנית למרחקים קצרים, מפורסמת לשעבר שניהלתי<br />
אתה רומן סוער בשנת 1999 ועכשיו התגוררה לא רחוק ממני; לא<br />
פעם חזרתי במחשבותיי אל מאיְ קָ ה )ברונטית גבוהה ודקיקה( ואל<br />
מַ גְ דָ ה )לבקנית רחבת-גוף ומוצקה(, שביקרו אותי בקיץ שעבר והיו<br />
דלוקות במידה שווה עליי וזו על זו; שקלתי ברצינות גמורה להינשא<br />
למיליונרית אסטונית; לא התנזרתי מזונות רחוב, ובתוך הכאוס<br />
התובעני הזה, עדיין המשכתי בגיחות מזדמנות בהנחה שההיכרות<br />
המכרעת עודה לפני.<br />
יחד עם זאת היו הזמרת, הרקדנית והכנרת שלושת עמודי התווך<br />
של הבלבול בחיי.<br />
הקשר עם הזמרת )שכונתה בפי מבקרי המוסיקה ״גרון המלאך״(<br />
היה הארוך, האינטנסיבי והמורכב מכולם. עם רקדנית הבלט זה<br />
נמשך זמן קצר: היא לא הייתה נגישה לשום רגש אנושי אחר זולת<br />
אורגזמה. ואז הופיעה בחיי הכנרת והפיצה סביבה קסם שלא<br />
מן העולם הזה. קשה לומר שהיא תפסה מקום במקצֶ ה הרגשות<br />
העמוקים, אבל הצל בין שדיה, שהזדקר ממחשופיה, היה שקול<br />
לעוצמתן של תנועות חברתיות גדולות.<br />
היא הייתה המבוגרת, היפה והמטורללת ביותר מבין השלוש.<br />
הייתה בת ארבעים ומשהו )בדגש חזק על ׳משהו׳(, היו לה תווי פנים<br />
רכים, עור בגון חום זוהר וגיזרה של מאמנת כושר. לפעמים עשתה<br />
רושם של האישיות החכמה עלי אדמות, לפעמים לא הותירה מקום<br />
לספק: שום דבר לא נקלט אצלה.<br />
היא טענה שניחנה ברוח הקודש ושביכולתה לקרוא מחשבות של<br />
אנשים; היא הלכה לפסיכותרפיסט והתישה את עצביו בהצגות<br />
המענות שערכה; במשך חמישה ימים בשבוע ניזונה מנבטי חיטה;<br />
בימי שלישי וחמישי הייתה מתאמנת בחדר כושר; בסופי-שבוע לא<br />
קמה מהמיטה, שתתה וודקה ״גוֹזְ ׳קָ ה ז׳וֹלוֹנְ ּדקוֹבָ ה״ ישר מהבקבוק<br />
וזללה כמו בהמה.<br />
כשדיברה בטלפון נבלה את פיה בחזירויות שעוד לא נשמעו<br />
כמותן; שגרה מסרונים פורנוגרפיים מסמרי-שיער בנייד ושלחה<br />
מכתבי זימה רב-סוגתית בדוא״ל – ועדיין במשך שבועות שלמים<br />
לא הסכימה אפילו להתנשק.<br />
ואם לא די בכל אלה נהגה לקיים את כל פגישותיה רק במסעדות<br />
יפניות, שהיו חביבות עליה יותר מכל. הליכה רגילה לקולנוע,<br />
לתיאטרון, לקונצרט או אפילו יציאה לטיול רגלי – לא באו בחשבון<br />
אצלה. תמיד התחמקה בתואנה שאין לה זמן, אף על פי שלא<br />
ברור מה בדיוק עשתה בזמן הזה; לפחות כשנה כבר לא ניגנה, לא<br />
התאמנה, לא הרחיבה את הרפרטואר, לא ערכה חזרות, לא נתנה<br />
שיעורים. היא היתה נשואה, אך כבר שנים - פרּודה; גם אם עדיין<br />
היו לה ולבעלה בנפרד עניינים משותפים כלשהם, היא לא הקדישה<br />
8
9<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
130 × 215 • 192 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-2471-161-1<br />
Translations rights:<br />
Świat Książki<br />
להם זמן. בין כך ובין כך טווח הפעילות שלי היה מוגבל: רק<br />
מסרונים, מכתבים בדוא״ל ומסעדות יפניות.<br />
להתכתבויות התמסרתי במלוא הלהט; מסעדות יפניות תעבתי<br />
בכל לבי. גם אילו למדתי להשתמש במקלות אכילה מן המזרח<br />
הרחוק, לא הייתי משתלט עליהם: ידַ י רעדו כמו ידיו של יוחנן<br />
פאולוס השני בסוף ימיו.<br />
ביד רועדת אחת ניקרתי בצלחת ובשנייה מיששתי את הכנרת<br />
מתחת לשולחן. – זה נעים מאוד, מה שאתה עושה, מרקיז – אמרה<br />
– אבל אני עוד לא מוכנה – לדעת הפסיכולוג שלי אני עוד לא מוכנה.<br />
ניגבתי בעדינות את אצבעותיי השמנוניות מסושי בקדמת תחתוניה<br />
ומשכתי את כף ידי חזרה.<br />
נפרדנו בקרירות מיומנת, אם כי לא מאולצת. נשבעתי שלעולם<br />
לא אפגוש אותה ולא אחליף אתה מילה. אחרי כמה ימים ריצד על<br />
צג הנייד שלי מסרון נוטף מיצי אהבה רבגוניים. אחרי שעה עניתי.<br />
אחרי שבוע ישבתי במסעדה יפנית כשדג נא תקוע בגרוני.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
יֶז‘י ּפילְ ך מארש ּפֹולֹוניה
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
10<br />
Photo: <strong>Instytut</strong> Książki
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
11<br />
“עמק השמחה“ הוא רומן הרפתקאות דינמי עם מרכיבים של מדע בדיוני וגם דיון בשא<br />
אלות מוסר ופילוסופיה. עלילת היצירה מתרחשת ברובה במאה העשרים )משנות השל<br />
לושים עד שנות השבעים(. העלילה מתרחשת ערים גרמניות )מינכן וברלין(, פולניות<br />
)גדאנסק וורשה( ורוסיות )סטאלינגראד, מוסקבה(. במישור האנקדוטה מתאר הרומן<br />
את סיפור חייו הבלתי רגיל של אריק שטאמלמן, “מפסל פנים“, מאפר מחונן, חלוץ הכיר<br />
רורגיה הפלאסטית. אריק היה בעל כשרון מעורר התפעלות למניפולציות במראה האנוש<br />
שי. הוא מייפה, בין השאר, את חזותם של היטלר וסטאלין, מגלה ומתקן את יופיה של<br />
מרלן דיטריך, ליד סטאלינגראד שומר על כבודם<br />
של שרידי הקצינים הגרמנים, דואג לכך שיופיה<br />
של מומיית לנין לא יועם. עלילותיו של הגיבור<br />
הראשי, ואילן היוחסין שלו, לא מתמקמים, כמוב<br />
בן, בתוך המוסכמה הריאליסטית. אריק הוא,<br />
לאמיתו של דבר, יצור מן החלל החיצון, רוח טובה, שמופיעה על כדור הארץ כדי לתקן<br />
את מעשי ידיו של הבורא, את המכוערים להפוך ליפים, את הזקנים לצעירים, את הנשים<br />
לגברים )או להיפך(, לשנות מה שנקבע מראש )למשל, את ההשתייכות לגזע אנושי<br />
מסוים(. הרפתקאותיו המפליאות של המאפר הגאוני הן רק תירוץ עלילתי. חווין מעוניין<br />
בדיון על בעיות מתחום הפילוסופיה. סטפן חווין בוחן סוגיות כמו זהותו של האדם במאה<br />
העשרים, הפיתוי לברוח מה“אני“ לתוך מסיכה והעמדת פנים, טרור היופי, חלומות שווא<br />
על האלמוות. באופן מטפורי סטפן חווין מתאר את מצב האמנות ואת מצב האמן במאה<br />
שעברה.<br />
סטפן חווין, יליד 1949, סופר, מסאי והיסטוריון ספרות.<br />
כתב שורה של רומנים מפורסמים ומוערכים: “האנמן“ ( 1995(,<br />
“אסתר“ )1999(, “שקנאי הזהב“ )2003(, “אשת הנשיא“ )2005(.<br />
דריוש נובצקי
סטפאן חווין עמק השמחה<br />
היא<br />
הופיעה בחדר האיפור שלי בשעה שלוש. ידעתי שלא<br />
יהיה קל. היא עיקשת, מכירה בערכה. היא תתגונן.<br />
הייתי חייב להשתמש בעורמה כדי להכניעה. היא<br />
האמינה שהיא טובה כמות שהיא. טעות שרוב השחקניות נכשלות<br />
בה. כשהתחלתי למרוט את גבותיה בפינצטת פח היא התרגזה<br />
והסבה את פניה:<br />
– מה זאת אומרת?!<br />
– אך הגברת דיטריך – קדתי קידה מתוך כבוד – אין בכוונתי<br />
להרע. גבירתי, אנא הפני את תשומת לבך לתרשים עפעפייך. יש<br />
לך עפעפיים יפים מאוד, כמו שאין לאף אישה. לרוב הנשים יש<br />
עפעפיים מוסתרים על ידי עור מתחת לגבות. לעומתן, לגבירתי יש<br />
עפעפיים פתוחים. את העובדה הזאת יש להדגיש. גבות מורמות אל<br />
על וקמורות כקשת תדגשנה את האפקט. עכשיו יש לגבירתי גבות<br />
קצת עבות מדי.<br />
– עזוב את זה במנוחה, אדוני! – היא לא חדלה להתרגז – תספקנה<br />
לי הגבות שיש לי!.<br />
– את רואה, גבירתי – דיברתי איתה בשלווה, כמו שמדברים אל<br />
ילד – יש לך גבות יפות מאוד, רק שהן מעט עבות מדי. בתקריב הן<br />
תיראנה כמו שני קוים שחורים על המצח. גבות רגילות של אישה<br />
רגילה. נא להביט – הרמתי קצת את גבותיה באצבעותי – האם כך<br />
לא טוב יותר? על גבותיך להיראות כקשת בענן אחרי גשם קיץ. היא<br />
חייכה:<br />
– מה שמך?.<br />
– אני? – התפלאתי למשמע השאלה, כי למי אכפת מה שמו של<br />
איזה מאפר. – שמי הוא אריק וייסמן.<br />
– ואני כבר חשבתי ששקספיר. אולי אדוני כותב שירים?. – איפה?<br />
– התפרצתי בשמחה נסתרת, כשראיתי שהעניינים הולכים בכיוון<br />
הנכון. – אלה רק פניך שנתנו לי השראה לטונים גבוהים.<br />
– אז אדוני חושב שכך יהיה טוב יותר? – היא הרימה את גבותיה<br />
באצבעותיה בעודה מביטה במראה.<br />
– בודאי – אישרתי בשכנוע רב. – רק אנא, הזהרי – היא מתחה<br />
לעצמה את העור על הרקות כשבדקה את ההשפעה.<br />
– זה קצת כואב.<br />
לקחתי את הפינצטה והתחלתי למרוט שיערה אחר שיערה<br />
בעדינות, כשאני מעניק לגבות צורת קשת מושלמת.<br />
– גבות כקשת בענן – היא מלמלה באירוניה בעודה עוקבת<br />
בעיניים מצומצמות אחר תנועות ידי.<br />
בזהירות, פעם אחר פעם סילקתי בנשיפה את השערות מהעור<br />
וכאילו בנשימה חמה החזרתי לחיים את החיוורון הקר של מצח<br />
נשי. הייתה זו עבודת נמלים ממש. לא ידעתי מדוע, אך כאשר<br />
מרטתי כך בפינצטת פח את הגבות הצרות הללו, הלב פעם לי בבית<br />
החזה כפי שלא פעם מעולם.<br />
כך בדיוק הרגיש בוודאי בוטיצ׳לי כשצייר את הפרימוורה שלו.<br />
בפקעת צמר גפן טבולה בתרכובת אמיאלס ניגבתי בעדינות את פניה<br />
של הגברת דיטריך, ואחר כך ניגשתי להרכבת בסיס מקרם-מרסיי.<br />
היא התמסרה לכל באדישות, כאילו הדבר לא נגע לה עצמה, אלא<br />
לאיזו אישה אחרת לגמרי, שהתיישבה במקומה ליד מראה עם תשע<br />
נורות.<br />
– אני יכולה לעשן? – שאלה.<br />
– אוח, הייתי מעדיף שלא – כופפתי את ראשי – סלחי לי גברתי,<br />
זה גורם לי לפיזור דעת.<br />
את השיער צבעתי בצבע פלטינה, הנחתי צלליות חזקות על<br />
השכמות, את הריסים השחרתי במסקרה, את השפתיים העבתי<br />
באודם.<br />
– אלהים הטוב! אם היית רואה, המפקח קלּוגֶה, כיצד היא<br />
נראתה לפני המלאך הכחול! מי היא הייתה! כמו, אלוהים ישמור,<br />
בת של איזה פוליצלויטננט שתאר לעצמך הרויחה בהתחלה את<br />
לחמה בפרסום גזרות חדשות של נעליים. בעצם, היא כלל לא<br />
נקראה דיטריך, אלא מריה מגדלנה פון לוש. אדוני מבין – פון<br />
לוש! היא נולדה בשוננברג בסדאן-שטראסה, הלכה לבית הספר<br />
שבגאסטיינר-שטראסה. אדוני יודע איפה זה גאסטיינר-שטראסה!<br />
כילדה העריצה עד אין גבול את הני פורטן, הלכה לכל הופעה<br />
שלה בקורפירסטנדאם, למוצארט-זאל ולמרמור-זאל. היא לקחה<br />
שיעורים אצל ריינהרט עצמו, אך מה היתה התוצאה?! נו, מילא, היא<br />
שיחקה אפילו בכמה מחזות של שקספיר, אך באילו תפקידים! אחר<br />
כך היא התגוררה בקייזר-אלאה. הבאתי אותה לשם פעם במונית.<br />
בדיוק למספר 54. ב-24, כשהתחתנה עם זיבר, שכרה דירה זולה<br />
בקומה הרביעית. ומי הייתה השותפה שלה לדירה? לני ריפנשטאל.<br />
כן, אדוני המפקח קלוגה, לני ריפנשטאל בכבודה ובעצמה. אצל<br />
פאבסט ברחוב האבוד היא אפילו שיחקה עם גרטה גארבו. אחר כך<br />
הן מאוד לא אהבו זו את זו, אך אז היא שיחקה. פעם אחת בחיים!<br />
ושרה בקברטים את הקטעים הקטנים האלה שלה, של מישה<br />
ספוליאנסקי, בעצם, בהצלחה מאוד ניכרת. והרומן הלא נחוץ הזה<br />
עם קלייר ולדורף? למה היא הייתה צריכה את זה, אינני יודע. על<br />
החוזה למלאך הכחול היא חתמה באוקטובר. אלי היקר, אני זוכר<br />
היטב כיצד הצלם גינתר ריטאו החמיץ פנים: ״לגברת דיטריך יש<br />
אף אווזי ואין יודעים מה לעשות עם זה.״ ואחר כך הוא צילם אותה<br />
במלאך הכחול! הוא ולא אחר, המפקח קלוגה! אדוני יודע, היו לה<br />
תחביבים משונים. היא למדה לנגן על מסור מהשחקן איגו סים.<br />
אתה שמעת מתישהו, המפקח קלוגה, על שחקנית גדולה כלשהי,<br />
12
13<br />
Tytuł<br />
Gdańsk 2006<br />
135 × 200 • 544 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-89859-10-6<br />
Translations rights: Tytuł<br />
שמנגנת על מסור? ואני רואה, אדוני, נכנסתי פעם לחדר האיפור<br />
שלה וראיתי שהגברת דיטריך מנגנת על מסור. אדוני מתאר את זה<br />
לעצמו? יושבת על כיסא, עירומה, עם סיגריה דבוקה אל השפתיים,<br />
בגרביונים עם חוטים אדומים, בכובע צילינדר ומנגנת מצוין על<br />
מסור. אריך פומר – המפיק של המלאך הכחול – אם מישהו נזכר בה<br />
בנוכחותו - צעק עד שרעדו החלונות: ״כולן, רק לא הזונה הזאת!״.<br />
הוא שכב אז, כפי שאני זוכר, עם רגל מגובסת. הם כלל לא רצו<br />
אותה. לא פומר, ולא היינריך מאן, שכתב את התסריט. הוא העדיף<br />
שאת תפקידה של לולה לולה תגלם טרודה הסטרברג מהקברט<br />
הברלינאי ״וילדה בינה״. וכשצילמו את צילומי הנסיון של העלמה<br />
מנהיים ושל הגברת דיטריך, כולם פסקו: ״מנהיים טובה יותר״. כך<br />
זה נראה אז, המפקח קלוגה. ההצגה הראשונה של המלאך הכחול<br />
התקיימה ב-1 באפריל, וכבר ב-2 באפריל היא נסעה לארה״ב, כי<br />
היא חתמה על חוזה עם פאראמאונט בחמש דקות. נפרדתי ממנה<br />
בתחנת הרכבת אנהאלטר. עכשיו כולם צועקים ששטרנברג הוא<br />
שגילה אותה!<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
סטפאן חווין עמק השמחה
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
14<br />
Photo: Elżbieta Lempp
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
15<br />
פאבל הילה הוא אחד מכותבי הרומנים הפולנים הטובים ביותר, כפי שהוא מוכיח שוב<br />
בקובץ סיפוריו, “סיפורי הים הקר“. בחלקו אנחנו מוצאים המשך למוטיבים מוכרם ביציר<br />
רותיו כמו, למשל, סיפור מסדר המנוניטים שהתיישב בז‘ולאבי ומורשתו נגדעה במלחמ<br />
מת העולם השניה, אך רובו עוסק בנושאים חדשים. אין אלה - כמו בפרוזה המוכרת של<br />
הילה -רק מוטיבים של העיר גדאנסק וסביבותיה. הגיבורים שלו נודדים הפעם אל קצוות<br />
העולם, לאי אולנד, לציריך, לניו-יורק, למדבר סהרה וכו‘. על כן המציאות שלהם מתרח<br />
חבת, אף על פי שרוב ההסתעפויות מובילות את הקורא אל עירו של המספר, גדאנסק<br />
- “שושנת הרוחות“, המאחדת גורלות אנוש שונים.<br />
במרכז הסיפורים מציב הילה את הגורל האנושי ומתבונן בו כאילו היה כתב חרטומים. הוא<br />
מחפש בו משמעות, סיום קונסטרוקטיבי כלשהו אך מוצא לרוב מסתורין וצירוף מקרים<br />
בלתי צפוי, או אפילו אבסורדי. צאצא היונקרים בן חבל פומרניה, יואכים פון קוטביץ, עייף<br />
ומואס בעימותים הלאומיים בחבל הולדתו, מקדיש את חייו ואת רכושו לחיפושים אחר<br />
“השפה הראשונית“ המיתולוגית, זו שמשותפת<br />
לכל האנושות. אולם כשהוא מגיע למדבר סהרה,<br />
הוא נופל בידיהם של גנבים ברבריים ומת בשבי<br />
)אבולעפיה(. גיבור הסיפור, פרנץ קארל ובר,<br />
יורש במפתיע סכום כסף גדול מאביו, אך בצאתו לציריך לקבל את גיזת הזהב שלו, אינו<br />
נוהג כמיליונר, אלא רק מנסה לממש את חלומות הילדות והנעורים על רכבת צעצוע, על<br />
שערוריה רומנטית עם אישה משתוללת מאהבה נכזבת, שהכיר בנסיבות נעימות.<br />
אצל הילה אין לכתב החרטומים של החיים פתרון חד-משמעי. הגיבור נכנס אל עומק<br />
סימניו של הכתב הזה כפי שנכנסים אל נבואותיו של ספר התמורות הסיני, שהתשובות<br />
בו מעורפלות ודורשות פירושים נוספים, אף שמדובר לא רק בהבנת משמעות הארועים,<br />
אלא כפי שאומר דוקטור צ‘נג המסתורי: “להשתחרר מהמחשבה ולקבל את המציאות“.<br />
פאבל הילֶ ה, יליד 1957, הוא מן הסופרים הפולנים המפורסמים<br />
ביותר, מחברם של כמה רומנים, שתורגמו לכמה עשרות שפות, מחזאי<br />
ופובליציסט.<br />
יז‘י יאז‘בסקי<br />
ספרו של פאבל הילה “קסטורפ“ בתרגומו של רפי וייכרט יראה אור בהוצאת חרגול.<br />
כן ראו אור בעברית ספריו “מרצדס בנץ“ )תרגום: מירי פז, הוצאת חרגול 2003( ו“לאן נעלם דויד וייזר“<br />
)תרגום: מירי פז, הוצאת חרגול - עם עובד, 2006(.
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
החשמליות<br />
והאוטובוסים כבר לא פעלו,<br />
לכן בקרון הרכבת החשמלית<br />
שרר דוחק נורא. לא הייתה<br />
אפשרות אחרת להגיע אל מרכז גדאנסק, והרי כולם רצו בדיוק<br />
לשם, לתחנת הרכבת המרכזית, שממנה היה מרחק הליכה של שבע<br />
דקות בלבד לשערי המספנה. וכמעט כולם, הן בלחש והן בחצי קול,<br />
דיברו על אותו הדבר: בינתיים עוד לא יורים! אך בודאי יתחילו,<br />
אין בכך ספק, השאלה רק מתי? אני גם זכרתי את חודש דצמבר<br />
הזה מלפני עשר שנים: אז יצאנו עם אבא לגן ביתנו כדי לשמוע את<br />
הקולות המגיעים ממרכז העיר דרך חלון המרפסת הפתוח. האויר<br />
הקר הביא את צליל היריות הבודדות, את אזעקות האמבולנסים,<br />
את רעש הטנקים. ירח של שריפה האדים מעל העיר. ברקע הקודר<br />
שלו הופיע מסוק כל רגע, האיר בתוך ההמון ואז דרך רגעי ההבזק<br />
הבודדים שמענו את היריות מהנשק האוטומטי הכבד. לעיתים,<br />
כשכל הקולות הללו נדמו, היה נדמה לנו שאנו שומעים את קול<br />
ההמון החוזר בגלים כמו פזמון.<br />
– זכור – אמר אבא, כשירדנו שתי קומות למטה לדירה שלנו – זוהי<br />
תחילת סופם. ברור, שבאומרו ״סופם״ אבא לא התכוון לפועלים.<br />
את משרדי המפלגה השרופים ראיתי כמה ימים מאוחר יותר דרך<br />
חלון החשמלית, כשבוטלה שעת העוצר. בהצטלבות הרחובות, ממש<br />
ליד תחנת האוטובוס, מצאתי קסדה של עובד המספנות, שהייתה<br />
מעוכה כמו קופסת גפרורים. ריח השריפה והגז המדמיע היו בכל<br />
מקום. בוטלו העליות במחירי המזון. אנשים ערכו במהירות את<br />
קניות החג. באותה מידה של מהירות הורדו בכיתתי תצלומיהם<br />
של מנהיגים שהודחו מתפקידם. המורה שלנו לציור עצם עיניים<br />
כששרפנו אותם על מדורה ליד מזבלת בית הספר. צירנקייביץ׳ בער<br />
הרבה יותר זמן מאשר גומולקה . 1 אולי משום שדיוקנותיו הודפסו<br />
על נייר באיכות נמוכה יותר. בערבים, בבתים דיברו רק על הפועלים<br />
ששרו את האינטרנאציונל מול משרדי ועד המפלגה בגדאנסק. כיצד<br />
ירו בהם בגדיניה. כיצד עינו את העצורים. כיצד בשקט, בסיוע<br />
סוכני השירות החשאי קברו את הנרצחים. כיצד ספינות המלחמה<br />
הסובייטיות עגנו בחופי עירנו. כיצד מזכיר המפלגה החדש הבטיח<br />
לכל העם כולו בטלוויזיה שלום, שגשוג וצדק.<br />
כל זה נע בזכרוני כסרט בשחור-לבן מימי הילדות, שנשכח מזמן.<br />
עכשיו, כאשר המון מזיע נשפך מהקרונות ונע בחום הצולה של<br />
אוגוסט אל עבר שערי המספנות, קשה היה לתאר שמישהו ירצה<br />
לירות לערב רב מלבני וצבעוני זה של מקומיים, תיירים ועיתונאים.<br />
מלבד יתרונו הבולט של הקיץ על פני החורף היה עוד הבדל אחד,<br />
עמוק הרבה יותר. העובדים התבצרו עכשיו במספנות, לא יצאו אל<br />
הרחוב והרחוב הוא זה שבא אליהם עכשיו בדמויות של אנשים<br />
שהביאו אוכל, כסף, השיגו מידע ללא לאות. על שער המספנות,<br />
מלבד זר פרחים ודגלה של פולין, נתלה גם דיוקנו של האפיפיור.<br />
ההודעות ברמקול נשמעו כתפילה המונית: ממש משעה<br />
לשעה הצטרפו אל השביתה מפעלים מכל רחבי פולין. לנין<br />
עשוי גבס באולם הועידות היה מוכרח להביט כיצד באה<br />
לעולם דרישה: כן, אנחנו רוצים העלאות שכר, אך יותר מכך<br />
אנו רוצים שיהיו לנו איגודי עובדים עצמאים בהחלט משלנו.<br />
– בינתיים זה נראה כמו פיקניק – שמעתי את קולו של פרדק<br />
מאחורי גבי – אבל מעניין איך זה יסתיים?<br />
– אם יש כוונה לדכא אותם – הסתובבתי אליו וראיתי שבא אל<br />
המספנה באופניים – אז רק בלילה, כשלא יהיה פה איש.<br />
– אולי זה מה שיקרה – בפניו של פרדק לא ניכרה מבוכה – אך<br />
קודם כל יהיה עליהם לפרוץ את השער עם טנק. אחר כך להוציא<br />
אותם מכל מיני פינות. אם תתגלה התנגדות פסיבית, זה יימשך<br />
כמה שעות. ואם הבחורים יפתחו כמה בקבוקי אצטילן? או יכנסו<br />
אל הספינה וינתקו את הרסנים? מלבד זאת – סוף-סוף הגענו אל<br />
הגדר הסמוכה לשער עצמו ופרדק השעין את האופניים על רשת<br />
הפלדה – מלבד זאת יש עוד משהו. – הצביע על דיוקנו של האפיפיור<br />
– יש לנו אותו, והוא גדול מכל הגדודים!<br />
– הייתי סומך יותר על כמה עשרות מפעלים שובתים. נו, ועל אלה<br />
שמוכנים להצטרף.<br />
– נו, הרי זה בדיוק מה שמתרחש – פרדק הוציא קופסת סיגריות<br />
והתחלנו לעשן – אינך רואה שזו מהפיכה אמיתית?!<br />
כך זרמו השעות. עישנו ופטפטנו, שום דבר מעבר לזה. דרך השער<br />
עברו משלחות חדשות והתקבלו במחיאות כפיים. הודעות, החלטות<br />
הוועד, שירים ותפילות זרמו ללא הרף דרך הרמקול. ההפגנה היתה<br />
בלתי פוסקת והאווירה נעשתה דחוסה כאשר בצדו הפנימי של השער<br />
הופיע פועל עם סרט קשור לזרועו: בידיים מלוכלכות בצבע דפוס<br />
זרק עלונים אל גלי ההמון. חתיכת נייר אחת לא נותרה על האדמה.<br />
כל אחד רצה שיהיה לו – ולו למזכרת - עלון חדשות שהצנזורה לא<br />
עשתה בו שמות קודם לכן.<br />
– משכפל לא רע. – בחן פרדק – רק שהם שמים יותר מדי צבע,<br />
עוד אין להם נסיון.<br />
– אם היו מקריאים את זה ברדיו בנוסף – התבדחתי – לכל רחבי<br />
פולין, אתה לא חושב?<br />
– אין לנו עדיין רדיו – פרדק הרצין לפתע – אך האם באמת יש<br />
לך אופניים?<br />
– אין לי – השבתי – אך שמעת אולי מה שאמרו – הצבעתי לעבר<br />
הרמקול – עובדי הרכבת לא יפסיקו את תנועת הרכבות לבקשת<br />
הוועד. כדי לא לשתק את העיר.<br />
16
17<br />
Znak<br />
Cracow 2008<br />
126 × 206 • 208 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-240-1031-8<br />
Translation rights: Znak<br />
– אני לא מתכוון לזה – פרדק נפנף בידו – מה איכפת לי<br />
מחשמליות? אני מתכוון לדואר אופניים!!<br />
וכך בדיוק, מהרעיון הפשוט של פרדק החלה מהפיכת אוגוסט<br />
שלי. ביום המחרת ביקרתי בחנות ברחוב רוח הקודש.<br />
– נמכרים כמו מים – חייך המוכר – ובעצם הכול כבר נמכר!<br />
נותר רק האחרון – הוא הצביע לעבר פינה חשוכה של החנות –זוג<br />
אופניים באיכות מפוקפקת, מיובוא מארץ אחות סוציאליסטית<br />
ואין לי גלגלים חלופיים!<br />
כמה רגעים מאוחר יותר נסעתי ברחוב רוח הקודש לעבר רחוב<br />
טקאצקה באופניים אוקראיניים סולידיים וכבדים, עמידים בפני<br />
הכפור, המהמורות, הגשם, החום, החול והשלוליות. לאופניים<br />
היה תא מטען מוצק למדי, מערכת של מפתחות מתחת למושב וגם<br />
דינאמו ואורות. רק הפעמון לא פעל, כאילו נרדם משהו במנגנון<br />
הפשוט שלו, אבל זה היה חסר חשיבות. חלפתי לאט על פני בניין<br />
מחסני הנשק, התיאטרון, אולמות המסחר, הספריה של האקדמיה<br />
למדעים, בעודי חש שמושב קשה מדי עוד יגרום לי צרות, אם לא<br />
אעטוף אותו, כמיטב המסורת, בכומתה ישנה או במגבת.<br />
– הוי, אלוהים, - נאנח פרדק, כשנפגשנו בערב בפינת רחוב<br />
לאגייבניקי – הרי זו רכבת משורינת במקום חיל פרשים! דרך אגב,<br />
שמעת אתמול את רדיו אירופה החופשית? הרוסית ממלמלים<br />
משהו על תמרונים צבאיים, שיאיצו אותם וכך הלאה? אתה חושב<br />
שהם יפלשו אלינו?<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
פאבל הילֶה סיפורי הים הקר<br />
צירנקייביץ׳ 1 – ראש ממשלת פולין במשך כמה קדנציות בתקופת פולין העממית.<br />
גומולקה – המזכיר הראשון של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת וראש<br />
המדינה הפולנית בין השנים 1956-1970. הודח מתפקידו )הערת המתרגם(.
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
18<br />
Photo: Krzysztof Opaliński
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
19<br />
גיבורי הרומן הפסיכולוגי “אישה וגברים“ הם שני זוגות נשואים בני ארבעים. העלילה<br />
מתרחשת בווארשה בשנים 2003-2004, אך ראשיתה בתמונה קצרה המתרחשת<br />
בשנת 1994. הרופאה קלרה והאדריכל יאצק חשוכי הילדים חווים משבר זוגיות. הגבר<br />
נתקף בדכאון בעקבות כשלון בעבודה. האישה, שאינה זוכה בתשומת לב, מנהלת פרש<br />
שיית אהבים עם יוליאן הצעיר והמקסים. קלרה<br />
ויאצק הם מייצגים אופייניים של מעמד הביניים<br />
הליברלי. לעומתם, הזוג השני - יואנה ומארק<br />
- מייצג את חוגי השמרנים. יש להם שלושה ילד<br />
דים, הם מתכננים להביא לעולם ילדים נוספים.<br />
היא עקרת בית והוא כולו טרוד בעבודה וכמעט<br />
שאיננו בבית. גם הנישואין האלו יעמדו בפני<br />
מבחן קשה. בסופו של דבר מארק ינטוש את אשתו ואת שלושת ילדיהם למען רופאת<br />
שיניים צעירה וסקסית. נישואיהם של קלרה ויאצק ישרדו. היא תנטוש את המאהב הצע<br />
עיר, הוא יתגבר על הדכאון וישלים עם אשתו. בתוך העלילה הסכמטית לכאורה שוזרת<br />
מנואלה גרטקובסקה תובנות נוקבות על מעמד המשפחה בפולין וזורה אור על מוסכמות<br />
חברתיות ותרבותיות. היא מעצבת את דמויות גיבוריה בדיוק רב ומתארת את התמורות<br />
ביחסים שבינה לבינו בזמננו. אישה וגברים הוא רומן משעשע ואינטליגנטי.<br />
מנואלה גרטקובסקה, ילידת 1964, סופרת ופובליציסטית.<br />
פרסמה את ספרה הראשון בשנת 1991. עד כה הוציאה 11 ספרים; לאח<br />
חרונה פרסמה כרכים של רשימות “יומן פולניה“ )2001( ו“אירופאית“<br />
)2004(. יצירותיה מתורגמות לצרפתית, ספרדית, הונגרית, פינית,<br />
גרמנית, רוסית ואוקראינית.<br />
דאריוש נובאצקי
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים<br />
בחניית<br />
׳איקאה׳ דחפה יואנה לתוך תא המטען<br />
זוטות שנפלו מתוכו: נרות, מפיות.<br />
– ניסע כבר, הקטן עוד יתעורר. היא התיישבה ליד מארק שהביט<br />
במרקע המחשב של המכונית.<br />
– לא נגעת – הוא בדק את לוח הבקרה – הדקי חגורות, אני אעשה<br />
את זה – הוא התעטף במעיל ארוך בצבע רימון, ודילג מעל שלולית<br />
שיצר השלג. נעל את דלת הלגונה והדביק חזרה את המדבקה<br />
השמוטה עפ סמל הדגים הנוצרי.<br />
– כדאי לשנות את הדג. צבע זהב על שחור לא במיוחד... – לפני<br />
שנכנס למכונית בדק אם כסא התינוק של מאצ׳יוש שישן על המושב<br />
האחורי מהודק היטב ונישק את חוטמו הקטן של הילד.<br />
– כדאי – יואנה פתחה לו את הדלת.<br />
כשהיו במצב רוח מרומם נהגו לעוות מילים ולהחליף ביניהם<br />
ביטויים ששמעו מפי ילדיהם.<br />
הקניות היו מוצלחות, הם מצאו גלגלת ממותגת עבור ילדם<br />
הקטן, הזמינו מובילים שיעבירו את ארון המגירות לצעירים עבור<br />
הבוגרים יותר. בדרך אל הקופות גרפו קישוטי חג מולד.<br />
– ואולי נשאיר את הדג במקומו ונקנה מכונית חדשה? – מארק<br />
התבונן במראה ובדק אם יואנה מתרשמת. הוא אהב לעשות להם<br />
הפתעות, לקנות לילדים משחקי מחשב חדשים, לממן בגדים שחלמו<br />
עליהם במסעי קניות בקניונים. צווחות השמחה היו אז גם לכבודו.<br />
יואנה שמחה לקראת המתנות, לקראת החופשה בספרד שנקנתה<br />
בהזדמנות יום קודם לכן, ואמנם היו לה תמיד הסתייגויות:<br />
– יכולת לשאול אותי, מה זה משנה אם היית בטוח, כן, אני<br />
מרוצה, אבל... – ה״אבל״ הזה היה ביטוי של ההתנשאות.<br />
ההתנשאות שלה על הנדיבות שלו שפירושה: ״יש לך הכל, אבל<br />
לא מספיק״. יואנה הגנה על עצמאותה באמצעות רוע לב וספירת<br />
חופשותיו של מארק.<br />
– אני מניחה שכבר שילמת מקדמה. אני מנחשת... לקסוס?<br />
– לקסוס? ערימה של כסף, לא ידוע תמורת מה. לקסוס מוצאת<br />
בעיניך?<br />
– אמרו בפרסומת שזה מעסה את מושב הנהג.<br />
– אם היה לי קשר אליו... אני מכיר פראיירים שהיו הורגים את<br />
עצמם בהלוואות כדי להשיג לקסוס שכזה.<br />
– אני לא מכירה. אנחנו מתעלסים פעם בשבועיים, פוש-פוש – זו<br />
לא הייתה האשמה, רק תזכורת דיסקרטית.<br />
– באמת? – מארק נכנס לתוך מעקף.<br />
– לעיתים נדירות אף יותר – היא הודתה אחרי הרהור – מה<br />
קנית?<br />
– כלום – ליטף אותה בכתפה – אל תשתוללי.<br />
– כמה זה עלה?<br />
– חשבתי על משהו גדול יותר... רכב שטח... – הוא הציע.<br />
– אנחנו עוברים לחיות על הירח? – החלפת רכב בדרך כלל ניבאה<br />
שינוי בחייהם. היא החשיבה קניית רכב חדש לצורה של נשירת<br />
פרווה אצל גברים.<br />
– הדרכים גרועות יותר ויותר, ויותר טוב כבר לא יהיה, אהובתי,<br />
בכספו של משלם המיסים סותמים חורים, אך רק בתקציב.<br />
– מאיפה אתה יודע?<br />
– יודעים דברים כאלה... מחברים מהמשרד הקודם. מה היית<br />
אומרת אם... משהו יותר ספורטיבי? – הוא בחן עד כמה הוא יכול<br />
להרשות לעצמו. לשכוח את המחויבויות המשפחתיות.<br />
– אני אמורה לעשות מירוצים אחריך עם הילדים על טרנטה?<br />
– בעבר שיבחת את האוטו הקטן שלך.<br />
– בוא נמכור את שניהם ונקנה מגאן.<br />
– למה לנו שתי מכוניות זהות, יואשיה?<br />
– הן בטוחות לילדים. מגאן ומיני ואן – היא התחילה משא ומתן<br />
לא על דגם האוטו, אלא על עצמה. על כך כמה היא יכולה להתמקח<br />
לטובתה.<br />
– אני לא אסע לעבודה בסיר לילה. תסלחי לי, אין לך מושג בזה,<br />
את בחרת כבר אחת.<br />
הוא לא הבין למה ויתר לה בעת קניית לגונה. באוטו בן השלוש<br />
התקלקל הכל, החל מבולמי הזעזועים וכלה במנעולים בדלתות.<br />
יואנה, בעודה מקסימה את מנהלי המוסך, השיגה הנחה בתיקון תא<br />
ההילוכים. הם תלו את מבטיהם בחזה שלה כמו במדליות מבריקות,<br />
כמעט קרעו את עצמם לגזרים כששיבחו את רגליה בחצאית צמודה,<br />
כאילו היו המשך שרירי וסקסי של השפתיים החיצוניות. האם הוא<br />
לא העריך מספיק את אשתו? הייתה לו היכולת להשוות אותה עם<br />
יואנה של פעם, קלה יותר, רזה יותר וללא נפיחות של בוקר. הוא<br />
עדיין אהב אותה, התגאה בפני עצמו שהוא אוהב אפילו יותר את<br />
הבשלות שלה, את היופי האימהי שבה.<br />
– אני לא מבינה במכוניות? אז למה אתה שואל אותי? – היא<br />
ניחשה שהעניין כרוך בהלוואה נוספת.<br />
הם עדיין לא שילמו עבור הבית שנרכש בעת הצמיחה תחת<br />
שלטון הימין, כשמארק היה אחד היועצים הצעירים ביותר<br />
של ראש הממשלה. ממש לפני הבחירות, שהחברים שלו הובסו<br />
בהן ברחו ממשרדי הממשלה ומשכו אותו אחריהם אל תחנת<br />
הטלויזיה הפרטית והקתולית .KA-TEL מארק הרגיש עצמו בטוח.<br />
מתישהו אנשים איבדו את עבודתם ועכשיו לא יכלו להשיגה<br />
עוד. הייתה לו עבודה משלו ושטר הבטחון שלה – החברים<br />
20
21<br />
Świat Książki<br />
Warszawa 2007<br />
130 x 215 • 272 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-247-0557-3<br />
Translation rights:<br />
Bertelsmann Media<br />
העוברים מחברה אחת לאחרת. את חוסר הנסיון הם השלימו<br />
על ידי יצירתיות. בתאגידים ממלכתיים זו הביאה הפסדים<br />
שניתן היה לסתום אותם על ידי תקציב המדינה, ובאופן פרטי<br />
הביאה לפשיטות רגל. הטלוויזיה הפרטית שניהלו בלטה פחות<br />
ופחות, למרות נסיון שוחד מכוון במיטב התכניות של המתחרים.<br />
ההפסקות המתארכות בשידורים מולאו בשירים מאיים חלומיים<br />
והמרקע – בסמל התחנה, הכוכב הכחול. תחנת הטלויזיה דעכה<br />
לעיני הצופים. יואנה חששה שיום אחד ישאר רק כוכב נופל<br />
ומארק המובטל.<br />
– אוטו גדול יותר אכן נחוץ, אך אם מדובר בי, הייתי רוצה לפתוח<br />
עסק... – אחרי הולדתו של מיכאש היא ניסתה לנהל בית ספר<br />
לשפות זרות. היא לא ציפתה שתהיה תחרות קשה ואת העובדה<br />
שילדים שמשאירים אותם עם בייבי-סיטר יחלו באנגינה עונתית,<br />
אלרגיה, געגועים.<br />
– מה? למה? אין לך זמן. – מארק בלם מהר מדי.<br />
– כבר יש לי, אני יודעת כיצד לטפל בזה בלי לנטוש את מאצ׳יוש.<br />
הייתי מרויחה את המינימום במקרה שאתה... תרצה לחפש עבודה<br />
טובה יותר. – היא רמזה בראייה מרחוק אל הכשלון הצפוי.<br />
– יש חסכונות.<br />
– לא רבים.<br />
– עזוב את המכונית, יותר טוב, תגידי, מה עם הסילווסטר?<br />
– יבואו עשרה אנשים. זה כולל אותנו, וגם קלרה תבוא.<br />
– הם היו צריכים להיות בהרים.<br />
– יאצק לא מרגיש טוב.<br />
– היא תבוא לבדה? את היית הולכת לבלות אם אני הייתי<br />
חולה?<br />
– יאצק איננו חולה, הוא מרגיש לא טוב. יש לו דכאון והוא מעדיף<br />
להיות לבדו.<br />
– נו, בבקשה, היא הכניסה אותו לזה – שמח.<br />
– מארק...<br />
– אמרתי לך, האקופונקטורה מזיקה, הגוף מתגונן. הרי ראיתי,<br />
היא כל הזמן דקרה אותו, נגד נזלת, נגד השיעול.<br />
– אתה לא מחבב אותו.<br />
– אני מחבב את קלרה מאוד, אני לא מחבב את המחטים. עינויים<br />
לא יעזרו לאף אחד. את יודעת מאיפה צץ לה רעיון האקופונקטורה,<br />
היא לא אמרה לך? הסינים עינו בזה את האסירים. לא רע, הה?<br />
דוקטור מנגלה לא היה מתבייש.<br />
– אל תשווה אותה לנאצים. אפשר לומר כל מיני דברים גם על<br />
החברים שלך...<br />
– מה למשל?<br />
מאצ׳יוש החל לבכות כשהתעורר.<br />
– שהם סולידריים – אמרה בבוז – עצור, אני חייבת להאכיל<br />
אותו.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
מנואלה גרטקובסקה אישה וגברים
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
22<br />
Photo: Maciej Zienkiewicz/Agencja Gazeta
23<br />
גיבור הרומן “זה הכל“ הוא מארק טורם, סופר בשל ומר נפש, מחברם של אחד-עשר<br />
רומנים מוערכים שהודפסו במהדורות רבות. כוכבו דרך בעבר ודעך עם שינוי המשטר<br />
ב-1989. טורם הוא בעיצומו של משבר יצירה. במשך זמן רב לא פרסם ספר ונשתכח<br />
מהר. הוא משוכנע שבתרבות הספרותית החדשה ההזדמנות לפרוץ ניתנת רק לסופרים<br />
מחוללי סנסציות )רצוי:שערוריה בתחום שבינו לבינה(, שהצהובונים והטלוויזיה עטים<br />
עליהן. הוא נערך, אפוא, לחולל סנסציה משל עצמו בתקווה שזו תעורר עניין מחודש בו<br />
וביצירתו.<br />
טורם מחליט להקליט בווידאו את התאבדותו שלו. הוא רוצה לירות לעצמו בראש לאחר<br />
קריאת נאום פרידה מלא פאתוס מול המצלמה. לצורך זה הוא מגיע מוורשה לקרקוב, עיר<br />
נעוריו מלאי האושר, שהיו מלאים בהצלחות בשדה האמנות וכיבושי אהבה מוצלחים. הוא<br />
משתכן בדירה, שהעמיד לרשותו מוציא לאור<br />
בתור מקום מתאים לעבודת יצירה.<br />
זה הכל הוא מונולוג של סופר מתוסכל. עלילת הספר מתפתחת בשני כיוונים. ברובד המצ<br />
ציאות זהו סיפור שלושת הימים האחרונים, הקודמים להתאבדותו של טורם, החולפים<br />
בשתיית וודקה, בבדידות ובהרהורים. הרובד הרחב יותר מורכב בדיוק מההרהורים הללו<br />
- שורה של זכרונות עבר וחשבונות נפש. החשוב ביותר הוא החשבון שעורך הסופר עם<br />
הנשים בחייו - חשבון מר וטעון בשנאת נשים. את קדמת הבמה תופסת ההתחשבנות<br />
מלאת הכאב ויחד עם זאת - אירונית מאד - של טורם עם נשואיו. יסודות אחדים ברומן<br />
חותרים תחת אופיה הריאליסטי של העלילה. אפשר לקרוא את זה הכל כבדיחה ספרות<br />
תית מעודנת, כדיון שבתוך בדיון או כפנטזיה קודרת ובה בעת משעשעת על מצבו של<br />
היוצר בן זמננו.<br />
יאנוש אנדרמאן, יליד 1949. סופר, תסריטאי ומחזאי,<br />
מחבר תסכיתי רדיו ומתרגם ספרות צׂ'כית.<br />
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
דאריוש נובאצקי
יאנוש אנדרמאן זה הכל<br />
באתי<br />
אל העיר הזאת כדי להתאבד באורח פומבי.<br />
החלטתי לירות בעצמי בצורה ראוותנית,<br />
משום שאני רוצה לשרוד. המוות המרשים<br />
הזה, שידובר בו הרי רבות, יקים לתחייה את ספריי לשנים רבות,<br />
יחפשו אותם ויקראו, יודעי דבר בתחום הספרות יעבירו בתשומת<br />
לב יתרה את מחרוזות המילים שלי בין אצבעותיהם, וסטודנטיות<br />
רגשניות לספרות פולנית יכתבו על היצירות הנשכחות ההן עבודות<br />
מאסטר. אולי ייכתבו דוקטורטים ושמי יכנס אל תכנית הלמודים<br />
בבתי הספר? לבטח יצירותיי ימצאו זמן רב בתוך ספרי הלימוד,<br />
ובספרות הפופולרית יכנו אותי: היוצר המקולל. זה נשמע שאפתני<br />
מאד, אך יפה.<br />
שנים רבות לא הוצאתי ספר. פעם, בימי המשטר הישן, כולם<br />
דיברו עליי. שם המשפחה הקליט והלא רגיל שלי, טורם, הוערך<br />
מאוד בחוגי הספרות. היה מכובד ומדורג גבוה. בתוך שנים בודדות<br />
הוצאתי אחד-עשר רומנים. הוצאות הספרים נלחמו עליי, הייתי<br />
מסוגל לפעול ביעילות מעודנת לעילא בכל רגע היסטורי, ולשמור על<br />
אהבת הקוראים, על הכרה מצד הברנז׳ה ועל נייטרליות מסויימת<br />
מצד השלטונות. כל זה דרש מצדי תמרונים טקטיים מסויימים,<br />
אולם זה לא היה קשה מדי. היה עליי רק לפעול מבעוד מועד,<br />
לחזות מעת לעת התרחשויות ומפנים פוליטיים, לחוש את הרגע בו<br />
היה עליי להסתתר בצל.<br />
קודם כתבו שאני תקוותה של הספרות, אחר – כך שאני תקוותה<br />
המוגשמת, וביום מן הימים מבקר ספרות מסויים הגדיר אותי<br />
סופר גדול.<br />
לאחר נפילת המשטר כתבתי שני רומנים נוספים, אך החוש<br />
שלי הכשיל אותי בפעם הראשונה. ראשית כל פרסמתי אותם<br />
בעיתוי לא נכון. הייתי צריך לחכות כמה שנים ורק אז להזכיר<br />
את דבר קיומי. מיהרתי והיה זה צעד בדרך לאבדון. אמת היא<br />
שהמהדורות עדיין היו ענקיות, אך השוק התפקע מספריהם של<br />
סופרי הגולה, שנרכשו בסקרנות, וברומנים לנשים מדרגה שנייה,<br />
שיובאו מהמערב ותורגמו בידי קבוצות סטודנטים שנשכרו<br />
בידי המו״לים בכמה לילות ממש: כל אחד קיבל את הקטע שלו<br />
לתרגום, וספרים שבושלו כך יצאו מיד אל מכבש הדפוס, ומיד<br />
למדפי החנויות, עם האותיות הבולטות והכריכות המוזהבות שלא<br />
נודעו כמותן קודם לכן.<br />
הרומנים שלי טבעו בגל הזה. בנוסף, בזמנים הסוערים ההם,<br />
ההתעניינות בספרות הלכה ודעכה במהירות מסחררת. שבועונים<br />
וירחונים צבעוניים הופיעו ונעלמו, קמו תחנות טלוויזיה חדשות<br />
והמסכים נתמלאו בהמוני גיבורים של אינספור טלנובלות, ולא<br />
חלף זמן רב עד שלאיש לא היה ראש או פנאי לקרוא ספרים. אחרי<br />
מספר שנים המצב השתפר והתייצב קמעה, אך הייתה לי כבר<br />
תדמית של סופר שגרם הפסדים ניכרים.<br />
את ההשפלה הראשונה בחיי כסופר חוויתי כשראיתי את אחד<br />
הרומנים שלי במכירה במבצע בקניון סיטונאי. במכלי פלסטיק<br />
נדחסו בלי שום מיון מאות כותרים. ההבדל היחיד ניכר במחירים,<br />
שצוינו על פיסות הקרטון. את ספרי ראיתי במכל שעליו התנוסס<br />
המחיר הנמוך ביותר. עזבתי מהר את בית הקברות הזה, משום<br />
שחששתי שמישהו מהקונים הבודדים יזהה את פניי.<br />
מיד התקשרתי למו״ל והודעתי לו שאני מפסיק את שיתוף<br />
הפעולה איתו. הוא לא הבין אותי.<br />
– אינני מבין, האדון טורם – אמר.<br />
– מדוע לא? מה, לכל הרוחות, כל כך קשה בזה? הספר שלי<br />
בקניון סיטונאי? במכל פלסטיק? כמו, לעזאזל, איזה גזר? כמו<br />
תפוחי אדמה?<br />
– אדוני איננו מבין את הזמנים החדשים. אין לי קשר לזה, זהו<br />
עניינו של הסיטונאי, שאץ לו רץ וקנה כמה מאות עותקים ולא<br />
הצליח לדחוף אותם לחנויות הספרים ורוב המהדורה, שאני עצמי<br />
לא הצלחתי לדחוף לסיטונאים, נשלחה לגניזה.<br />
הייתה זו מילה שלא הכרתי עד אז.<br />
– אז, קיבינימט, זה כבר כמו בימי היטלר? כמו בימי סטאלין?<br />
אולי במקרה כזה פשוט יותר יהיה לשרוף את הספרים על<br />
המוקד?<br />
– אדוני לא מבין את המציאות – אמר המו״ל בשלווה ולפתע<br />
לא יכול היה להשתלט על עצביו – אדוני יודע, קיבינימט, עד כמה<br />
גבוה מחיר האיחסון של המהדורות? אלה מחירים שעולים על ערך<br />
המהדורה עצמה! מי יכסה את העלויות הללו? אולי אני? על הזין<br />
שלי הכל! – צעק ידען הקלאסיקה המתורבת עד כה, ואני טרקתי<br />
את השפופרת בלי לומר מילה.<br />
ואחר כך במשך שנים לא הייתי מסוגל לכתוב שום רומן.<br />
עכשיו באתי לעיר הזאת כדי להתאבד באורח ראוותני ובכך<br />
לאלץ את הקוראים, המבקרים וההיסטוריונים של הספרות<br />
להתחיל לחיות שוב דרך הרומנים הישנים שלי. התחלתי לרקום<br />
את התכנית הזאת בפגישה מקרית ביריד הספרים, אליו הגעתי<br />
מתוך הרגל ישן.<br />
המקום בו אתאבד הוא חלומי. זהו מגדל שעון גבוה, הסמוך<br />
לבית ההוצאה לאור. כדי לטפס למעלה, יש להיכנס אל הדלת<br />
האחורית של ההוצאה לאור, להמשיך ולהגיע אל חצר אפלולית<br />
ולפנות ימינה, עד הדלת. אחר כך מספיק להתגבר על שמונים<br />
ושתיים מדרגות בטון. בצד ימין של גרם המדרגות האחרון ישנה<br />
כניסה למקומות כלשהם, שאולי מהם מטפסים גבוה יותר, למקום<br />
24
25<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2008<br />
125 × 195 • 312 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04261-8<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
שבו נמצא מגנון השעון. בצד שמאל נמצאת דלת הכניסה לדירת<br />
השרד של ההוצאה לאור. נכנסים אל פרוזדור ארוך שבו נמצאים<br />
השרותים. מאחורי דלת נוספת נמשך הפרוזדור. שלוש דלתות.<br />
למטבח, לחדר האמבטיה ולחדר השני, שממנו נכנסים אל חדר<br />
השינה. בחדר השינה, היישר ממול חלון בן שלוש דלתות בצורה של<br />
חצי עיגול, עומד שולחן גדול, שעליי להשתמש בו לכתיבת הספר,<br />
אולם לא אזדקק לשולחן הזה. אשתמש בשולחן עגול קטן ובאחת<br />
משתי הכורסאות. ישנו כאן גם ציוד אחר חוץ ממגדל השעון עצמו.<br />
המחוגים קפאו על השעה שתים עשרה שלושים ושלוש. בחלון בן<br />
שלושת הדלתות שלי, בחלק האמצעי, בתצלום תלוי וילון. כתובת<br />
תחת התצלום: לשכת המסחר והתעשייה. אי אפשר להגדיר מתי<br />
הבניין צולם, משום שאיני יכול לזהות את הרכבים המצויים למטה<br />
לרגלי הבניין. שניים מתוכם הן כרכרות. אך שלושה שממוקמים<br />
כשצדם האחורי מופנה אלי? גם כרכרות עם תא שהורכב עליהן?<br />
או שמא המוניות הראשונות? סביר יותר כי אלו כרכרות משום<br />
שהגלגלים צרים מדי. לכן יתכן שהתמונה צולמה בתחילת המאה.<br />
לא משנה.<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יאנוש אנדרמאן זה הכל
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
26<br />
Photo: Magdalena Słysz
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
27<br />
“שחקן הפינג-פונג“ הוא רומן פופולרי שעלילתו רצופה במפנים סאטיריים ורומנטיים.<br />
הוא מבוסס על רקע הטבח בידוובנה, עיירה קטנה בצפון מזרח פולין, שתושביה הפולנים<br />
טבחו ביוני 1941 בשכניהם היהודים. השנה היא 2001. שופט בדימוס מגיע מאמריקה<br />
לטקס הסרת הלוט מאנדרטת הזיכרון לנטבחים. בעבר, כשהיה נער, לא הצליח להציל<br />
מן הפוגרום את חברו היהודי, שאיתו נהג לשחק פינג-פונג. מבצעי הטבח עדיין חיים<br />
בעיירה. לתושבי המקום הערכות שונות באשר להיסטוריה משנות הכיבוש הגרמני. שיח<br />
חות שנערכות כעבור שנים עם העדים, המבצעים והאשמים בפוגרום ועם ילדיהם, עם<br />
תושבי העיירה החדשים ועם אלה שהגיעו לטקס מרחבי העולם, הן הזדמנות לחשבון<br />
נפש מר ונוקב עם העבר. פעם אחר פעם מתגלים סודות אפלים הקשורים בפוגרום,<br />
פעם אחר פעם הטבע האנושי האפל נוטל את<br />
זכות הדיבור. ההסטוריה של המאה העשרים,<br />
במיוחד ההסטוריה של חלק זה באירופה היא פארסה טראגית, אומר גיבור הרומן. בית<br />
העלמין, שם נחים הקורבנות את מנוחתם אמנם יצוחצח ויבריק, אך מבצעי הפשע והצאצ<br />
צאים שלהם עדיין מושלים כאן. החיים בעיירה נמשכים כסדרם: נקשרות פרשיות אהבה<br />
וידידויות חדשות, אפילו שיחות של טעם מתנהלות, אולם ה-end happy שברומן הוא<br />
רק למראית עין. חשבון הנפש עם העבר הוא פרודיה, הפושעים אינם באים על עונשם,<br />
המסתורין של מעשי ידינו אינו מתגלה לעומק. הדבר נגע במצפונם של אחדים, בין האש<br />
שמים המועדים חיים גם אנשים בעלי רצון טוב, אולם מעל לכל מרחפים דברי ההבל של<br />
שוטה הכפר שתחת השפעת התעמולה האנטישמית של העיתונות הימנית מתייחס אל<br />
הטקס בעיירה כאל קשר יהודי שמטרתו לדרוש במרמה פיצויי ענק מפולין.<br />
יוזף חן, יליד 1923, סופר, ביוגרף, מסאי, תסריטאי. ספריו תורגמו<br />
ל-18 שפות<br />
מארק זאלסקי
יוזף חן שחקן הפינג-פונג<br />
הוא<br />
חיכה להם בחזית הבית – בדיוק כפי שהעיתונאית<br />
תיארה אותו: גבוה, רזה מאד, כמו גיירוואזי ללא<br />
השפם, עם זיפים אפורים בני כמה ימים על פניו. הם<br />
הציגו את עצמם זה בפני זה, עברו אל הגן, אל מתחת לענפיהם של<br />
עצי הפרי. אולי רבותיי ישתו משהו? אולי קוואס? לא, תודה, אנחנו<br />
אחרי ארוחה, ובעצם כבוד השופט אין פנאי בידו.<br />
– אדון סטפאן – אניה ניסתה לשכנעו – אדוני יספר בבקשה<br />
לכבוד השופט משהו על הגן שלך.<br />
– הדובדבנים הללו... אדוני רואה? – ושם הלאה, עצי תפוח. מעט<br />
מהפריחה נפגעה מהכפור, מקצת היה ניתן להציל – אלה, אדוני<br />
רואה, אלה צמחו אצל משפחת אהרליך.<br />
מייק התבונן בארגמן של הטרקטור שעמד בין העצים, סביבו<br />
רבצו וקרקרו העופות והפסיונים, ודאי מצאו גרגרים שנפלו<br />
והתפזרו.<br />
– אני וזיגע אהרליך היינו ידידים – אמר לבסוף. – זה שנורה<br />
בידי ואלדק.<br />
– אני יודע, יודע. ואיזה מין אדם הוא היה, האהרליך הצעיר הזה?<br />
אינני זוכר אותו. – הוא הוסיף כעבור רגע - רק את אחותו מירקה.<br />
– מניין העצים הללו כאן?<br />
– עקרתי אותם מהגינה שלהם ושתלתי אותם אצלי.<br />
– סנופק הרשה לאדוני?<br />
– הוא עוד לא שלט שם. הייתה תקופה שכזאת, ללא בעלים, אפשר<br />
לומר, שבה העצים יכלו להפוך לעצי פרא. אני הצלתי אותם.<br />
– אדוני הרוויח מזה?<br />
– העץ – יש לו זכות לחיות. זאת הסיבה לקיומו.<br />
זה היה פשוט מדי לומר: והאדם – אין לו זכות לחיות? בנאלי.<br />
האדון סטפאן הודה:<br />
– הרווחתי מזה.<br />
– וחתול יש לאדוני?<br />
– יש לי שני חתולים. ולמה אדוני שואל?<br />
– אני משער שאדוני יודע. משום שקאז׳קו בוטרים...<br />
– הוא לא יבוא לכאן – אמר הגנן בקדרות.<br />
– מניין אדוני יודע? הוא מטורף.<br />
– גם מטורף יודע היכן הוא יכול לחטוף.<br />
הם עברו אל הדירה. שולחן גדול, כסאות, סמוך לקיר נמצא שעון<br />
עומד, שאינו פועל. תשע ורבע. מתי הוא נעצר בשעה הזאת? ולמה<br />
האיש הבודד הזה לא מפעיל אותו מחדש? מייק שאל בהצביעו על<br />
השעון:<br />
– זה שלהם?<br />
– לא, של משפחת וולפוביץ׳. באתי אליהם, אמרתי שצריך ללכת,<br />
שקוסטק הורה כך, אדוני יודע איזה, אביו של ואלדק, אז הוא,<br />
וולפוביץ׳, אמר לי: ״קח את זה, סטפאן, קח, אני מעדיף שאתה<br />
תיקח״.<br />
– למה העדיף שאדוני יקח?<br />
האיש פרש את ידיו.<br />
– אינני יודע. אולי הוא הרגיש שאינני מרוצה מזה. אינני<br />
יודע – חזר ואמר – הוא נתן לי עוד שעון יד: ״קח, למה שמישהו<br />
אחר יקח?״<br />
– איפה שעון היד הזה?<br />
– נתתי לבן שלי.<br />
– לטכס החניכה הנוצרי?<br />
– נו...<br />
– הוא ידע למי שייך השעון?<br />
– לא, מאיפה? אולי הוא ניחש לאחר מכן. – נבוך. – לא ראיתי את<br />
בני זה זמן רב. אולי הוא זרק את השעון לנהר.<br />
– אתה היית מתרגז עליו בשל כך?<br />
– בשל זה? לא, אני משער שלא. למרות שחפץ הוא חפץ. צריך<br />
לכבד. אבל היום לא הייתי מתפלא.<br />
– ואז?<br />
– הרי לקחתי את השעון הזה.<br />
– אדוני אמר לוולפוביץ׳: תודה?<br />
– אינני יודע. אני משער שלא. אולי לקחתי ככה, כאילו זה שייך<br />
לי, בעד עבודה קשה, מפני שזו הייתה עבודה קשה, כמו חפירת בור.<br />
האדון וולפוביץ׳ הזה – אולי זה יעניין את אדוני – כשיצאנו מהבית,<br />
הוא מלמל משהו מתחת לאף, אולי בעברית. אז אני שואל: מה<br />
אתה ממלמל שם, אדוני? והוא: את ספר איוב. – הגנן הנהן בראשו<br />
בהרהורים, אחר כך אמר: הגעתי לזה כעבור שנים.<br />
– לספר איוב?<br />
– כן, לזה. יש לי כתבי הקודש, למרות שהם אוונגליים.<br />
– ומה אדוני קרא שם?<br />
– שזה נגמר בטוב. איוב הקים משפחה חדשה, והתעשר שוב.<br />
– והאיוב הזה של אדוני נספה בלהבות, רצית לומר?<br />
– נספה בלהבות – בדיוק את זה רציתי לומר.<br />
– הוא השווה את עצמו לאיוב שלא לצורך?<br />
הגנן לא ענה, רק הנהן בראשו. הגנן ניגש לשעון העומד שלא פועל.<br />
בעודו בוהה במחוגים העצורים, הוציא מעצמו הגה חנוק בקושי:<br />
– נורא ואיום.<br />
כך הוא חושב היום – האם גם אז חשב כך?<br />
– אדוני חשב: מה זה אני עושה?<br />
– אינני זוכר, אני משער שלא חשבתי שום דבר. ריק בראש. אני<br />
28
29<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 224 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-426-1<br />
Translation rights: W.A.B.<br />
זוכר שהייתי צמא.<br />
– אז למה אדוני אומר ״איום ונורא״?<br />
– משום שגם זה משהו איום ונורא.<br />
– אדון סטפאן – העיתונאית השמיעה את קולה – אדוני יספר על<br />
מירקה, שאדוני השופט יקשיב.<br />
בעל הבית התיישב ליד השולחן ותמך בכפות ידיו בראשו.<br />
– מירקה... – הוא התחיל. – היתה מבוגרת יותר מהידיד שלך.<br />
הייתה בערך בת תשע עשרה, רק ללכת להתחתן. בחורה יפה. היא<br />
לא הייתה בבית, באו לקחת את ארליך והיא הסתתרה בסמוך<br />
לעיירה, ואדוני אז הוציא מהעיירה את הידיד שלך.<br />
– זה לא הצליח – נזכר מייק.<br />
– לא הצליח. ואלדק רדף אחריכם, אני יודע. חזרתי הביתה<br />
דרך השדות, עייף, בקושי עמדתי על הרגליים כשראיתי שמירקה<br />
רצה לקראתי. שיער פרוע, שיבולי חיטה בשערותיה, עיניים – עיני<br />
מטורפת. צעקתי לה: ״בחורה, לאן את רצה? הסתתרי!״ והיא:<br />
״אני רוצה לאמא, לזיגמוש.״ אני אומר: ״הם כבר אינם, את יכולה<br />
להינצל, חזרי מהיכן שבאת!״ והיא נפלה על הברכיים: ״אדון<br />
סטפאן, שאדוני יירה בי, אני מתחננת לפניך, אני רוצה לאמא!״<br />
ואני השבתי על כך: ״מה זה, את השתגעת? את יכולה לחיות! חבל<br />
על בחורה יפה כל כך!״<br />
– אדוני אמר זאת בדרך אחרת – קבע מייק ללא היסוס.<br />
– נו, כן, אמרתי בדרך אחרת, הייתי אדם פשוט וגס רוח. עבר<br />
בראשי שאם הייתי אומר בצורה יותר עדינה, נבונה... והיא:<br />
״סטפאן, אני מתחננת בפניך, עשה זאת בשבילי, אני רוצה להיות<br />
יחד עם אמא, הרי אני אמות גם ככה. זו בקשתי האחרונה וזה מה<br />
שנחשב. הרי יש לך אקדח, תירה.״<br />
– היא בכתה?<br />
– אני משער שלא. הוצאתי את האקדח מאחורי החגורה ויריתי<br />
ישר בלב. כדי שהיא לא תתענה. גררתי אותה מהשביל לשוליים,<br />
הנחתי אותה כאילו הייתה חיה, רגליה היו מעורטלות עד לפה, אז<br />
כיסיתי את ברכיה בשולי שמלתה. בלילה הגעתי עם עגלה, שמתי<br />
אותה עליה, הסוסה חרחרה – אדוני יודע, הסוסים, אם אינם<br />
רגילים, לא אוהבים מטען שכזה. הבאתי אותה לבית הקברות<br />
היהודי, חפרתי קבר, קברתי. הכל בסוד.<br />
– למה בסוד?<br />
– לא היו משבחים אותי על זה.<br />
– והאם התוודית בפני הכומר על זה?<br />
– לא.<br />
– את הרצח הזה אדוני לא החשיב לחטא?<br />
– זה היה חטא. יכולתי שלא להרוג. – לאחר רגע. – ההם היו<br />
הורגים אותה, והיא רצתה שאני אעשה את זה. לא יכולתי לסרב.<br />
נו, אמור לי, אדוני – יכולתי?<br />
אניה אמרה בזעם:<br />
– יכולת להציל.<br />
– היא רצתה לאמא. – הוא דיבר, ועיניו מושפלות, בוהות בשולחן.<br />
– לעיתים קרובות זה עומד לי לפני העיניים: היא מתחננת – על<br />
הברכיים – סטפאן, זו בקשתי האחרונה. ואני יורה. לא סירבתי.<br />
– הרים את ראשו. – ואדוני השופט, מה אדוני חושב על כך?<br />
השופט מרפי סיגל לעצמו נימת דיבור כמעט משרדית.<br />
– לא טיפלתי בתיק שכזה.<br />
כשנפרדו, מייק שאל:<br />
– אדוני יודע איזה טכס יש מחר?<br />
הגנן הנהן בראש.<br />
– אני יודע.<br />
וזהו זה.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יוזף חן שחקן הפינג-פונג
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
30<br />
Photo: Grzegorz Korzeniowski
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
31<br />
גיבור הרומן, יהודי פולני המתגורר מזה 35 שנה בדנמרק, מצוי בעיצומו של משבר:<br />
הוא מאבד את משרתו במרכז המחקר ע“ש סרן קִ ירְ קֶגֹור ואשתו נוטשת אותו. אם עד<br />
אז נדמה היה כי התאקלם לא רע בדנמרק, הרי עכשיו הוא חש מנוכר, חסר משפחה,<br />
עבודה או כסף.<br />
בלשכת התעסוקה מייעדת לו הּפְ קידה שונאת הזרים עבודת מטפל בהוסּפיס. ּבְ רֹונֶק<br />
אמור לסעוד אדם גוסס שגם הוא, ככל הנראה, פולני. אולם משימת ה“סעד“ הגלויה עומ<br />
מדת בניגוד להוראה סודית: הקשיש הוא זר, המנצל את הסיוע של הממשלה הדנית;<br />
הוא מהווה מעמסה כספית הולכת וגוברת ומונע בכך הקצאת משאבים לדֶ נים אמיתיים;<br />
ה“אסיסטנט“ מצווה לנסות ולסיים את כל העניין בתוך חודש.<br />
בהוספיס מתברר לו, לעומת זאת, שההקצבות למוסד תלויות במספר הפציינטים החיים.<br />
לנוכח ההמלצות המנוגדות זו לזו, הוא מתחיל במשחק בו נשקלות עבודתו ופרנסתו אל<br />
מול חיי אדם זר.<br />
ברונק מתחיל לטפל בזקן באמצעות סיפורים. הוא מספר לזקן את קורות חייו: בן לאב<br />
קומוניסט ואם יהודיה, שבמקום אהבה קיבל חינוך על עליונותו של הרעיון המופשט על<br />
פני החיים עצמם )אבא( ועל עליונותו של קונפור<br />
רמיזם פחדני על פני אינדיבידואליזם )אימא(.<br />
במרס 1968, בימי מחאות הסטודנטים נגד המש<br />
שטר הקומוניסטי, הלשין עליו חברו לשלטונות.<br />
אחרי ריצוי שירות עונשין צבאי דוחקת בו אמו<br />
לעזוב את פולין.<br />
הרומן של שווידרסקי מצטרף להתחשבנות הכל<br />
ללית של פולין הדמוקרטית עם פולין הקומוניסטית. בהתחשבנות הזאת מתייצב שווידר<br />
רסקי לצד פוליטיקאים מן הימין, הרואים בפולין הקומוניסטית מדינה פושעת, אך בניגוד<br />
להם הוא כורך את כוחה של פולין הקומוניסטית בחולשתם של הפולנים. על-פי תפיסה<br />
זו, נסמך כוחה של פולין הקומוניסטית על היכולת לסחוט מהאדם את הצדדים הרעים,<br />
השפלים, הקטנוניים החומרניים ובאופן כזה לשתק את כושר ההתנגדות המוסרית שלו.<br />
מספרו של שווידרסקי עולה עמדה מאשימה ואתה תביעה לגזור את דינם של כל משרת<br />
תי ההשחתה המוסרית והבוגדים. הדמוקרטיה הדנית, שהסופר מתאר גם אותה מתוך<br />
עמדה ביקורתית, היא הנושא השני ברומן.<br />
נדמה שספרו הרב-קולי והמחכים של שווידרסקי - אירוני ורציני להחריד לסירוגין - נושא<br />
מסר על טיבה ויעדיה של דמוקרטיה. הוא גורס שדמוקרטיה חייבת להכיר באי שלמותה<br />
ולוותר על דרישתה המשפילה מן הזרים להיטמע בסביבתם. החופש שמציעה הדמוקרט<br />
טיה עשוי להעניק הזדמנות לבניית חיים טובים יותר. הזרות - במשמעותה האקזיסטנציא<br />
אלית - יכולה להפוך לאבן יסוד של מוסר חדש.<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי, יליד 1946, למד סוציולוגיה ופילוסופ<br />
פיה באוניברסיטת וארשה עד להשעייתו מהלימודים במרץ 1968. מאז<br />
שנת 1970 חי בדנמרק. במשך שנים עבד במרכז המחקר ע“ש סֶ רְ ן קירק<br />
קגור שבקופנהגן. מחברם של מאמרים וספרים מדעיים באנגלית, דנית,<br />
רוסית, שבדית ופולנית.<br />
פשמיסלב צ‘פלינסקי
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות<br />
אני מניח<br />
לאט על השולחן המשרדי את הטופס<br />
שמולא בצורה לא מדויקת, כמעט<br />
בסמוך לשני תצלומים צבעוניים<br />
במסגרות מוזהבות. בראשון מחייכים שני ילדים קטנים שמנמנים.<br />
לראשיהם קסדות פלסטיק של ויקינגים עם קרניים, שבאמצעותן<br />
הם מוכנים לדקור בכל רגע איזשהו אויב מנוול. בתמונה השנייה<br />
מופיעה הפקידה היושבת לפניי, כשהיא שקועה בשיחה אינטימית<br />
עם ּפִ יָה קְ יֶירְ סְ גוֹר, מנהיגת ״מפלגת העם הדני״ Folkeparti( )Dansk<br />
הלאומנית, הרוחשת איבה יוקדת לזרים. אני נזכר, שלא מזמן<br />
השווה פעיל מסוים של מפלגה זו את המוסלמים ל״תאים סרטניים,<br />
ההורסים את גופה הבריא של החברה הדנית״.<br />
– לבן? – אומרת הפקידה בהפתעה גמורה – חשבתי שאליי<br />
באים רק שחורים. אבל, מה שנכון, אנחנו רואים צבעים על דרך<br />
הניגוד. ככלות הכל, בלי שחור אין לבן ולהיפך – ומצחקקת לה<br />
בשקט.<br />
דומני שביבשת האירופית קשור חוש ההומור שלנו, ולבטח חוש<br />
הצדק האירוני, לאמונה עמוקה שצבעים אינם חפים מפשע. שלבן<br />
הנו רציני יותר, ואף מכובד יותר משחור או אדום ובוודאי יותר<br />
מצהוב.<br />
– כן, לבן לגמרי – אני עונה תוך רכינה קדימה, כדי שתוכל<br />
להיווכח במו עיניה שאני דובר אמת מעל לכל צל של ספק.<br />
– אבל אתה גר עם שחורים – היא מגיבה, תוך שהיא מדקלמת<br />
את כתובתי מתוך הטופס.<br />
זו אמת. יש לי חדר בגטו-בטון, כפי שכינתה העיתונות את<br />
השכונות האלו. בעבר התגוררו בגטאות יהודים, כיום בונים אותם<br />
באירופה עבור מוסלמים. אין ספק שבמקום בו אני גר, בין אנשים<br />
שמוצאם משלושים ארצות ויותר, אנשים שצבע עורם צהוב, חום<br />
ושחור לחלוטין – הנני הלבן היחיד. אבל בנוסף אני גם יהודי, על<br />
כן יש לי הרגשה שחזרתי הביתה. אל הגטו עברתי זמן קצר אחרי<br />
גירושיי, כשנותרתי לגמרי לבד. האישה לקחה גם את הילד. באותו<br />
זמן חשבתי פעם ראשונה על התאבדות.<br />
– לא – אני עונה, תוך שאני מניח את כף היד על שולחנה – אני<br />
גר לבד.<br />
– שמי הוא מֶ טֶ ה – אומרת האישה בשקט.<br />
היא שולחת את ידה מלפניה, כדי לעצור אותי. היא כבר לא<br />
מסתכלת על הנייר המונח לפניה:<br />
– אל תתקרב מדי... לא, אל תושיט יד, מי יודע במה נגעת לפני רגע.<br />
אתם, הזרים, כולכם אותו הדבר. כל הזמן אתם מחפשים משהו,<br />
אם לא באף, אז בכיסים. תמיד רוצים לדבר, לפני שמקשיבים. אל<br />
תשב על הכיסא, זה לא יימשך זמן רב. עמוד, כן, שם, בצדו השני<br />
של השולחן. עמוד בשקט, הפה על מנעול kæftt( .)hold עכשיו אני<br />
מדברת.<br />
למרות זאת היא משתתקת ורוכנת על הניירת שלי.<br />
– פולני? – היא שואלת לבסוף, אולם זה נשמע יותר כמו חוליגן,<br />
נווד, ציניקן.<br />
אני שותק. תמיד היו לי בעיות עם המוצא שלי, כי אמי היהודיה,<br />
כדי להסתיר את חוסר-אנושיותה, חזרה ואמרה השכם והערב<br />
שהיא פולניה, ואבא שלי, פולני וקומוניסט, טען שהכי טוב להיות<br />
רוסי. אני בתורי חשקתי להיות דני בקופנהגן, אבל כל מלה שלישית<br />
הסגירה אותי לצד האויב.<br />
– כן, גם פולני – אני משיב, אבל דווקא הדָ גֵש, שמוקם מאוחר<br />
מדי במלה השלישית, לא מאפשר לה להבין את האירוניה.<br />
– הקשב, – היא אומרת – יש לי עבורך עבודה בהוספיס, עם<br />
אדם גוסס. איש בודד. בלי משפחה. הגיע לא מזמן לדנמרק מפולין<br />
ופתאום כך – ללא שום התרעה מוקדמת ועל חשבון אחרים – הוא<br />
גוסס. בדיוק התפטר מישהו שטיפל בו במשך כמה ימים ולא נמצא<br />
עבורו מחליף, כך שאתה יכול להתחיל כבר מחר. לתפקיד שלך<br />
קוראים – Dodens-assistant אסיסטנט מוות – נשמע ממש כמו<br />
תואר אוניברסיטאי, לא? – והיא צוחקת, תוך שהיא מהדקת את<br />
פיה, אולי השיניים שלה לא לגמרי בסדר, ואולי דווקא להיפך – יש<br />
לה שיניים חדות וגדולות במיוחד, ממש כמו של זאב, ולכן היא<br />
מסתירה אותן?<br />
אבל אותי זה לא מצחיק. אני הרי יודע מה זה קפיטליזם. לעת<br />
עתה אני מחזיק את קצה הלשון שלי מאחורי השיניים. אני רק<br />
שואל בעדינות:<br />
– אין אולי משהו קרוב יותר לחיים? משהו קונסטרוקטיבי יותר,<br />
כמו ריצוף בתים?<br />
היא מעלעלת בניירת. ״mening gi׳r livet Arbejde״ )עבודה<br />
נותנת משמעות לחיים(, היא יורה בסוף את ׳מכתם החוכמה שקרוב<br />
לוודאי הניע אותה מלכתחילה לחפש עבודה בלשכת התעסוקה. על<br />
כך אני עונה באותה השפה, שבכל זאת אינה זרה לי:<br />
– לתשומת-לבך, דעי נא שהיא החלה לתת את המשמעות הזו רק<br />
לא מזמן. היוונים והרומאים של העת העתיקה למשל, כינו אנשים<br />
עובדים עבדים, כמו גם כלבים, חזירים וכבשים ולא היו מוכנים<br />
בכלל לשמוע שלחייהם השחורים ומעלי הצחנה יש איזושהי<br />
משמעות. עבודה? היא הייתה קיימת רק כעונש. זה רק הקפיטליזם<br />
שהפך את העבודה – ולא את האמנות, הדת או השירה – למהות<br />
הקיום האנושי.<br />
היא מביטה בי בעוינות. אם היא לא הבינה כלום, זה משום שאסור<br />
לה לתפוס זאת. אני הרי מדבר לאט וברור. היא מכחכחת בגרונה,<br />
32
33<br />
W.A.B.<br />
Warszawa 2007<br />
125 × 195 • 504 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-252-6<br />
Translation rights:<br />
W.A.B.<br />
אולי בשביל לתקן את מצב רוחה, ואולי את הדיקציה הדנית, שכבר<br />
הספיקה להזדהם משהו מהדיפתונגים הזרים של מחפש העבודה<br />
הלבן. עכשיו היא מביטה על האף שלי, שבעצם אינו לגמרי שלי,<br />
כי הועבר אליי מאימא מבלי שהצלחתי להחזירו בזמן. לרגע אני<br />
חושש שהיא עומדת להאשים אותי בנשיאת קניין של מישהו אחר.<br />
אבל במהרה היא משפילה את מבטה ומתחילה שוב לחפש משרה<br />
פנויה. היא הופכת את הניירות, מהרהרת קלות, מביטה עוד הפעם<br />
בנתונים שלי.<br />
– לשום-דבר אתה לא מתאים – היא קובעת בהחלטיות – אתה<br />
יודע שהדנים שופטים זרים לחומרה.<br />
– לחומרה, אבל בהגינות – אני אומר ומאריך קלות את המילים,<br />
כי בקורס דנית לזרים מטעם המדינה לימדה אותי הינדית אחת.<br />
– מדען, סופר... – קוראת מֶ טֶ ה מתוך הניירות – האם אתה סבור<br />
שאתם באמת נחוצים לאנשים?<br />
– מה פתאום! לא, לא בדנמרק – אני מהנהן בהקלה, באופן<br />
משכנע, כי הכחשה יוצאת לי הכי טוב בכל שפה.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
ברֹוניסלב שְ ווידֶ רְ סקי אסיסטנט המוות
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
34<br />
Photo: Agnieszka Herman
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
35<br />
סיפור זה התרחש באמת: ספרה של אגתה טושינסקה הוא תיעוד מרגש של מחלתו ומות<br />
תו של בעלה. כתיבת טקסטים שכאלו מלווה תמיד בהיסוס מסוים: האם מתאים לחשוף<br />
בפני העין הציבורית הספרותית משהו כל-כך טרי, חוויה אינטימית עמוקה שאימיה אינם<br />
נהירים למישהו מבחוץ. את התשובה לשאלה זו חולקת הסופרת עם קודמיה והיא נשמ<br />
מעת בנאלית משהו: “כתבי על זה, כי את סופרת!“ בכך טמונה האמונה, שחובת הסופר<br />
היא דווקא לחשוף ולהלביש במילים התנסויות בעלות אופי קיצוני וגבולי.<br />
הספר המתאר את מחלתו הסופנית של הנריק דַ סְ קֹו הוא מדריך לגיהינום, אך בה בעת<br />
הוא קריאת-תגר שלא להניח את הנשק ולא להיכנע; להיאבק על כל שבוע או חודש נוסף<br />
בחיים. ניתן לשאול האם יש בכך הגיון, שכן המאבק חסר-תקווה מראש וההתמודדות<br />
עם המחלה כרוכה בסבל והשפלה. על כך נותנת הסופרת תשובה שאינה חד-משמעית,<br />
כי אם אישית: היא גורסת כי יש להיאבק כנגד<br />
הכול, להתנגד למסקנות העולות מסטטיסטיקה<br />
רפואית ומניסיונם של רופאים. לא מדובר בהארכת החיים בימים ספורים, אלא בשאיפה<br />
לסיימם באופן המלא והמשמעותי ביותר ככל שניתן )מסעו של הנרי לפולין יום לפני מותו,<br />
שנתפס על ידי רופאיו כטירוף מוחלט, מתקבל על הדעת בתור סגירת מעגל בחיים(.<br />
את סגירת המעגל דורש גם סיפור האהבה שהופך לשלם רק בעוברו את המבחן הגבוה<br />
מכולם ודורש התמסרות קיצונית.<br />
וישנו עניין נוסף. הנריק דסקו היה יהודי פולני שגורש מפולין אחרי מאורעות מרס 1968.<br />
בגירוש זה הוא ראה, לצד מחלתו הסופנית, את הטרגדיה הגדולה של חייו. לאורך כל<br />
תחנות הייסורים שהוא עובר אנו עדים עד כמה קרוב היה לתרבות ולספרות הפולנית,<br />
עד כמה חשובים היו לו חבריו ונופי ילדותו, כיצד בעתות מצוקה עודד את רוחו דקלום<br />
שירה פולנית. ספר זה מהווה על-כן גם כתב אשמה, לא בוטה אמנם, נגד אלה שגרמו<br />
לאקסודוס הגדול האחרון של יהודי פולין.<br />
אַ גַ תָ ה טּושינְ סקה, ילידת 1957, משוררת, סופרת, כתבת,<br />
היסטוריון תיאטרון וספרות.<br />
יז‘י יאז‘בסקי
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
עולם<br />
המחלה, אימפריית המחלה. כך יש לתארה.<br />
פלנטה. המחלה בתור יבשת לא מוכרת. מקום<br />
ארעי. תמיד הבראנו. אלו אחרים שחלו וגססו.<br />
אני חוזרת שוב. היינו בריאים, אף-פעם לא יכולנו ולא רצינו<br />
להרשות לעצמנו את המותרות של מחלה. כעת המחלה היא גזר-<br />
דין. היא משהה של חיינו הקודמים, אולי של חיינו בכלל. המחלה<br />
היא כיליון, עוול. היא שוללת אותנו, את כוח הרצון שלנו, את כוח<br />
אהבתנו.<br />
אנו שייכים בו-זמנית לעולם הבריאים והחולים, כתבה סוזאן<br />
זונטאג. בדרכונינו הארציים הוטבעו חותמות של שתי אשרות.<br />
לאחדים ניתנה הפריבילגיה לחיות בפלנטת האנשים הבריאים.<br />
עבורם טבעי הדבר. כך היה גם עבורנו. ביקרנו לפעמים בארץ<br />
המחלה, אך לעתים נדירות, מתוך הכרח, בחיפזון. רק בכדי להיחלץ<br />
משם מהר ככל שניתן. כל ביקור, אף שהיה קצר ומלא ציפייה<br />
לעזיבה, נרַאה בעינינו כהשפלה. גופותינו סירבו לציית. עינו אותנו<br />
בשפעת, שיעול, פריחות בגפיים. רצינו לברוח, לברוח חזרה אלינו,<br />
אל מולדתם של הבריאים, היכן שהכל אפשרי.<br />
מעולם לא התעכבנו יותר מדי בארץ החולים, לא היינו חייבים.<br />
לא נשלחנו ולא גורשנו לשם. לא לקחנו בחשבון התפתחות שכזו<br />
– הגירה כפויה לעולם החולים.<br />
החיים התכסו ברקמת המחלה. תוך שמתקפתה הורסת הכל.<br />
פיצוץ. דינמיט. אין מקום לדרכים צדדיות. גורלנו הלא-ממומש<br />
נבקע מבפנים. וכל מה שהיה לנו - שיש לנו – נעשה סופי. לא יהיה<br />
יותר, לא כפי שהיה. הטיולים, הבגדים, המחוות, ההבטחות כבר<br />
לא יחזרו על עצמן באותה צורה שמלפני הדיאגנוזה. שירו של כהן<br />
man“ I”, am your העניבה של ארמאני, מושבי העור של פורשה,<br />
הספר של קוֹנְ ביצקי, הגלגליות על שפת האגם, הצבעונים הצהובים,<br />
ריחן המשכר של החבצלות שקידמו את פנינו, כל האחרים, הכל<br />
אחרת. לא הטעם הזה. טעם של אפר.<br />
בית החולים הפך לזירת החיים, לא לזירת ביקורים נמהרים,<br />
מתגנבים, של אנשים אחרים כפי שהיה עד אז.<br />
ממחלה יוצאים, כך לימד הניסיון. כאן זה אחרת. עד עכשיו אני<br />
לא יכולה )לא רוצה( לקבל את הדיאגנוזה, להכיר בשוני הזה. אנחנו<br />
שוללים את המחלה. אנחנו מאמינים שזה הפיך. כוח הרצון אמור<br />
לתת לנו את כוח החיים.<br />
גודלו הממוצע של מוחנו הוא 1400 סנטימטרים מעוקבים )ליטר<br />
וחצי חלב, ואולי של ויסקי ומרק כרוב?(. מוח של גבר שוקל בין<br />
1250 ל1750 גרם. זה עושה מהאיבר המעודן ביותר קילו וחצי של<br />
תפוחי-אדמה או אותה כמות של צוואר-חזיר? קרוב לודאי שהמוח<br />
הכבד ביותר מבין אלו שנחקרו עד כה היה למחבר ״רּודין״ איבן<br />
טורגנייב – מעל לשני קילוגרמים.<br />
מרחבו של המוח המקופל בהידוק מאפשר את ״אריזתם״<br />
בגולגולת של תאי-עצבים רבים מספור. השכבה החשובה ביותר<br />
שלהם, בעובי של שניים עד 3שלושה מילימטרים היא הקליפה<br />
– ה״קורטקס״, האזור הראשי האחראי על עיבוד מידע, במיוחד<br />
של התהליכים המתקשרים לייצוג מודע. לקליפה חלל גדול )כמו<br />
שדה ענק(, כדי שתוכל להתמקם בתוך הגולגולת היא חייבת להיות<br />
לחוצה, ומכאן הקמטים והקפלים. הדבר הכי חשוב אצלנו נראה<br />
כמו קלף נייר מקומט והנו אקראי כמו קווי המתאר שעל כף היד.<br />
לניתוח הלכנו בעיניים עצומות. לא רצינו לדעת יותר מדי.<br />
חלקו הקדמי של המוח, כלומר האונה הקדמית, תופס בערך<br />
40 אחוז מסך גודלו, והוא אחראי על התכונות המאפיינות אותנו<br />
בתור אנשים. זהו מקום מושבה של האמביציה של ה. ושל כוחו<br />
הפנימי, קסמו ומיומנות השכנוע שלו. כאן גם מאוכסן הידע שלו<br />
– בדמות מושגים, בקשר עם השפה. כל זה אמור להיוותר במקומו<br />
ללא שינוי. קרוב לוודאי כמו כל שאר סוגי הזיכרון – האפיזודי,<br />
הסמנטי, הפרוצדורלי, הקטלוגי.<br />
הפאניקה נטלה ממני את זיכרוני. במשך שבועות פעלתי כמו<br />
מורדמת. כמו מריונטה מנייר הפועלת מכוח ההכרח לסעוד את<br />
החולה. ביצעתי פעולות קונקרטיות, משימות, תנועות, שיחות,<br />
הבאתי, הפשטתי, קניתי, כיבסתי, האכלתי. כשהגיעה העת שוחחתי<br />
עם הרב על סידורי הקבורה ועוד קודם לכן עם הדודים יאנֶק ומרטין<br />
על כספים ועל טקסי האבל. האם הוא מעוניין בשריפת-גופה? יהודים<br />
לא שורפים גופות. האם אינני יודעת זאת? לא, אינני יודעת. ידעתי<br />
שרצה שיהיו כמה תצלומים בארונו. ארון, אז לא יהיה אפר. אילו<br />
תצלומים ומי ייקח על עצמו לעשות העתק שלהם? בית הקברות<br />
הוא אותו בית הקברות בו נקברו הוריה של אסתר. אינני יודעת<br />
היכן הם קבורים. לשאול. בצפון העיר. עם יהודים אחרים.<br />
לרשום. לרשום, כדי לא לאבד. כך יָעַ ץ מילוֹש. מדוע לא לאבד?<br />
אולי צריך ורצוי לאבד. אולי השכחה תציל אותי? ה. לא רוצה לחזור<br />
36
למצב הזה, לא רוצה לחוות מחדש את המחלה. הוא עושה הכל<br />
כדי לחזק את התקווה. הוא משוכנע שהגרוע מכל כבר מאחורינו,<br />
ששום דבר סופני כבר אינו מצפה לנו. הוא לועג לדיאגנוזות<br />
ולסטטיסטיקות. שנתיים? מדוע הם נותנים רק את התחזיות הכי<br />
רעות?<br />
אילו כוחות בלתי רגילים צריך כדי להאמין בהכנעת הבלתי-ניתן<br />
להכנעה? מניין שאב אותם ה.? עכשיו כבר לא ממני. ממני אפשר<br />
לספוג רק פחד.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
אַ גַתָ ה טּושינְ סקה תרגילים באובדן<br />
37<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2007<br />
145 × 207 • 240 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04099-7<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
(except English rights)<br />
English rights: Agata Tuszyńska<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
38<br />
Photo : Elżbieta Lempp
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
39<br />
וארשה, קיץ 1939. הלנה בת השש חיה באושר עם הוריה, בעלי מבשלת בירה, ואומנ<br />
נת חסרת-אחריות. הבעיה היחידה שמפריעה לילדה היא היותה בת יחידה, על-כן היא<br />
שמחה כאשר יום אחד היא מוצאת חתלתולת-רחוב. אף שהשותפה החדשה למשחקים<br />
מתגלה כחכמה ומסוגלת לכל דבר, היא מוצאת את דרכה אל ילדה אחרת, בריגידה שמה,<br />
אחותו של פועל בבית-חרושת. אביה של הלנה מנהל, בין השאר, עסקים עם גרמנים<br />
)קרובי משפחה שלו( ובו-זמנית שומר על קשרי-שכנות טובים עם כולם, גם עם יהודים,<br />
שלא מעטים מהם מועסקים במפעל שלו. למרות המלחמה והרדיפות האנטישמיות הוא<br />
אינו זונח את אותן חברויות נושנות - ולפיכך, כאשר נכלאים ידידי המשפחה בגטו, ממהר<br />
רים הורי הגיבורה לעזור להם. עזרה זו, הכרוכה בסכנה רבה, ניתנת במשך כל המלחמה<br />
ולא רק למכריהם.<br />
הלנקה מתבגרת ועם הזמן המציאות אינה מפתיעה אותה עוד. היא מבקרת עם אביה<br />
בגטו, מתוודעת אל המוות ואל סכנת המוות. היא<br />
חשה באופן אינטואיטיבי את הסיכון הרב ודוחה<br />
בבוז ביטויי אנטישמיות מצדם של הפולנים. היא<br />
מספרת את הטרגדיה בדרכה הילדותית - נאיב<br />
בית, אך נאמנה - מבלי לפסוח על פרטים קשים. אל סיפורה מתווסף גם מעשה קסם,<br />
בזכות החתלתולה אשר מוליכה את בריגידה אל מחוץ לגטו. כל העלילה זוכה לאפילוג<br />
אחרי המלחמה, בו מוצגות המשך קורותיהן של הדמויות, כולל פגישה מחודשת בגיל<br />
מבוגר בין הלנה ובריגידה ומותה של הגיבורה הראשית.<br />
יואנה רודניאנסקה מציגה את המלחמה והשואה מנקודת-מבט של ילדה. לא ילדה יהוד<br />
דיה, אלא פולניה, שגם אם ההשמדה ההמונית אינה נוגעת לה באורח ישיר, הרי היא עדה<br />
לה מקרוב. בראש ובראשונה היא עדה להרואיות השקטה.<br />
מנקודת מבטה של הילדה, ממחישה הסופרת שביטויי אנושיות, טוב לב ונאמנות לערכים<br />
שלנו הם מעשה גבּורה.<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה, ילידת 1948, מתמטיקאית בהשכלתה,<br />
את דרכה הספרותית החלה בכתיבת סיפורי מדע-בדיוני לילדים, כלת הפרס<br />
הבין-לאומי ע“ש יאנוש קורצ‘אק לשנת 1991.<br />
מרתה מיזּורֹו
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה<br />
הלנה<br />
התעוררה באמצע הלילה. חסר היה לה אויר<br />
והיא חשה ברע. היא שמעה שריקה נוראית<br />
ונזכרה, שהיא נמצאת במקלט והשריקות היו<br />
נחירותיה של סבתא איסְ טְ מָ ן, שאף-פעם לא עלתה על יצועה, ואפילו<br />
בלילות היתה ישובה בכורסא הישנה שעמדה בפינת המרתף. שרר<br />
שם חושך מוחלט. הלנה משכה את ידה החוצה. לידה, על המזרן<br />
הדחוס ּבְ קש, אמורה הייתה לשכב סטאנְ צְ ׳יָה. אולם סטאנצ׳יה<br />
לא הייתה שם. הלנה זחלה על ארבע מעל המזרון של סטאנצ׳יה<br />
והמשיכה מבלי להתרומם בכיוון הדלת. בעלטה קל יותר לנוע כמו<br />
כלב או חתול, על הברכיים והידיים, כמו חיות ההולכות על ארבע.<br />
אי אפשר להיתקל וליפול והראש חש ביתר קלות במכשולים. הלנה<br />
קמה על רגליה רק כשהגיעה לדלת. היא לחצה באיטיות על הידית<br />
ויצאה מן המקלט. רק אז שמעה את המטוסים. הרעש העמום<br />
התקרב והתרחק לסירוגין. גם כאן היה חשוך. הלנה ירדה שוב<br />
על ארבע וטיפסה במעלה המדרגות, אל מסדרון קטן ממנו הייתה<br />
יציאה לחצר. היא גיששה אחר הדלת ויצאה החוצה.<br />
ככל הנראה קָ רַ ב כבר השחר, כי השמיים היו בהירים בהרבה<br />
מהאפלה ששררה למטה. לא האירה ולו מנורה אחת. הירח הסתתר<br />
מאחורי העננים וזרה אור חלוש. ביתה של הלנה ובניין המגורים<br />
העומד בקרבתו נדמו כצוקים שחורים. הלנה ניגשה אל עץ התות<br />
שלה. מסוגלת הייתה לטפס עליו גם בעיניים עצומות. וכך עשתה.<br />
היא פקחה את עיניה רק כשטיפסה כבר גבוה. היא שמעה מטוסים.<br />
הם טסו מכיוון נהר הויסְ לָ ה, ארבע ציפורים גדולות, כבדות. הטילו<br />
פצצות. על רקע העננים הבוהקים באור הירח ניתן היה לראות<br />
את החבילות הקטנות צונחות מטה מתוך גחוני המטוסים. הלנה<br />
נתקפה פחד שמא תיפול חבילה שכזאת עליה או על ביתה. היא<br />
הביטה בכל זאת. ואמנם המטוסים התקרבו יותר ויותר. היכן<br />
שהוא במרחק, יתכן שאפילו בעיר העתיקה, נראה לעין זוהר אדום.<br />
הפצצות הבוערות האלה, רק שלא תיפולנה על הבית שלי, חשבה<br />
הלנה.<br />
– לכו מכאן! לכו מכאן! – צעקה בקול.<br />
אבל ארבעת המטוסים רק הלכו וקרבו וחגו מעל לחצר ביתה של<br />
הלנה, יותר ויותר גדולים ומפחידים. הלנה הביטה מלמעלה אל<br />
עבר ביתה. הוא נראה כל-כך צנוע בגודלו ליד בניין המגורים הגבוה.<br />
לפתע הבחינה במישהו על הגג. המטוסים כבר היו כה קרובים. לפתע<br />
עשתה הדמות שני צעדים מהירים קדימה. זו הייתה סטאנצ׳יה,<br />
הלנה זיהתה אותה. סטאנצ׳יה אחזה במטאטא. על הגג נחתה<br />
פצצה. סטאנצ׳יה הכתה בה ובהינף יד טאטאה את הפצצה מהגג.<br />
לאחר מכן נחתה עוד אחת ושוב טאטאה אותה סטאנצ׳יה למטה,<br />
אל החצר. פצצה נוספת נפלה על הגג המשופע של בניין המגורים<br />
והתגלגלה היישר אל גג ביתה של הלנה. גם את זאת טאטאה<br />
סטאנצ׳יה למטה. שלוש פצצות, אדומות מבעירה, היו מוטלות<br />
בחצר. המטוסים טסו הלאה. בחצר הופיעה סטאנצ׳יה, היא חפנה<br />
באגרופה חול מתיבה שעמדה בפתח בית החרושת ופיזרה אותו על<br />
הפצצות. היא הביטה בשמיים והלכה הביתה. הלנה ירדה מהעץ.<br />
החצר עמדה שוממה. כבר התבהר כמעט לגמרי. הלנה ראתה את<br />
אביה ואדון קַ מיל. הם עמדו יחדיו על גג בית החרושת. אדון קמיל<br />
עישן סיגריה. הם שוחחו תוך שהם שעונים על מקלות אותם אחזו<br />
בידיהם. הלנה רצה הביתה. היא נכנסה בשקט אל קומת הקרקע,<br />
אל חדרה, אל מיטתה. היה זה נעים במיוחד להניח את ראשה על<br />
הכרית שלה, להתכרבל בתוך השמיכה שלה. אימא צודקת בכך<br />
שאינה יורדת בלילות למקלט. גם אני הייתי רוצה לעשות כך, חשבה<br />
הלנה. מיד לאחר מכן שקעה בשינה.<br />
בבוקר נכנסה הלנה למטבח בדיוק כאשר סטאנצ׳יה חיממה חלב.<br />
סטאנצ׳יה הביטה במתח על הסיר, שכן בכל רגע עלול היה החלב<br />
לרתוח.<br />
– היית בלילה על הגג. ראיתי אותך. בפעם הבאה אעלה גם אני<br />
לגג ואטאטא את הפצצות – אמרה הלנה. סטאנצ׳יה הסתובבה<br />
לעבר הלנה. ובאותו רגע בדיוק רתח החלב וגלש על הכיריים תוך<br />
שהוא משמיע קול שריקה. המטבח נתמלא ניחוח לא-נעים.<br />
– אוי ואבוי! – קראה סטאנצ׳יה והזיזה את הסיר – איזה חלום<br />
היה לך. אני, על הגג? מה עבר לך בראש?<br />
מה באמת קרה, חשבה הלנה. האם היה זה חלום? איך קרה כל<br />
זה באמת? היא פחדה לשאול את אבא. הוא היה עלול לכעוס על<br />
שיצאה בלילה מהמקלט. על-כן שאלה את אדון קמיל:<br />
– היית בלילה על גג בית החרושת, נכון אדוני? ומה עשית שם?<br />
פיניתַ את הפצצות מהגג? במקל?<br />
– בוודאי. במקל הוֹקי. בעברי שיחקתי הוקי. הלך לי טוב, אבל<br />
הייתי נמוך מדי.<br />
כך אמר אדון קמיל, אבל הלנה לא ידעה אם הוא מדבר ברצינות<br />
או מתבדח.<br />
כעבור כמה ימים באה רּוזָ׳ה, חברתה הטובה ביותר של אימא.<br />
הלנה אהבה אותה. היא נהגה לפנות אליה בשמה הפרטי, כך<br />
העדיפה. רוז׳ה ואימא היו הכי יפות בעולם. לרוז׳ה היה שיער שחור<br />
ולאימא זהוב ויחדיו נראו שתיהן כמו נסיכות מהאגדות. באותו<br />
יום נראתה רוז׳ה שונָה מהרגיל. אפילו לא נשקה להלנה כשראתּה<br />
אותה. היא התיישבה במטבח והוציאה מהתיק סיגריה.<br />
– גברת רוז׳ה! אף פעם לא עשנת! תמיד נהגתי לומר לדז׳ידָ ה,<br />
שתיקח ממך דוגמא! – הזדעקה סטאנצ׳יה.<br />
– מה קרה? למה את מעשנת? – שאלה אימא ולקחה לעצמה<br />
40
41<br />
Wydawnictwo Pierwsze<br />
Lasek 2007<br />
130 × 180 • 160 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-923288-8-9<br />
Translation rights:<br />
Syndykat Autorów<br />
סיגריה מהחפיסה של רוז׳ה – ומדוע את מעשנת? – שאלה רוז׳ה<br />
בעגמומיות והציתה את הסיגריה.<br />
– ממתי את מעשנת? – המשיכה ושאלה אימא.<br />
– מאז שבת שעברה, כשהבית נשרף.<br />
– הו, אלוהים! איך זה שלא ידעתי! הבית שלך? ברח׳ וילְ צָ ׳ה?<br />
– בכל פעם שהייתה מתקפה אווירית הלכתי לישון, – אמרה<br />
רוז׳ה – הייתי מכסה את הראש בשמיכה וחושבת לי שהכי טוב<br />
יהיה שאירדם ואתעורר אחרי המתקפה. ששום דבר אז לא יקרה.<br />
בשום מחיר לא הייתי מוכנה לרדת למקלט, אפילו כשאבא צרח<br />
עליי נורא.<br />
– הו אלוהים! ואתם גרים הרי בקומה העליונה, ממש מתחת<br />
לגג!<br />
– כבר לא גרים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
יואנה רּודְ ניַאנְ סקה החתלתולה של ּבריגידה
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
42
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
43<br />
דמותו של מארק אדלמן, אחרון המפקדים החיים של מרד גטו ורשה, ולאחר המלחמה<br />
- מנתח לב מעולה בבית החולים בלודז‘ - מוכר לקוראים מספרה המתורגם לשפות רבות<br />
של חנה קראל “להקדים את אלוהים“ )1977(. ואצלאב האבל אמר עליו שהוא “התגלמות<br />
הטוב ביותר המצוי בפולין“. הביוגרפיה המלאה והמעודכנת מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
נכתבה בידי שני עיתונאים מפורסמים תוך שיתוף פעולה הדוק עם גיבור הספר. הספר<br />
מגולל את ילדותו היהודית של אדלמן בווארשה, ימי נעוריו בשורות ה“בונד“ והשתתפותו<br />
בהקמת הארגון היהודי הלוחם. הוא מתאר את החיים בגטו, את המרד בגטו באפריל<br />
1943, את השתתפותו של הגיבור במרד וארשה הפולני באוגוסט 1944, ואת גורלם של<br />
יהודים פולנים ניצולי השואה בשנים שאחרי המלחמה. למרות התקפות אנטישמיות עליו<br />
)הוא ומשפחתו היו קורבן לרדיפות היהודים ב-1968 שבעטיין אולצה משפחתו לעזוב<br />
את פולין, וקידומו של אדלמן באקדמיה עוכב( אדלמן חי כבר שישים שנה בלודז‘. אנו<br />
קוראים על עבודתו כקרדיולוג, אך גם על מעור<br />
רבותו בתנועת האופוזיציה הדמוקרטית בפולין,<br />
על חיי אדם שהיה נרדף ואסור. הספר מתאר,<br />
בין השאר, את פועלו ב“ועדת ההגנה על הפועלים“, פעילותו בתנועת הסולידריות המחת<br />
תרתית, ולבסוף, אחר זכייתה של פולין בעצמאות ב-1989, את חברותו בסיים, כשפעל<br />
לא רק בעניינים פולניים פנימיים, אלא גם בתנועת הסיוע לקרבנות המלחמה ביוגוסלביה<br />
לשעבר ואת מעורבותו בקידום הדיאלוג הפלסטיני-ישראלי.<br />
ספרם של ברש ובורנטקו, המלא בציטוטים מדבריהם של אדלמן, של חבריו ושל מתנגד<br />
דיו, וגדוש באנקדוטות, אינו רק דיוקן מרתק של גיבור בן המאה העשרים - איש בעל אומץ<br />
רב, נאמן לזכרם של חבריו הנספים ובעל אופי לא קל, ש“אינו מתאים לעולם הנוחות הזה,<br />
המחוות הנאות והמילים הנחמדות“, כפי שאמר עליו לך ואלנסה. זהו גם דיון פילוסופי על<br />
החיים הטובים ומבט פנורמי על המאה העשרים.<br />
מארק אדלמן, יליד 1922, המנהיג המיתולוגי של מרד גטו ורשה,<br />
קרדיולוג, פעיל פוליטי וחברתי.<br />
מארק זאלצקי
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים<br />
מארק אדלמן:<br />
״תפסיקו לעשות ממני<br />
איזה גיבור. למי אכפת<br />
כמה רובים היו ומי<br />
ירה איפה? אתם מדברים על כך ברצינות כזו, אך הרי אז היינו גם<br />
אנשים צעירים, תינוקות ממש. יש לכם מושג כמה טיפשות עברה<br />
לנו בראש?״<br />
כמה שעות אחרי הרס הבונקר ומותו של אנילביץ', אדלמן, יחד<br />
עם כמה אנשים אחרים, ובתוכם ״צלינה״, הולך לבדוק מה מתרחש<br />
ברחוב מילה. הם פוסעים בים של הריסות. ברגע מסוים גג של<br />
מרתף קורס תחת משקלה של ״צלינה״... אדלמן מציל את חייה<br />
ברגע האחרון. אז הוא גם מגלה חמישה עשר אנשים שניצלו בנס<br />
במחבוא מתחת לדלת, ומהם בדיוק נודע לו מה שקרה בבונקר...<br />
זהו אחד הרגעים כשהוא מציל את חיי הזולת. ועל אף שאינו<br />
אוהב לדבר על זה, ידוע שרק במקרה של ״צלינה״ הוא יציל את<br />
חייה עוד פעמיים בעת המרד בורשה.<br />
באופן בלתי צפוי – אפילו בעיני עצמו – הוא הופך באותו הזמן<br />
משענת לאחרים. הוא יאמר ליואנה שצ׳נסנה שהוא איננו יודע למה<br />
אנשים שמעו בקולו, כי הרי הוא לא היה הרציני ביותר.<br />
היום הוא מוסיף: ״נו, טוב, היינו יעילים. אמיצים. אך מבחינה<br />
צבאית? אם להביט על הגרמנים, הרי לא היינו קיימים בכלל. לכן<br />
החשוב ביותר אולי שהונחנו על ידי ערכים משותפים כלשהם״.<br />
והידידות הייתה חשובה כאן. פנינה גרינשפן-פרימר תספר<br />
בשעתה לאנקה גרופינסקה סיפור דומה:<br />
״מארק היה מפקד השטח ומפקד הקבוצה היה יורק בלונס.<br />
מארק היה נוהג לעשות אזעקות לילה שכאלה, בדק את המוכנות<br />
שלנו. עם השעון ביד בדק תוך כמה זמן נהיה מוכנים להתקפה. הוא<br />
היה קר רוח ואמיץ מאוד. הוא היה אדם אחראי, ולכן חשתי בטוחה<br />
בקרבתו.<br />
כבר בשעת המרד, לאחר חיסול ׳שטח המברישים׳, עברנו מהגטו<br />
המרכזי לבונקר ברחוב פראנצ׳ישקאנסקה 32. מארק היה המארגן<br />
של המעבר הזה. הוא העביר שלוש קבוצות – את שלי, זאת אומרת,<br />
של הרש ברלינסקי, את קבוצתו של דרור-חנוך גוטמן ואת שלו<br />
– של הבונד״.<br />
כשבאביב 2008 אנו משוחחים עם פנינה, היא משלימה את<br />
התיאור:<br />
״מארק היה המפקד שלי. באופן מילולי, זה היה כך: מפקדי דאז<br />
הודיע לפתע שהוא רוצה לעבור לצד הארי לבדו, בלעדינו. זה שבר<br />
אותי. וכשניגשתי למארק ואמרתי לו על כך, הוא השיב בשלווה: אל<br />
תפחדי משום דבר – עכשיו אני אהיה המפקד שלך. ושום דבר לא<br />
יקרה לך. היי רגועה...״.<br />
אדלמן: ״בעת המרד היו תחת פיקודי כמה קומוניסטים. איפשהו<br />
בתחילת מאי הם התחילו ליילל שאין מספיק נשק והודיעו לי שהם<br />
פותחים בשביתת רעב. בבקשה רבה, אני אומר, אין מה לאכול,<br />
כיוון שגם כך אין מה לאכול, אתם יכולים לעשות לכם שביתת רעב,<br />
רק שבדיוק מצאנו איזה סוכר. מישהו המיס אותו במים וכולם<br />
יכלו לשתות, ואלה, עם שביתת הרעב שלהם כאן. אני לא סובל<br />
מרידות. אמרתי לאנשי: ליטול מהם את הנשק ולעצור אותם. והם<br />
ממשיכים בשלהם, שלא ישתו את המים האלו עם הסוכר. אבל אני<br />
הייתי עקשן... נו, והם שתו...״.<br />
איזה הבדל בהשוואה לאדלמן מראשית תקופת הגטו! עדינה<br />
בלאדי-שוויגר תכתוב על הרגעים שקדמו לכך: ״היה יום יולי יפה.<br />
זה היה עוד לפני נעילת הגטו. אני באתי לעבודה בבית החולים,<br />
לבושה בחולצת טוויד יפה שכזאת עוד מלפני המלחמה. זה חשוב<br />
שהבגד היה עשוי טוויד, משום שאסור להרטיב את הבד הזה.<br />
ניגשתי אל החלון ושם, בחזית הבניין, מארק השקה את המדשאה.<br />
ברגע שראה אותי, הפנה בשלווה את צינור ההשקיה לעברי. קפצתי<br />
דרך החלון, זו הייתה קומת קרקע, והתחלנו להרביץ זה לזו על<br />
המדשאה.״<br />
כשכמה עשרות שנים אחרי המלחמה פאולה סאוויצקה תבקר<br />
בניו-יורק לבקשתו אצל סטאשיה, ארוסתו מימים עברו, ותשאל<br />
איזה מן אדם הוא היה אז, היא תשמע: ״חסר רחמים. אך כולנו<br />
הרגשנו לידו בטוחים״.<br />
סאוויצקה: ״סטאשיה אמרה לי: ׳כולנו סמכנו עליו. ישבנו בבית<br />
וחיכינו שיביא צלחת מרק, אחרת היינו רעבים. לא היינו מוכרחים<br />
לחשוש למשהו, כי ידענו שמארק יסדר את הכל׳. ההודאה הזאת<br />
הייתה בלתי רגילה גם משום שהם כולם היו מבוגרים יותר<br />
ממארק.״<br />
סטאשיה, זאת אומרת, רבקה רוזנשטיין, שרה יפה, כפי שייזכר<br />
אדלמן מאוחר יותר. היה לה קול יפה, ציירה יפה, היו לה צמות<br />
שחורות. היא הייתה לו למשענת.<br />
44
45<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
200 × 145 • 510 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-247-0892-5<br />
Translation rights:<br />
Świat Książki<br />
אדלמן אמר פעם לסאוויצקה, ששסטאשיה הרוויחה בגטו את<br />
לחמה, כשציירה ידיות מדומות של מטריות. כשסאוויצקה שאלה<br />
בפליאה, איך הדבר אפשרי ואיך זה נמכר )״בגטו?!״(, היא תשמע<br />
בתשובה: ״ומה את? חושבת שבגטו לא ירד גשם?״. סטאשיה<br />
הייתה אהובתו של מארק אדלמן, אף שנדמה כי הייתה גם עם<br />
ולוול רוזובסקי, ״ולודק״, בראשית המלחמה... בכל מקרה, אלינה<br />
מרגוליס זוכרת שעל רוזובסקי דובר כעל ״בעל של אשתו של<br />
מארק״. פאולה סאוויצקה: ״ואינקה אמרה לי שעל מארק נאמר<br />
לא פעם ׳בעלה של אשתו של ולודק׳ ״.<br />
באסופת הסיפורים הקטנה מאת אלינה מרגוליס, ״אלה מספר<br />
האל״ף-בי״ת״, מופיע הסיפור ״יריות״, המתאר את הזמנים ההם,<br />
תוך שינוי שמות הגיבורים. ״פנינה, שאף פעם לא יצאה, הכינה מדי<br />
יום איזה מרק מחומרים חלופיים. לעיתים חתיכות בשר סוס שחו<br />
בתוך המרק. היא התגוררה עם בעלה וחבר. אפילו לא התפלאתי...<br />
לעומת זאת, התפלאתי שאיש לא התפלא שהיא השאירה עבורם<br />
את החתיכות הטובות ביותר, ששחו במרק הדליל.״.<br />
אדלמן: ״סטאשיה – זו הייתה הבחורה שלי! ולמרות העובדה<br />
שלמדתי ממנה כל החיים, היא שמעה בקולי! הכרתי אותה קודם<br />
לכן, עוד כשהייתה פעילה גדולה ב׳סקיף׳, כשאני עוד הייתי תינוק<br />
מוחלט.״.<br />
– אז איך קרה הדבר, שאדוני נהיה הבוס?<br />
״פשוט שמו אותי במצב שכזה, שעלי לשלוט, ואז הכל מאבד<br />
כל משמעות. וזה שלא הייתי מלאך... והכל משום שחייהם הפכו<br />
תלויים בי עד מהרה. גם חייה של אינקה, גם של סטאשיה, גם של<br />
טושיה גוליבורסקה. אחרי הכל, זה לא משנה. מה שחשוב שהיה<br />
מרד, שהייתה התנגדות, שהוא נמשך זמן רב ושהצבא הגרמני<br />
הגדול, שאלפי חיילים עמדו לרשותו, היה חייב להילחם שלושה<br />
שבועות במאתיים ילדונים. זה מה שחשוב, ולא אם מישהו ירה<br />
מפינת רחוב ניסקה או מהחלון ברחוב שליסקה... ובעצם, לרוב איש<br />
לא ירה משום שלא היה במה לירות.<br />
אחרי הכל, מה היה בכוחי? הרי כאלה שהיה נדמה להם שהם<br />
תלויים בי היו רבים. רבים מאוד. רק שלא רבים שרדו.״<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו מארק אדלמן. פשוט חיים
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
46<br />
Photo: Marta Eloy Cichocka
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
47<br />
“במבינו“, בר-מזנון, או “בר חלבי“, כפי שהוא קרוי בפולין - מסוג המסעדות העממיות<br />
שרווחו בימי המשטר הקומוניסטי וחלקן פועלות גם כיום - הוא מקום המפגש הקבוע של<br />
רביעיית הגיבורים הראשיים ברומן של אינגה איבאשיוב. במבינו הוא סיפור על אנשים<br />
ומקומות, בהם העיר שצ‘צ‘ין וסביבתה, ששנחרשו קשות במחרשת ההיסטוריה. אחרי<br />
המלחמה הגיעו לשצ‘צ‘ין אנשים מאזורים שונים בפולין. המחברת מתחקה אחר גורלם<br />
של ארבעת הגיבורים - מן הימים שלפני מלחמת העולם השניה עד 1980. מארישיה<br />
נולדה בסביבת גבולותיה הדרום-מזרחיים של פולין במשפחה מרובת ילדים. אחרי המל<br />
לחמה חזרה יחד עם כל משפחתה לפולין. הם התיישבו בכפר בחבל פומרניה, אך היא<br />
היחידה שהצליחה לפרוץ אל העיר, שם רכשה לה מקצוע כאחות. שם גם הכירה את<br />
יאנק )ונישאה לו(. יאנק, ממזר מכפר במחוז פוזנאן, ננטש על ידי אמו וניסה לפצות על<br />
שנות ההשפלה שסבל, כשהחליט לעבוד בשירותי הבטחון, עבודה ששמה קץ לנישואיו.<br />
מוצאה של אנה מגורליצה, משם ברחה מפני אמה הקשה ומפני אביה החורג האדיש. היא<br />
סיימה את לימודיה בקושי, נישאה בגיל מאוחר,<br />
לא מתוך אהבה, לגבר מבוגר ממנה - רב חובל<br />
בצי הסוחר. אולה, ילידת שצ‘צ‘ין היא ממוצא גרמני. המלחמה גרמה לאובדן כמעט מוח<br />
חלט של הקשר שלה עם משפחתה, וכתוצאה מכך היא נשארה בעיר, וניסתה לחיות<br />
חיים של פולניה רגילה. הקשר הלא מלהיב במיוחד עם סטפאן,יהודי ניצול שואה, הגבר<br />
היחיד שאיתו רצתה להיות, נקטע בברוטליות על ידי ההיסטוריה: ב- 1968 אולץ סטפאן<br />
לעזוב את פולין.<br />
איבאשיוב משרטטת את תולדותיהם של אנשים שחייהם מעוגנים היטב ברקע החברתי-<br />
היסטורי מיוחד ועם זאת הם מצטרפים לתבנית גורל כלל-אנושית של אנשים פגועים,<br />
המתמודדים ללא הצלחה עם טראומות, עם הזכרונות הכואבים של העבר, הדנים אותם<br />
לכשלון ומסכלים את סיכוייהם להגשמה עצמית ולאושר. במבינו הוא רומן על התוצאות<br />
הכואבות של עקירה ובעקבותיה - על משבר הזהות הבלתי נמנע; סאגה משפחתית-עיר<br />
רונית, המאפשרת לקורא להבין טוב יותר את פולין ואת הפולנים, וגם את עצמו.<br />
אינגה איבאשיוב, ילידת 1963, סופרת ומבקרת ספרות, פרופס<br />
סור ללימודי ספרות באוניברסיטת שצ‘צ‘ין.<br />
רוברט אוסטשבסקי
אינגה איבאשיוב במבינו<br />
אני מהמר<br />
שמאריה נושאת את זה בתוכה.<br />
את תמונת הדרך, אך לא רק<br />
אותה. משהו שקרה במהלך<br />
הדברים. משהו שהושאר הרחק מאחור. כמו כל האחרים, יש<br />
משהו בתוכה. החוטים מצטלבים. הגֶנים משתלבים, ומן הצירופים<br />
יכולים לצאת כל מיני דברים ואני רוצה לדעת מיהם, אולי זוהי<br />
בדיוק ההיסטוריה שלי, אך באותה מידה גם לא שלי ולא של מישהו<br />
אחר. לנבור בתוך תמונות, גלויות, שאריות. אין במה לאחוז: שום<br />
אלבום, שום יומן.<br />
שום רעיון מנחה מלבד הצורך. הסיפורים לרוב לא אסופים.<br />
כל דבר שמישהו יאמר על עצמו. בנושא האישיות שלו. והחיים,<br />
כך פשוט, שלהם או של מי שלא יהיה. אלו שעברו מן העולם ואלו<br />
שהווים. אין לנו דבר נוסף בנושא הזה. תנועה באמצע, כניסה<br />
מאחור, אותו דבר, אך ללא רמזים לאותו דבר. אם כל האשליות<br />
האבודות האלה, מאריה.<br />
אני מתחילה במאריה, משום ששמה מושך אותי. שמן של כל<br />
הנשים הוא אוה-מאריה. זאת במיוחד. כאילו בגלל השם היא<br />
הועמדה מלכתחילה ומיד, יותר מאווה, וכמובן, פחות נבחרת, זו<br />
שההמון בחר בה, והרי איש לא הבטיח לה את זה. איש לא הבטיח<br />
כשקרא לילדה בשם, אך היא הרי רוצה זאת, את היעוד. היעוד<br />
מפתה ומכשף את הגורל, כשהוא נותן מבלי משים שם לילדה. זאת<br />
אומרת, נבחרת לבטח, אך הבה נזכור: מאריה במצב כזה הוא שם<br />
נפוץ. כך קוראים לבטח לכל גיבורה שלישית שנהרתה בנסיבות<br />
הללו, המעניינות אותי. אלה שאני רואה בהן חלק מתמונת הדרך.<br />
כך קראו לסבתות שלנו. אין לי במה להתפאר משום שנראה מה<br />
יהיה על השמות ועליהן הלאה. הביאו אותן רק ב-1957. הביאו.<br />
רכבת הביאה אותן, אך קודם לכן מישהו הרשה להן, הוציא להן<br />
מסמכים, חתם על ההחלטות בעניינן. ההיסוסים שלהן ושל ההם,<br />
החלטה שהנה עומדת להתקבל, אך אחר כך יד משוכה לאחור,<br />
גלגל שמסתובב לאחור. עמידה מתחת לאותה גדר עצמה. עד הרגע<br />
האחרון הזה. זה לא היה מצחיק בכלל, גם לא היו גיבורים בקרונות<br />
האלה, שהיום אנחנו קוראים להם ״קרונות בקר״. אך כולם נסעו<br />
בהם, כי למה יש לצפות, זה היה מיד אחרי המלחמה. לכל הצי היה<br />
יעוד אחר. כל הקרונות האישיים נועדו למשהו אחר, להסעת אנשים<br />
חשובים שקיבלו החלטות חשובות בקרונות ממחלקה רביעית.<br />
קרונות מכל מחלקה שהיא. בסופו של דבר, לאן יכלו אנשים לדחוס<br />
את עצמם עם כל זה? ומי הסיע מכר, ואיזה? מה היה פירושה<br />
של המילה ״בקר״ בזמן שהקרונות האלו נטשו מפעלים גרמניים,<br />
מפעלים גרמניים רגילים? מפעלים רוסיים, סובייטיים, מרווח<br />
שונה בין הגלגלים, על כן גם של הציר, מה שיכול היה, מה ששימש<br />
להרבה מסקנות סימליות וסנטימנטליות. לכן ההדגשה, החזרה<br />
על כך שבקרונות בקר... העירה, הלאה, לעיר הגדולה, כל אחד<br />
מהם, כל אחד ואחת נסעו ברכבת כלשהי בזמן כלשהו. אם להשוות<br />
ביניהם, המילה ״בקר״ – תהיה לה משמעות אחרת. הם גם קיבלו<br />
החלטה משלהם, החלטה שאי אפשר לפרשה כהחלטה עצמאית<br />
לגמרי. קשה לדבר בכלל על החלטה. כן, שהכל יתחיל מזה – קשה<br />
לדבר בכלל על החלטה. היא מתחילה אחר כך, אפשר להתאים<br />
אותה לאירועים. שורפים לך בית, שוב יבואו לקחת את החיטה,<br />
ואפילו אין תפוחי-אדמה, וכבר מזמן אין עבודה )ואולי עבודה<br />
מעולם לא הייתה בנמצא; עבודה - כהפגנה של מה שיש - הייתה<br />
פעם(, גינה חפורה עד מלפפון אחרון. בבית הספר הילדים לומדים<br />
לשכוח את השפה )לפחות כך מדברים על זה, משום שלמעשה אין<br />
לדעת בוודאות אם הם לומדים את השפה שתשרת אותם בעתיד;<br />
זה נושא רגיש(, השכנה ממול הייתה חייבת לומר משהו למאהב<br />
שלה, איש נקוו״ד, להכעיס בשל עניינים כלשהם שקרו מזמן, אולי<br />
בשל רכילויות, השכן משמאל מדבר בקול רם יותר ויותר; זה<br />
מוזר. אולי מתוך רוגז על הנעורים, חוזרים מהריקודים, והיא לא<br />
עם זה שחפצה בו. על כך ה... אכן, עם זה שאיתו היא... עניינים<br />
רגילים, כפריים ופרבריים, כל אחד מכיר אותם, כל אחד חווה, בלי<br />
לדעת רגע אחרי זה מה הם אומרים, ויש להם משקל רק במרחק<br />
מתאים.<br />
זה מוזר שלא הגלו אותם למזרח. מוזר שלא יצאו מפה. מוזר<br />
שהם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים. הם יושבים כאן בצורה<br />
כזאת, זה מוזר... כש... לא ממש ברור מה טוב יותר. באיזו שפה<br />
להשתמש? באיזו אמתלה יכלו להוציא אותם? האם הגדר שלהם<br />
הייתה מוצאת חן בעיני מישהו? המניעים קשורים תמיד לסיבות<br />
כלשהן. לכן הם מחכים שנים להחלטה וחייבים להחליט בעצמם מי<br />
הם, איזה סבא להסתיר ואיזה להבליט.<br />
איזה סבא יוכל לתת אליבי ולהתברר כמכרה זהב, אף ששורשיהם<br />
וענפיהם של הורי הסבים נפרשים לאורכו של עבר כמעט מיתי. הבה<br />
ניזכר בהורי הסבתות המיתיות: הרי תמיד היו מוכנים להלוות<br />
קמח או לשון, ובדיעבד מסתבר שכבר מימים ימימה הסבים האלה<br />
היו המחליטים והקובעים אפילו כששתקו, משום שבשתיקה<br />
הייתה חייבת להיות מחשבה ובעצם היה אוטיזם רגיל, טיפשות<br />
רגילה, הרגילה ביותר. בכל שני דורות, נתקלת בכשרון לספר<br />
סיפור, שנתגלה אצל כמה מן הענפים הרחוקים במשפחה, וכישרון<br />
הסיפור היה כמו גֶן רע, הכשיל את סיכויי ההישרדות, כי מי שמספר<br />
ומדבר, גוזר דין על עצמו. אין ספק שבזכרונם של הבנים והנכדים<br />
היו חשובים הסבים האוטיסטים, אלה שמדברים במהירות. גם<br />
אצל הבנות האבא הוא הו-הו! הוא היה חתיכת טיפוס! אנחנו לא<br />
48
49<br />
Świat Książki<br />
Warsaw 2008<br />
130 × 214 • 350 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-247-1261-8<br />
Translation rights:<br />
Świat Książki<br />
יודעים במה עסק אבא, אלא מפי הדורות הקודמים. מי היה אבא<br />
ומי הייתה אמא. והנה הם מגיחים לפתע מן אל העולם כסיפור מן<br />
העבר שבמשפחת איכרים או בפרוורים לא יחסו לו חשיבות. אנחנו<br />
לומדים את השפה מהאימהות, אך מה יוכלו לספר לנו? על בתי<br />
הכפר שבפתחם דלת נמוכה ומזכרת - הדפס שמן של אם האלוהים?<br />
מה יכלו לומר? אני מעדיפה שלא לשמוע את הסיפורים האלה.<br />
תמונה מצהיבה של סבתא רבתא וסבא רבא בתנוחה מאובנת,<br />
עוני על רקע שחור-לבן דהוי ומצהיב. מבעד לשחור-לבן המצהיב<br />
והמשטח השחוק, המכוסה בירק שופע, רואים אפילו טוב יותר את<br />
שחיקת קורות החיים. את עוני הסביבה והאנשים. יופיים הוא,<br />
כנראה, נחלת העבר, אף שגם זה מוטל בספק. זה טבעו של העוני:<br />
הוא אינו מיטיב במאומה עם הצדודית ותווי הפנים. היופי יכול<br />
להתגלות בילדים, לכן אומרים לעיתים קרובות כל כך: ״זה ממש<br />
אבא״, ״זאת אמא, כשהייתה צעירה״. בעניין העקרוני, לעומת<br />
זאת, אין מה להסתיר ואין מה לדבר על מסורת. חוץ ממסורת של<br />
צלחת המרק.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
אינגה איבאשיוב במבינו
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
50<br />
Photo: Piotr Janowski AG
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
51<br />
האם אנדז‘יי סטאשיוק יוצא למסעות תיירותיים? לפי דעתי הוא משוטט בפינותיה של<br />
מרכז-אירופה האהובה עליו, מוצא את דרכו למקומות לא-מעניינים למראית-עין, שתייר<br />
רים “רגילים“ לא עוצרים בהם אפילו לרגע ומתאר אותם ולו רק מפני ש“אדם אחר לא<br />
יעשה זאת“. יצירתו “פאדֹו“ היא המשך לפרוייקט סיפורת-הדרכים הווירטואוזית שלו,<br />
שזיכתה את ספרו לנסוע לּבַ ּבַ דָ ג בפרס ניקה היוקרתי )2007(. נקודת המוצא של “פאדו“<br />
אימפרסיוניסטית ומקוטעת אף יותר מאשר בספרו הקודם. מחברו של “דּוקְ לָ ה“ ממש<br />
שיך לספק דיווחים ממסעותיו למקומות הקרובים ללבו, כמו אלבניה, רומניה, מונטנגרו<br />
או סלובקיה. לכל אלה מוסיף סטשיוק רשמים מכפרים ועיירות בפולין, שאותם הוא תר<br />
ללא לאות, מּונע מדחף לשוטטות, לשינוי מקום,<br />
אך גם מּפָ חד פן יעלם דבר-מה מעיניו, יחמוק<br />
מאחיזתו, יתמוסס בין אצבעותיו - לפני שייחר<br />
רת בזיכרונו. “פאדֹו“ הוא גם מסע רוחני ובראש<br />
ובראשונה - מסע בזמן. סטאשיוק מזכיר במהלך<br />
המסע סופרים יקרים ללבו, ביניהם דנילו קיש,<br />
חוזר אל זיכרונות ילדותו ואל האירועים שעיצב<br />
בו אותו כאדם וכסופר. האמנם מדובר במכירת זיכרונות? לא לגמרי; כפי שהוכיח כבר<br />
בסיפורים גליצאיים, ניחן סטאשיוק בכשרון להמיר רשמים נקודתיים - תיאורי אירועים<br />
יומיומיים, העשויים להיחשב בעיני רובנו כבנאליים ושגרתיים - לכדי סיפור בעל ממד<br />
אוניברסלי. הוא מציב במרכזו אזור מסויים במרכז אירופה ואת אנשיו - אירופים אמנם,<br />
כפי שטוען סטאשיוק, אך שונים מאלה החיים במערב היבשת.<br />
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק, יליד 1961, סופר, משורר ומבקר ספרות.<br />
כותב בקביעות בעיתונות הפולנית והזרה, בין השאר ב“ל‘אספרסו“, “זידד<br />
דויטשה צייטונג“ ו“פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג“. ספריו מתורגמים כמעט<br />
לכל שפות אירופה ואף לקוריאנית. מתגורר בהרי הבסקידים התחתונים.<br />
רוברט אֹוסטָ שֶ בְ סקי
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
רּודניאני<br />
זהו סיפור מסלובקיה.<br />
צריך להגיע לסְ ּפיסְ קָ ה נוֹבָ ה וְ יֶס כדי<br />
לנסוע משם עוד עשרה קילומטרים<br />
אל תוך ההרים. בדרך חולפים על פני מַ רְ קּושוֹבְ צֶ ה, שבה נמצא<br />
ארמון הרוקוקו של משפחת המגנאטים ההונגרית מַ ריאסי. צלליתו<br />
האגדית נראית כמעט סוריאליסטית על רקע המבנה המט ליפול.<br />
למרגלות הארמון גוררים צוענים עגלות עמוסות בעצים. בצדו השני<br />
של גן הארמון עומד בית קיץ שנבנה בשלהי המאה ה-18 על ידי<br />
אחד מבני מריאסי עבור הקיסר יוזף השני. הקיסר היה אמור לבוא<br />
לביקור ונדרש במבנה מגורים שיהלום את הוד רוממותו. אולם<br />
הוד רוממותו לא בא לבסוף. כיום ניתן להשקיף מחלונות בית<br />
הקיץ המשוחזר על הדרך והנהר, בו מכבסות נשים צועניות בדים<br />
צבעוניים וחבורת ילדים שזופים משתעשעת בין נתזי מים כסופים.<br />
אבל עד שמגיעים לרודניאני צריך לעשות עוד כברת דרך. נוסעים<br />
אל תוך העמק ובהדרגה נעשה חשוך יותר. מצד ימין עומדים היכלים<br />
הרוסים כלשהם, שיכוני בטון גדולים עם עשרות חלונות שבורים.<br />
נדמה שכל אלו מתו וקפאו מזמן. נמשכים שם פסי רכבת וניתן<br />
לראות שרידי קרונות, רציפים ומנופים מחלידים. מיד אחרי אזור<br />
התעשייה המת הזה מתחילות לצוץ גבעות ירוקות, ואם נתעקש,<br />
אזי דרך יערות, שבילים ונתיבים תיירותיים, נוכל למצוא את עצמנו<br />
תוך יומיים-שלושה על גבול הונגריה בדרום. אולם הפעם תיאלץ<br />
רודניאני לספק את מטרת המסע וכאשר העמק מתפתל הלאה ניתן<br />
להבחין שעל נוף דמוי-ירח זה חיים אנשים. מתוך בקתות הלבנים,<br />
שאולי היו בעבר מבנים של תחנת רכבת, נישא עשן המשחיר את<br />
הגגות הארעיים המורכבים מפיסות פח מחליד. מבין ערמות הזבל<br />
הבוערות באש חנוקה צוהלת חבורת ילדים שחומי-עור. קשה לקבוע<br />
אם הם רק משתעשעים או מנסים לדלות משהו מבין הררי האשפה.<br />
האדמה כאן מעלה עשן, נוטפת צחנה ומתקבל הרושם שעורם של<br />
הילדים קיבל את גונו השחור כתוצאה מהעשן. אלמלא תזזיותם<br />
ושמחת החיים שלהם, אפשר היה לחשוב שבהגיעך לרודניאני, אתה<br />
מגיע לגיהינום.<br />
כיום רודניאני הוא ישוב הררי הסמוך למכרה שאינו פעיל. מזה<br />
שבע-מאות שנה כרו כאן כסף, כספית, נחושת וברזל. עכשיו הכל<br />
גוסס. אי אפשר למצוא כאן משהו יפה. בנייניה הקודרים של<br />
העיירה מכווצים בצדה הימני לכדי בקעה צפופה. הדרך משתפלת<br />
בפניות חדות במעלה ההר. לבסוף ניתן לראות כיצד, במשך מאות<br />
שנים מישהו חצב מן ההר סלעים, עפרות מתכת והותיר חור<br />
עצום באדמה. בקרקעיתו חיים הצוענים באוהליהם או בבקתות<br />
הבוץ שלהם השקועות במעמקים כאילו הושלכו לשם מתוך גחמה<br />
חולפת של בורא-עולם זדוני כלשהו. היום מתחיל שם מאוחר יותר<br />
ומתקצר. הקירות הסלעיים מתנשאים באנכיות לגובה של כמה<br />
עשרות מטרים. אין שמץ של ספק – כך נראה הגיהינום. גיהינום<br />
שמישהו אכלס ומנסה לחיות בו. אלף צוענים בנו שם ישוב המזכיר<br />
נס מאולתר. הסככות, הבקתות והאוהלים נראים כאילו בכל רגע<br />
עלול משב-רוח לתלוש אותם, כאילו מטר גשם יכול היה להציף<br />
אותם כליל. האנשים, שאין להם דבר בבעלותם, התגוררו במערה<br />
שכל עושרה נבזז ונותרה ממנה רק אדמה עקרה. אנשים חסרי-כל<br />
חיים במקום שאין בו כלום.<br />
עליבותו של נוף זה הפכה למעין מטפורה. מעודי לא ראיתי מקום<br />
כה מקולל, אשר בו בזמן התנהלו בו חיים כה נורמליים. לצד אם<br />
הדרך, כמה עשרות מטרים למעלה, כאילו מרחפת מעל פני האדמה,<br />
עמדה רחבת בטון וכמה בניינים אפורים הרוסים הנראים כשרידים<br />
של משרדי המכרה. ברחבה זו התהלכו מאות אנשים אנה ואנה,<br />
התאספו ופטפטו, כאילו טיילו להנאתם בשדרה. כיוון שלא היה<br />
להם עיסוק אחר, שנהנו איש מחברת רעהו. הדבר הזכיר אלגוריה<br />
של יום ראשון או כל יום חג. הקהל היה מלא חיים, מגונדר, צבעוני<br />
ובו-זמנית גם עצל. כיוון שאיש לא נזקק להם, התפנו להיות במחיצת<br />
אנשים כמותם. הרגו בצוותא את הזמן. הבטתי בהם ושיוויתי לנגד<br />
עיני את עתיד העולם ההולך ומפוצץ מאוכלוסין. מישהו יאמר להם<br />
בוודאי שהם, פשוט. מיותרים - אין עבודה בשבילם, אין מקום, אין<br />
אפשרויות, הכול כבר עומד להיסגר, ואלה שלא יתפסו את מקומם,<br />
ייאלצו לחדול ממעש, לשוטט ולנהל שיחות-חולין לכל שארית<br />
חייהם או לנצח-נצחים על איזו מן רחבת בטון.<br />
אבל מספרם יהיה הרי כה גבוה, עד שהעולם עלול להיבקע לשני<br />
חלקים, שאחד מהם יצטרך להיסגר בפני השני. כי למי נחוצה<br />
באמת, למשל, יבשת אפריקה? ככל הנראה רק לשכירי חרב, לגיון<br />
הזרים וסוחרי יהלומים. וגם לכל מני פנטזיונרים שחלמו בילדותם<br />
על מסעות למקומות רחוקים. בשביל כל היתר אפריקה יכולה<br />
לחדול מלהתקיים. בדיוק כפי שהצוענים האלה מרודניאני יכלו<br />
לחדול מלהתקיים עם קיומם הא-היסטורי, משוללי ּכְ תָ ב ואף מדינה<br />
משלהם. אולם לגבי העניין האחרון אין זו קביעה נחרצת: מומחים<br />
לדמוגרפיה טוענים שבקצב הצמיחה הטבעית , בעוד כחמישים שנה<br />
יהוו הצוענים רוב לא רק ברודניאני, כי אם בסלובקיה כולה. וכך<br />
יש לפולין סיכוי שמעבר לגבוֹלה הדרומי תשכון המדינה הצוענית<br />
הראשונה בהיסטוריה.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
52
אנדז‘יי סְ טָ אשְ יּוק פאדֹו<br />
53<br />
Czarne<br />
Wołowiec 2007<br />
125 × 195 • 112 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-7536-005-9<br />
Translation rights: Czarne
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
54<br />
Photo: Grażyna Samulska
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
55<br />
איגנאצי קרפוביץ‘ התבלט עד כה כפרוזאיקון שהתמחה בעיקר ברומנים רצופי יסודות<br />
גרוטסקיים, מלאי אירוניה והומור מיוחד, העוסקים בפולין העכשוית )כוונתי לרומנים<br />
Niehalo ו“נס“.( בספרו החדש, “מחוות“, הוא משנה לחלוטין את נימת הקול ומוכיח<br />
את שליטתו בסגנונות כתיבה מגוונים. הספר חושף רשימות שכותב הגיבור בחודשים<br />
האחרונים לחייו ובהן נאום קטן )כשם הפרק האחרון בספר( של אהבת נעוריו מבית<br />
הספר התיכון, שאותה נטש כשחלתה אף שהיתה האישה היחידה שאהב. גז‘גוז‘ בן האר<br />
רבעים, גיל שבו “גבר מועד לכשל“ הוא במאי תיאטרון מעולה ותסריטאי, אך חסר אונים<br />
בחייו הפרטיים. הוא סובל מנדודי שינה, ממיני טראומות ופוביות, מיחסים עכורים עם<br />
הקרובים לו ומאי-יכולת ליצור קשרים מתמשכים עם נשים. כישוריו החברתיים בכלל<br />
אינם מן המעולים.<br />
אך בעייתו העיקרית טמונה בכך שאיננו יודע<br />
למה וכיצד עליו לחיות. הוא מסביר זאת, בין השאר, בהיותו “הילד של ההורים שלי, כמוב<br />
בן, ושל המחסור. מוצרים בסיסיים חסרו: בשר, סוכר, שמרים, נייר טואלט, אך חסרו גם<br />
סמכויות מוסריות ודוגמאות“. במקום אחר הוא מציין: “החיים שלי נראים נטולי תוכן. על<br />
כן אני משתדל להעניק להם צורה“. מגעיו עם המציאות היומיומית מצטמצמים לשורת<br />
מחוות ששינן, בדומה לשחקן בסדרה גרועה. חייו של גז‘גוז‘ משתנים לפתע כשהוא מחל<br />
ליט לבקר את אמו בעיר הולדתו ביאליסטוק, בעקבות שיחת טלפון אתה. מתברר שאמו,<br />
המתגוררת בגפה מאז מות בעלה, חולה בצורה אנושה. גז‘גוז‘ נשאר איתה. הוא מנסה<br />
לחשוב מחדש לעבד מחדש את עברו ולעשות סדר בחייו. אלא שהזמן העומד לרשותו<br />
קצוב. “מחוות“ מעניק לקורא ניתוח פסיכולוגי נוקב ונוגע ללב של “גבר בעל עבר עשיר“.<br />
איגנאצי קרפוביץ‘, יליד 1976, סופר, נווד ומתרגם.<br />
רוברט אוסטשבסקי
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
כשאחי<br />
היה צריך לעבור מעל רגליי המושטות<br />
קדימה, נהג לומר ״קח את האיברים<br />
המושתלים הללו מכאן״. כאשר אמא<br />
פחדה ממשהו, הייתה מתחילה לאכול. היא חששה יותר לאחרים<br />
מאשר לעצמה. לפני מותו של אבא היתה קרובה לגיל מאה.<br />
כשלאבא היה מצב רוח טוב הוא היה לוקח אותי על כתפיו. כשלי<br />
היה מצב רוח טוב, הייתי מעביר את הזמן במחשבותי עם המשפחה<br />
והחברים. כשזוזה התחילה לחבב מישהו, נעשתה – ליתר ביטחון -<br />
לא חביבה. כשביקרתי את סבתא בהיותי סטודנט היא בכתה מרוב<br />
אושר. היא מתה מהתייבשות. לא באתי ללוייה, הייתי בחוץ לארץ<br />
בזכות מלגת לימודים. אמא חשבה שאין צורך להודיע לי. כאשר<br />
אחי ראה את דמו שלו, היה מתעלף. כשאמא ראתה דם של מישהו,<br />
הייתה מתחילה לפעול במהירות, אפס פאניקה. היתה עוברת מהליך<br />
להליך באיזמל קר, שחתך את רקמת המציאות. כאשר נוכחתי<br />
לדעת שאינני כשרון יוצא מהכלל, אלא רק חרוץ מעת לעת, רציתי<br />
לגמור עם העבודה אחת ולתמיד. כאשר אבא מת, התחלתי לחשוב<br />
שהחברים שלי החלו למות. התביישתי בעצמי: אבא לא היה חבר<br />
שלי. את החברים אפשר לבחור. כאשר ביקרתי את קאשיה בפעם<br />
הראשונה בבית החולים, אני חושב שהיא כבר ידעה. כשאני צופה<br />
אל העתיד, אני רואה רק את מצבות ההורים. כשאני מביט בעברי,<br />
אני רואה את העתיד.<br />
גרורות.<br />
זיעה, שומן וחלב, רוק, ריר ומרה.<br />
יש לשער שדבר מלבד הגוף האנושי<br />
השלם והסגור לא יהיה מסוגל להוציא<br />
מעצמו. מלבד זאת, עוד צליל ממיתרי הקול. לעיתים דימום מהאף,<br />
מהריאות, דימום בשתן. אצל נבחרים מופיעים פצעי הסטיגמטה.<br />
ודמעות. את מי היא תזמין ליום ההולדת? שאלה אמא שוב ביום<br />
למחרת. אינני יודע איך להבין את השאלה הזאת. האם היא<br />
אוטומטית )השבץ של דצמבר(? חסרת מחשבה )אמא שכחה שאין<br />
לי חברים בביאליסטוק(? ואולי רעת לב )״את אחי״ – זו הייתה<br />
התשובה עם מספר הנקודות הרב ביותר(?<br />
״את פאבל״, אני משיב. ״את פאבל״, חוזרת אמא כמו הד בנימה<br />
מרירה. כבר בבית החולים, בצד השני, כשתפסתי בגומיה, החלטתי<br />
שאני אחשוב קצר, לא יותר מאשר המנה המומלצת. לא אתן<br />
למשפטים לרתק אותי, למילים לחטוף אותי: אשאר נאמן לאהבה<br />
הראשונה, המאולצת – לעצמי. אחר כך, אינני יודע מתי, כעבור זמן<br />
קצר, אכריח את עצמי לערוך סיכום. את תוכן הסיכום אני יודע,<br />
מה שנשאר הוא המסקנות. את המסקנות אינני יודע, מאוחר מדי<br />
להסיק מסקנות.<br />
הפשיטו את האדם באופנים שונים. הערטול הפשוט ביותר הוגבל<br />
ללבוש )משחק אמת או חובה, למשל(. שיטה קצת יותר מורכבת<br />
התבססה על חלוקה לשניים: הנפש והגוף. ערטול קצת יותר אצילי,<br />
מורכב מדי לעולם צרכני – פרי תכנון )לאסונו שלו, אני חושב<br />
בשימחה לאיד( של הקתוליות הרומית - נכשל משום שתבע שכל<br />
גמיש, סכולסטי. אני חושב על החלוקה האנושית לשלושה: הגוף,<br />
הנפש והרוח.<br />
הרוח היא המסתורית ביותר, היא המציאות המובנת מאליה<br />
וההכרח שחודר לכל גוף. הרוח היא גדולה יותר מהאישיות, אך<br />
צורתה נבנית על פי הפרט. אי אפשר לראות את הרוח, היא מזכירה<br />
את האוויר הנוכח תמיד. היעדר הרוח גורם לחוסר נשימה, למוות<br />
בטוח ומלא כאב. בית בית-דין שדה לא יתכנס.<br />
ערטול האדם התקדם במאה העשרים. ראשית כל, הביקיני, אחר<br />
כך פשטו את העור. המשטרים הטוטליטריים העלו בעשן את הנפש<br />
במיליונים. ניצחו ההוליסטים, אמני הפודינג האינטלקטואלי, אדוני<br />
הפשטנות. הנפש נותקה מן הגוף. היא שרדה במשפטים כנושא,<br />
למשל, או כשם עצם מיושן. אין משתמשים בנפש, אפילו זו של המגהץ<br />
עומדת בעליות הגג ובמוזיאונים. מלבד הנטיות להיפוכונדריה גיליתי<br />
נטייה לסוליפסיזם. הסוליפסיזם, שנבדק מחדש באמצעות הפרטים<br />
והאירועים, החשבונות ומצב החשבון, לא יכול היה להתפתח במידה<br />
כזאת שתקל על מי שנושא בעולו. הסוליפסיזם נותר חזיון מפתה,<br />
בלתי מושג, וכפי שקרה - גרם למנכוליה.<br />
אולי השריד האחרון של הסוליפסיזם הוא השכנוע המגוחך למדי<br />
שהגוף האנושי מייצר לא רק אנרגיה חשמלית, כמו סוללה על שתי<br />
רגליים – מחשבה לא קיימת ללא חשמל: הַ אֲ פָ לה מוחלטת היא<br />
ריק מושלם, מדבר שבו אין יותר רעיונות למכשירים – אולם זה גם<br />
הזמן. בגוף האנושי חייב להיות איזה איבר אחרי השלושים ושבעה,<br />
איבר שמחכה כל הזמן שיגלו אותו, גרורה שמפיקה זמן. הגופים<br />
מפיקים זמן. ככל שהגופים רבים יותר, כך הזמן רב יותר. ככל<br />
שהזמן רב יותר, כך הסיכוי לשימוש בזמן קטֵ ן. הגרורה בת הזמן<br />
החלה להתקלקל בגופי עוד קודם לכן. לא שמתי לב לרגע, אם בכלל<br />
רגע שכזה חל מתישהו, כשמשהו החל להשתבש עם הזמן. הוא נע<br />
בקפיצות, מאירוע לאירוע, נתקע כמו מערכת הפעלה לשבועות<br />
רבים: אני רואה אז את המסך הכחול של המוות – שגיאה קריטית,<br />
אין כמעט סיכוי להציל את הנתונים מהזכרון הפנימי; מה שמבדח<br />
הוא שראשי התיבות RAM פירושם זכרון בגישה חופשית. צריך<br />
להפעיל את העולם מחדש. RESET היא מילה שדחקה את רגליהם<br />
של גלגולי הרוח הקדומים יותר.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
56
איגנאצי קרפוביץ‘ מחוות<br />
57<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Cracow 2008<br />
148 × 210 • 240 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-08-04260-1<br />
Translation rights:<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
58<br />
Photo: Elżbieta Lempp
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
59<br />
שם הרומן, “תרדמה“, מלמד על המצב שבו שרויים שלושת גיבוריו, כל אחד על פי דרכו:<br />
קפאון, ישנוניות, דיכאון, טראומה, משבר. אדם, רוז‘ה ורוברט סובלים משום שהם נאל<br />
לצים לשחק תפקידים שבהם מתגלמות שאיפות זרות להווייתם. למרות העובדה שהם<br />
היחידים הקרויים בשמם ברומן, הם משמשים כתפאורה בלבד: משימתם היא להאיר<br />
בזוהר המשפחות שלהם. ההכרח הזה מביא אותם ליאוש קיצוני. ברגע זה של משבר<br />
אנו מתוודעים אליהם ומתחקים, יחד עם המחבר, אחר תהליך ההתעוררותם מן מהתרד<br />
דמה. הרומן מעניין משתי סיבות: ראשית, הגיבורים - רופא, שחקנית וסופר - הם אנשים<br />
מצליחים ולכאורה יכלו להיות להיות עצמאיים. שנית, מעטים הסימנים המצביעים על<br />
כך שביכולתם לפרוץ את תבניות הקיום שנכפו<br />
עליהם. הם אינם מסוגלים להתנתק מן העבר.<br />
העתיד מצטייר כחסר תקווה. הקיפאון שהם<br />
שרויים בו גוזר עליהם אובדנים שונים. האמנים<br />
מאבדים את כשרונם, הרופא - את תחושת הייעוד. קוצ‘וק שומר על סגנונו המובהק ועל<br />
מבטו היחודי על המציאות, אך בה בעת לוחם נגד התפקיד שנכפה גם עליו. הקונפליקט<br />
הזה משתקף בדילמות של רוברט, שהוא במידה מסויימת “האני האחר“ של הסופר, אך<br />
לא רק בהן. מהות המחלוקת עם דמות “המומחה לחקר הסבל“ היא שהגיבורים סובלים<br />
מרצונם החופשי - הם קורבנות של בחירות חיים רעות, ולא של הגורל.<br />
תרדמה מבוסס על תסריט שנכתב לסרט בהפקתה של מגדלנה פייקוז‘, יוצרת ה-“Pręg“,<br />
המבוסס על הרומן הראשון של קוצ‘וק,“Gnój“.<br />
ווייצ‘ך קוצ‘וק, יליד 1972, סופר, משורר, מבקר קולנוע ותסריטא<br />
אי. זכה בפרס NIKE היוקרתי על הרומן .“Gnój“ ספריו תורגמו ל-10 שפות.<br />
מארתה מיזורו
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
רוז‘ה,<br />
הפנים הכי יפות בעיר, אולי הפנים היפות<br />
במדינה כולה, הפנים של מפעלי הקוסמטיקה<br />
הגדולים ביותר, אף פעם לא הייתה טובה<br />
בחשבונות. היא נכנעה ליצר ההרפתקנות והרגישה בטוחה<br />
בתוכו הודות לאמונתה הבלתי מעורערת בטוב לבם של אנשים.<br />
היא האמינה שאנשים הם טובים מטבעם, אף שלא תמיד הם<br />
תמימים. בעודה מאלתרת את חייה בקסם ובכשרון, היא השיגה<br />
את כל המטרות כבדרך אגב, בלא רצון, בלא השתדלות מיוחדת,<br />
ודווקא חוסר המאמץ הזה הוא שהקסים כל כך. רוז׳ה לא הייתה<br />
חייבת להיות שחקנית, היא פשוט הרגישה טוב בתיאטרון, דווקא<br />
ברפרטואר הקלאסי. בתוך המפלט של הסגנון הגבוה מצאה<br />
תרופת נגד לאדישותם הפלבאית של תושבי המטרופולין, נגד<br />
שפתם הוולגרית והדלה, שהצטמצמה לכדי מונחים שימושיים<br />
במסחר ובמיטה. התיאטרון היה מחסה טוב מפני קן נמלים אנושי<br />
המורכב מבני אדם מדולדלים רוחנית. הוא היה גם תרופת פלא<br />
אצילה נגד הבדידות הבלתי מבויתת שלה. היא לא השתדלה לבנות<br />
לעצמה קריירה בקולנוע, ובוודאי לא בטלוויזיה, היו אלו הקולנוע<br />
והטלויזיה שהתאמצו בשבילה. היא נכנעה להרפתקאות האלה<br />
מתוך סקרנות צרופה, בעודה בוררת בקפידה את התפקידים, כדי<br />
שלא תהיה שותפה בטרור של הבינוניות החובקת-כל. הקולנוע גרם<br />
לה הנאה פחותה מן התיאטרון, אך העניק רווחים גדולים יותר.<br />
רוז׳ה, שהייתה מאלתרת מלידה, לא החזיקה מעולם בחסכונות.<br />
בדאגתה לעצמאותה הפיננסית סיימה את ההרפתקה עם הקולנוע<br />
למען הרפתקה עם הטלוויזיה, שאפשרה לה להרוויח יותר ומהר<br />
יותר. בסופו של דבר, כשהוזמנה על ידי תאגיד קוסמטיקה גדול<br />
להשאיל את דמותה לפרסום מוצריו, החליטה שהרפתקה עם מסע<br />
פרסומת, תאפשר לה, סוף סוף, לצבור חסכונות למרות אי יכולתה<br />
המוחלטת לחסוך. פניה התנוססו על אין ספור כרזות, אך היא<br />
חזרה אל התיאטרון. ההרפתקות עם הטלוויזיה והפרסומת גרמו<br />
לכך שהבדידות הבלתי מבויתת שלה החלה להעיק עליה יותר מאי<br />
פעם בעבר. קשרי הידידות הקרובים ביותר הלכו והתרופפו. לפתע<br />
חשה שאפילו הוותיקים במכריה והקרובות בחברותיה מאותתים<br />
שהשיחה עמה החלה להוות מטרד. נדמה היה שלפתע איבדו את<br />
היכולת לשיחה תמימה, חסרת פניות, על כן רוז׳ה החליטה לחזור<br />
אל התיאטרון, אל החברה המלוכדת של הבמה, להסתתר מאחורי<br />
תפקידי הגיבורות הקלאסיות דוברות השירה. זמן רב מדי שהתה<br />
בחברתם של אנשי הטלוויזיה והפרסום והיא התגעגעה לשפתם של<br />
רבי האמנים מהעבר. אנשי הטלויזיה והפרסום השתמשו בשפה כה<br />
דלה, נמוכה ונטולת יופי, עד שרוז׳ה, אחרי חזרתה לתיאטרון, דיברה<br />
במשך זמן רב רק בציטוטים מיצירות העבר גם מחוץ לבמה. היא<br />
שמה לה למטרה להיפטר מהר ככל האפשר משפתם של מדולדלי<br />
הרוח ולמחוק אותה מזכרונה. היא דיברה רק בציטוטים מתוך<br />
קאנון התיאטרון. חבריה וחברותיה מן העבר העדיפו לדבר ביניהם<br />
על המוזרויות שלה, על התפרצויות הרגש ותסביכי הכוכבנות שלה,<br />
מאשר לשוחח איתה. בשלב זה, פחות או יותר, החלה לישון לעיתים<br />
תכופות יותר מן הרגיל. הרופא אבחן עייפות קיצונית: זו אבחנה<br />
חביבה על מטופלים ורופאים. המרשם הוא לנוח הרבה ככל האפשר,<br />
וזו אחת התרופות הספורות הטעימות באמת, אם לא נוטלים מנת<br />
יתר. רוז׳ה הבינה שהיא חייבת לעבור אל ארץ הלחישות שמחוץ<br />
לבמה, לדאוג למה שמכונה ״ההרמוניה הפנימית״. חברותיה מן<br />
העבר, שכבר לא היו תמימות, הציעו שתמצא לעצמה סוף סוף<br />
מישהו לתמיד. החברים, שגם הם כבר לא היו תמימים, הציעו את<br />
אותו הדבר, רק באופן אישי יותר.<br />
לרוע מזלה של רוז׳ה מר בעל הציע לה נישואין מיד בתחילת<br />
היכרותם. הוא היה הראשון מבין אלפי מעריציה שהעז להציג את<br />
עצמו ולבקש בפשטות את ידה. זה היה, לפחות, מקסים, לפחות<br />
מעניין, והיא, רעבה להרפתקה נוספת, הסכימה לתת לו זכות<br />
דיבור. לרוע המזל מר בעל היטיב לשכנע. כששמעה את שכנועיו,<br />
הריחה את הזר שהביא לה ולא יכלה להתאפק מלצחוק. זה לא<br />
הרתיע אותו כלל. מר בעל הכיר היטב את התגובות האנושיות;<br />
צחוק בלתי נשלט היה מטבע בטוח.<br />
המזל האיר פנים למר בעל וסייע לו לתרגל את טכניקות השכנוע<br />
המושלמות שלו אף יותר וכשסיים, רוז׳ה לא רצתה כלל לחזור<br />
הביתה למרות השעה המאוחרת. ההגיון הורה לה להיעתר להצעת<br />
הנישואין, אך השכל הישר השיא לה לא לעשות זאת מיד. אחרי<br />
החתונה הם עברו לגור בהרים, היכן שבריא יותר, מיוער יותר,<br />
מרענן יותר, ״ציפורי״ יותר, ״דשאי״ יותר ו״מעייני״ יותר.<br />
נקטע את סיפור האהבה הזה. רוז׳ה לא צריכה לשכב כל כך<br />
הרבה זמן על הרצפה. נרשה לה, אם כן, להתעורר; היא באמת ישנה<br />
לעיתים תכופות מדי, לא ניכר שהנישואים מיטיבים איתה במיוחד.<br />
מר בעל שם לב, לבסוף, לנביחת הכלב וכשזה כבר מגיע לרגליו,<br />
מר בעל מלטף אותו מבלי להפסיק לעיין בחשבונות. הוא קורא<br />
לרוז׳ה אך היא אינה עונה. הוא קורא לה שנית ולבסוף, כשהוא<br />
הולך לבדוק אם קרה משהו, הוא רואה שהיא מחוסרת הכרה. היא<br />
נפלה כנראה באורח פתאומי תוך כדי שינה. אך מדוע? אולי משהו<br />
הרגיז אותה, הפחיד אותה. הוא שם לב שהיא מחזיקה בידה צמיד<br />
לרגל. אהה, חוסר תשומת לב; מישהו שוב מנסה לסבך את חייו.<br />
60
הוא פותח בצורה עדינה את כף היד הקמוצה של רוז׳ה, נוטל את<br />
הצמיד ומחביאו בכיס, ורק אז הוא סוטר קלות על פניה, ומנסה<br />
להעיר אותה. שום דבר, היא ישנה, לכן הוא שם כרית תחת ראשה<br />
ואומר לכלב המיילל:<br />
- נו, שמור על הגברת.<br />
הוא הולך, חוזר במחשבותיו לדברים שאפשר למנות, יהיה עליו<br />
לאזן את הפעולות האחרונות שוב, משהו לא מסתדר לו בכל זה.<br />
- אתה כאן?<br />
- הו לא, הסתובב, היא בכל זאת התעוררה. גופה היה קמוט<br />
כשהתרוממה מן הרצפה.<br />
שוב ישנתי...<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
ווייצ‘ך קוצ‘וק תרדמה<br />
61<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-486-5<br />
Translation rights: W.A.B.
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
62<br />
Photo: Grzegorz Święcicki
“ארמון אוסטרוגסקי“ איננו רומן קלאסי וחורג בכך ממכלול יצירתו של תומאש פיונטק עד<br />
היום. זהו מרקם עשיר, רב-רבדים וסוגות שבו שלובים זיכרונות, מאמרים ויצירה בדיונית<br />
גם יחד. המוטיבים הבולטים קשורים בביוגרפיה של הסופר, במיוחד הרהורים הנוגעים<br />
להתמכרותו להרואין. רשמיו מצטרפים למעין “יומן של נרקומן“. הגיבור חוזר מדי פעם<br />
אל התמכרותו בלא שמץ של אשליה שייגמל ממנה אי-פעם. לשיטתו של תומאש פיונטק<br />
)זה גם שמו של המספר-גיבור ב ארמון אוסטרוגסקי( ההתמכרות טבועה באישיותו, היא<br />
ילדותו הרוחנית ואין הוא יכול להתנתק ממנה.<br />
הרובד הדיסקורסיבי של היצירה מורכב ממאמר<br />
רים מיניאטוריים, רצופים בהערות על נושאים שונים )היסטוריה, אמנות, תיאולוגיה,<br />
פרסום תיאורטי ויישומי(. הרובד היצירתי כולל סיפורים קצרים, מעין פנטזיות, שהמכנ<br />
נה המשותף לכולם הם הסודות שטומן בחובו ארמון אוסטרוגסקי בוארשה. גם כשהוא<br />
מבטא את דעתו במגוון רחב של נושאים )מעשרת הדיברות ועד בטהובן( ומפזר שפע של<br />
אנקדוטות ופנטזיות, ממשיך פיונטק לספר על עצמו ועל בעיות הקרובות ללבו במיוחד.<br />
הוא מתעניין בקונפליקט הקיים בין החומר לממד הרגש, בין כאוס לסדר, אך מעל לכל<br />
בפרספקטיבה שתאפשר חיפוש אחר חיים אחרים, אלטרנטיביים.<br />
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
63<br />
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק, יליד 1974, סופר ועיתונאי, מחברם של רומנים<br />
רבים וטרילוגיית ספרי פנטזיה.<br />
דאריוש נובאצקי
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
מצד אחד,<br />
כולם אומרים לכם שלאדם<br />
יש אינספור זכויות שונות.<br />
האדונים מהאו״ם ומאיגוד<br />
הפסיכולוגים יגידו לכם, שלכל אדם יש זכות לחיים, מזון, שתייה,<br />
ביגוד, עבודה, פרנסה, דיור, חופש, אהבה, סעד, ביטחון. אבל מצד<br />
שני יש שיאמרו לכם שלאדם אין בעצם זכויות כלשהן ואף אינו זכאי<br />
להן, ואם הוא כבר זוכה לדבר-מה, הרי גם זאת רק מתוך רצון טוב.<br />
יאמר זאת הפרוטסטנטי מרטין לותר ויאמר זאת האריסטוקרט<br />
הקתולי ז׳וזף דה-מייסטר. ויאמר זאת גם מישהו, שהיה מעורר<br />
בוודאי תיעוב עז מצד דה-מייסטר )אולי אפילו יותר מפקעת הבשר<br />
שהמליטה פרה בדמותו של לותר, שאותה מזכירים מספר קתולים<br />
צרפתים בני המאה השש-עשרה, מבוהלים עד עמקי נשמתם<br />
מהרפורמציה(, דהיינו המפלצת האולטימטיבית – ההומוסקסואל<br />
והקומוניסט פייר-פאולו ּפאזוליני. ולשם הדיוק, כך אמר פאזוליני:<br />
לבריות הנאבקות למען זכויותיהן יש חן מסוים. חן רב עוד יותר<br />
מצוי בקרב בריות הנאבקות למען זכויות של אחרים. אולם החן<br />
הרב ביותר שייך לבריות אשר כלל לא מודעות לכך שיש להן זכויות<br />
כלשהן. בריות המודעות לזכויותיהן הן בורגניות מטבען. המהפכן,<br />
המיידע את העם בדבר זכויותיו, נלכד, אם כן, בפרדוקס טראגי<br />
– במקום לייסד קבוצות אוטונומיות המתאגדות מרצונן החופשי<br />
לשם ייצור עצמאי של שירים או נעליים, הוא מקים קליקה של<br />
בורגנים זעירים, אגואיסטים ורכושנים בדומה לבורגנות הגדולה,<br />
רק גלויים פחות לעין בשל קוטנם ושוליותם. ניתן לומר, שהצדק<br />
היה, ככל הנראה, עם פאזוליני. במקומות שבהם תפסו קומוניסטים<br />
את מושכות השלטון, ניתנו לאנשים זכויות ספורות, אולם כאלו<br />
״שהומצאו מראש עד לפרט האחרון״, כפי שהיו מנסחים זאת<br />
בוודאי הקומוניסטים עצמם: הזכות לעצלות, לשכרות, לסוג מסוים<br />
של גניבה פסיבית. מה שנכון, כדי שלא ייכנסו לאנשים רעיונות לא<br />
טובים לראש, הוציאו הקומוניסטים להורג אלפים, רצחו מיליונים<br />
בגולאגים. אך ללא הועיל. כי התוצר של כל הקומוניזם הזה היה<br />
הפלתו בידי הבורגנות הזעירה, שבנתה על חורבותיו משטר העתיד<br />
להוות )מנקודת ראות סטירית( קריקטורה אידיאלית, גאונית<br />
ממש, של הקפיטליזם הבורגני הקלאסי: קפיטליזם מזרח-אירופי,<br />
לכאורה קפיטליזם כמו בכל מקום, רק יותר מרובע, נוקשה, לא-<br />
טבעי ומאולץ.<br />
אבל נחזור לעניינו העיקרי: השאלה, אם לאנשים יש זכות לדבר-<br />
מה או לא, נדמית בלתי-פתירה. מצד אחד, אוטוריטות מוסריות,<br />
כמו גם רגשות החמלה שלנו )ולבל נשלה את עצמנו: גם האגואיזם<br />
שלנו( אומרים לנו שלאנשים יש מגוון שלם של זכויות למגוון עצום<br />
של דברים. מצד שני אומרים אנשים חכמים – אלו מהימין כמו דה-<br />
מייסטר, אלה מהשמאל, כמו פאזוליני ואלה שלא ידוע מניין, כמו<br />
ניטשה - שלאנשים אין זכות לכלום. גם מצפוננו מורה לנו לעיתים,<br />
בהביטנו על עצמנו, את אותו הדבר. לפחות זה שלי אומר כך. האם<br />
יש לי את הזכות לצפות למשהו טוב עבורי? אני יודע שבעוונותיי<br />
גרמתי למותם של לפחות כמה בני-אנוש. היה לי לאחרונה חלום:<br />
מגיעה אליי מעטפה גדולה, אפורה, שעליה כתוב ״תומאש פיונטק״<br />
ובתוכה שלושים ומשהו תמונות של מתים. בחלומי אני יודע:<br />
כל אלה הם אנשים שהתחילו להתמסטל בעקבות קריאת הרומן<br />
הראשון שלי ״הרואין״.<br />
כיצד ניתן לפתור זאת? אני לא מדבר כבר על שאלת האנשים<br />
שיכול הייתי להרוג, כי את השאלה הזו לא אפתור כבר. לא, לא,<br />
אני לא הולך לעסוק בזה כעת. אעסוק עכשיו בשאלה פילוסופית<br />
תלושה ונאצלת תחת הכותרת: האם לאדם יש זכות כלשהי לדבר<br />
כלשהו. ניתן היה להניח באופן מחוכם ואצילי, שלי אין זכות<br />
לכלום, אך לקרוביי – יש גם יש! אני מכיר בזכויותיהם אלה, אני<br />
מכיר בכל זכות שהיא העשויה להיות להם, בראבו. הרי לכם עמדה<br />
של אלטרואיסט אמיתי. אך עדיין הנחה אצילית זו )תחת הסיסמא:<br />
אני מכיר בכל זכויותיהם של קרוביי, אך אף לא באחת לעצמי( הנה<br />
מתחכמת, שכן, אם אני מכריז על עיקרון זה כצודק, אני מציע<br />
אותו גם לכל קרוביי. אם כך, אנושות יקרה, סרבי אַ ּתְ לקבל כל<br />
זכות שהיא והעבירי את כולן אליי. כנראה שאלטרואיזם פילוסופי<br />
תיאורטי זה בכל-זאת תואם איכשהו את גישת החיים הפרקטית<br />
של אדם שפרסם רומן על אודות תענוגות ההתמסטלות, מבלי<br />
לעצור ולהרהר לרגע שמא יזיק למישהו, אלא תוך דחיסת הרהורים<br />
אלה אל החור האפל ביותר של נשמתו - היכן שחיים העקרבים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
64
תומאש ּפיֹונְ טֶ ק ארמון אֹוסְ טְ רֹוגְ סקי<br />
65<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
125 × 200 • 310 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-7414-411-7<br />
Translation rights: W.A.B.
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
66<br />
Photo: Michał Mutor
67<br />
עלילת הרומן מתרחשת בסביבות שנת 2070. המְ ספר אשר עייף מהחיים מעיין, רגע<br />
לפני ביצוע התאבדות, במזכרות שהותירו לו סביו שאינם כבר בין החיים. פעולה זו מול<br />
לידה שטף של זיכרונות והרהורים בדבר משמעות החיים. “מצבה מרצפת פסיפס“ לבש<br />
צורה של מונולוג רחב-היקף בו מנסה המספר לסכם את התנסויותיהם של שלושה דורות<br />
)סביו, אמו והוא עצמו(. סבו וסבתו נישאו בשנת 2005 וכשנה לאחר מכן באה לעולם<br />
אימו של הגיבור הראשי. כולם היו אנשים אומללים ביותר, אומללות שהתגברה מדור<br />
לדור. יצירתו של וארגה איננה רומן עתידני טיפוסי. ראשית-כל היא מפתיעה בתמונת<br />
העתיד העולה מתוכה. מלבד כמה פרטים חסרי-<br />
חשיבות מהווה המציאות השוררת בו בבואה של<br />
העולם בן-זמננו. כל השינויים שחלו בתרבות<br />
ובחברה האנושיות קיימים רק למראית-עין.<br />
שנית, הדמות בה מתמקד המספר היא של סבו,<br />
פיוטר פאבל, שנולד באותה שנה כמו הסופר. בכך מתמצה מהותו של אמצעי ספרותי<br />
זה: “מצבה מרצפת פסיפס“ מהווה ניסיון לבחינה עצמית מתוך נקודת מבטו המאוחרת<br />
של נכד. אולם אין זה אומר בהכרח שספרו של וארגה הנו יצירה אוטוביוגרפית. הסופר<br />
מכוון בבירור להכללות. הוא מתעניין במצבו של האדם המודרני, ברוחניותו ובאינטלקט<br />
שלו. עניינים אלו נבחנים ממרחק, ככלל באירוניות. זוהי יצירה מלנכולית עד מאוד, אפילו<br />
דיכאונית, רומן אמנותי למהדרין, ממנו כמעט ולא ניתן לדלות מסר מעודד כלשהו.<br />
קשישטוף וארְ גָ ה, יליד 1968, סופר ועיתונאי. ב1993 הופיע<br />
לראשונה קובץ פרוזה פרי עטו ובעשור האחרון יצאו הרומנים “רומן חניכה“<br />
)1997(, “תמותה“ )1998(, “טקילה“ )2001( ו“קרולינה“ )2002(. הרומן<br />
“מצבה מרצפת פסיפס“ ראה אור בשנת . 2007<br />
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
דאריוש נובאצקי
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
בשנת<br />
2058 לא הלכתי לצבא, לא לאוניברסיטה<br />
וגם לא לעבודה, אף שהגעתי לגיל שבו אחת<br />
משלוש האפשרויות היתה הכרח, אם אינך<br />
כלוא בבית-סוהר. איש לא נזכר בי וניצלתי זאת בשמחה רבה.<br />
הצבא ייצג כוח רוחני, לא פיזי, ולו הייתי איש כמורה, הייתי חייב<br />
לקחת בחשבון גיוס לחיל קציני הדת. אבל לא הייתי כומר, אפילו<br />
לא הלכתי לכנסייה ונחלצתי מכך ללא עונש, כי קל היה שלא להבחין<br />
במשתמט אחד בתוך הקהל הרב שהצטופף בכל כנסייה או השתתף<br />
במיסות ההמוניות תחת כיפת השמיים. וכך, בכל יום ראשון ניצל<br />
כל מי שהכיר אותי ונהג ללכת לכנסייה, את ההזדמנות לפסוח עלי.<br />
ההתעוררות הדתית של האומה כולה התמיהה אותי, שהרי עדיין<br />
זכרתי היטב את הכנסיות הנעולות, שנפתחו עכשיו בפתאומיות<br />
כמו צדפות במים רותחים, והציעו תפילה, אוכל, שתייה, שעשועים<br />
כבקשתך וכיכולתך לצרוך אותם בלי להתאפק. המוני המתפללים<br />
בישרו את המפלה הבאה, והיו כמו רעם תופים של צבא האויב,<br />
שנשמע הולך וקרב ממרחקים אל הארץ שכל תושביה מתמסרים<br />
אך רק לריקודים כשראשיהם עטורי זֵרים.<br />
כיוון שהצבא, האוניברסיטה והעבודה לא נזכרו בי, שמרתי גם<br />
אני על שתיקה נאה. לא הייתי נחוץ לאיש ואי-הצורך בי התאים לי<br />
מאוד. הוא היה נוח כמו חולצת התכלת שהחלפתי כל יום בחדשה<br />
ואת הישנה השלכתי לפח, שתתקמט ותצחין שם. בשנת 2058 כיתּתי<br />
את רגליי לא לספרייה, לא לבית-בושת ואף לא לקרקס, שמעולם<br />
לא בקרתי בהם, אלא דווקא לקולנוע, כפי שעשה סבי כשבעים שנה<br />
לפני. בכל יום ראשון צפיתי בהצגות הצהריים כשההקרנה נערכה<br />
באולם ריק מקהל.<br />
כעשור מאוחר יותר לא הלכתי גם לבחירות הדמוקרטיות<br />
הראשונות בהן אמורה הייתה מפלגתה של אמי לחלוק את השלטון<br />
עם האופוזיציה. האופוזיציה נבחרה בבחירות פנימיות במפלגה<br />
ולאמי הוקצה מקום בתחתית רשימת המועמדים הווארשאית של<br />
״המפלגה החדשה״, ברובע מוֹקוֹטוב כמובן. היא הייתה אמורה<br />
להיות נציגת השכונה בה חיו סביי, היא עצמה וגם אני. אם בכלל<br />
ניתן היה להגדיר אותנו באיזשהו אופן, אזי היינו מוקוטובאים,<br />
אנשים ללא כל ייחוד משלהם, דייריו של הכאוס הווארשאי הגדול<br />
מכולם.<br />
איש לא הכיר את אמי, כך שלא הייתה כל ודאות שמישהו יצביע<br />
עבורה. למען האמת אנשים שהוצבו בראש הרשימה היו אף פחות<br />
מוכרים ממנה, כי את אימא שלי לפחות הכרנו אני ושכניה, בעוד<br />
שאת מועמד המפלגה לראשות הממשלה לא הכיר איש, כולל הוא<br />
עצמו. הוא תוכנת על ידי תוכנת מחשב לאיפור. למרות ניסיונותיהם<br />
העיקשים של מדענים אמריקנים ויפנים, בשנת 2067 עדיין לא<br />
יכלו הומינידים מתוכנת הסַ פָ רּות להצטייד אפילו באינטליגנציה<br />
מלאכותית.<br />
הבחירות החופשיות התנהלו בחופש גמור ומותר היה להעלות<br />
השערות בנוגע לתוצאותיהן, בדיוק כפי שלכל אחד מותר להעלות<br />
השערות בדבר אפשרות של חיים אחרי המוות.<br />
הנצחון היה מובטח ממילא למפלגה של אמי, על אף שזו כבר<br />
לא היתה המפלגה שלה כי דחקו אותה אל ספסלי האופוזיציה.<br />
היא זכתה במה שרצתה, הקדישה לכך את חייה ושום דבר לא<br />
יצא מזה.<br />
לא יצאתי אז אפילו לטיול ברגל. נשארתי בבית, לא התרחצתי,<br />
לא החלפתי בגדים, על אף שהיה זה יום ראשון יפהפה, אחד מאותם<br />
ימי ראשון שאחדים מנצלים לכתיבת שירים, אחרים - להתאבדות<br />
וכל השאר מאביסים עצמם אל מול המסכים ואיש מהם לא עושה<br />
משהו בעל משמעות. בחירתי לא לצאת להליכה, מפחד שמא אתפתה<br />
להצביע בבחירות, הייתה הצעד ההגיוני ביותר שיכולתי לעשות.<br />
מלבד זאת, הייתי עלול שלא למצוא את שמי ברשימת הבוחרים,<br />
שכן, על פי חוק משנת 2066 כל מי ששמות המשפחה שלהם לא<br />
הסתיימו ב״סקי״ או ב״צקי״, חויבו להחליף את שמם. מאמץ<br />
ארגוני-פיננסי עצום זה השתלם היטב ובמחיר גירעון תקציבי ענק,<br />
ניתן היה סוף סוף לחסל את כל העמימויות הנוגעות לענייני מוצא.<br />
אחרי שינוי שמות המשפחה, המסמכים והניירת במשרדי הממשלה<br />
ובבנקים, הייתה סוף סוף פולין למדינת הפולנים לבדם – כולם היו<br />
פולנים במאת האחוזים. כך קרה שבמקום ״פְ רַ טְ נֶר״ – שמי הקודם,<br />
בנה של סּוזַנָה פרטנר לבית פרטנר, נכדו של פיוטר פאבל פרטנר<br />
- נעשיתי דומיניק פְ רַ טְ נֶרְ סקי, בן 28, אזרח הרפובליקה הרביעית,<br />
עובד במגזר הקבורה והבידור.<br />
בשנת 2061 הזכורה לטוב הועסקתי בפורטל ״גירושין והלוויות״,<br />
חברה ששילמה משכורות עתק ועסקה בניצול רגשותיהם של בני-<br />
אנוש ועצם קיומם. העבודה שחררה אותי: מדאגות כספיות -<br />
״גירושין והלוויות״ שילמו שכר מהאגדות - ומטרדות של שריפת<br />
זמן פנוי, כי בתמורה לשכר סחטה העבודה כל דקה מהחיים. היו<br />
לנו טונות של קשרים מתפרקים וביטולי נישואין, גרסנו המוני חיים<br />
שהגיעו לסיומם, ובמשך אין ספור חודשים של עבודת-פרך, זכיתי<br />
בקידום, בהתקף-חרדה, בנדודי-שינה ובכסף שאפשר לי לימים<br />
לרכוש דירה עזובה ב״סַ סְ קָ ה קֶ מְ פָ ה״. כל הדברים האלה באו לי<br />
בקלות, כך שאפילו לא הבחנתי מתי. חייתי בעבודה: שם אכלתי,<br />
שתיתי, התרחצתי, לעיתים אף ישנתי - כשלא היה לי כוח או חשק<br />
לנסוע מטַ רְ חוֹמין למוקוטוב, כי עד שלא עברתי סופית ל״קמפה״,<br />
היה מוקוטוב רובע מגורי. עדיין גרתי שם עם אימא עד שנת 2068,<br />
כשיצאתי למסעי הראשון בחיפוש אחר דירות נטושות, ולבסוף<br />
68
קניתי את מהן מן המהגר האחרון שנותר במדינה. הדירה היתה<br />
ברחוב המנצחים, שכל דייריו המובסים עזבו אותו כדי לחפש מקלט<br />
כלשהו בחוץ לארץ.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
קשישטוף וארְ גָה מצבה מרִ צְ ּפַ ת פסיפס<br />
69<br />
Czarne<br />
Wołowiec 2007<br />
125 × 195 • 356 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-89755-92-6<br />
Translation rights: Czarne
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
70<br />
Photo: Katarzyna Malinowska
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
71<br />
נקודת המוצא של הדרמה הזאת היא פשוטה ואבסורדית גם יחד. שני צעירים - הוא והיא<br />
- מנסים להגיע לוארשה. הם איבדו את יכולת ההתמצאות בשטח משום שהם שרויים<br />
בסוטול אחרי מסיבה קשה, מלאה עד להתפקע בסמים. המסיבה הייתה בסגנון “עוני,<br />
עכברושים ומחלות“, כלומר, אנשי החברה הטובה התחפשו לעניים וגררו חתיכות זולות<br />
מהרחוב. הוא נמנה עם החברה הטובה )שחקן(, היא - עם הנערות הזולות )אם לילד<br />
מחוץ לנישואין, עובדת במזללה של צ‘יפסים(.<br />
בבוקר שאחרי המסיבה הם ממשיכים לשחק את עלובי החיים משולי החברה, אלא שהפ<br />
פעם בפני אנשים זרים: הם מעמידים פנים של “שני רומנים עניים“ ומחפשים טרמפ אל<br />
הבירה. אל עלילות אותה נסיעה אנחנו מתוודעים בזמן התרחשותן: אנחנו עוקבים אחרי<br />
פגישות עם אנשים שונים כולל “השוליים“, שמהם מגיעים אלינו וידויים של בני המקום,<br />
שבהם פגשו במקרה. ככל שחולפות השעות, הוא ממהר יותר ויותר, והיא - לא במיוחד.<br />
בבוקר הוא חייב להתייצב באתר הצילומים של<br />
איזו טלנובלה, שבה הוא מגלם תפקיד של כומר,<br />
ואילו היא נזכרת ששכחה לאסוף את הילד מהגן<br />
ושבשעת המסיבה בזבזה את תשלום המזונות<br />
החודשי. עם ההתעשתות גוברת האימה. הוא<br />
נסוג יותר ויותר מגילום תפקיד של רומני עני, בעוד היא מכירה יותר ויותר בעובדה שהיא<br />
חוזרת אל החיים שבהם היא “רומניה“. בשעת המסיבה הם היו בצד אחד של המתרס,<br />
הצד של הסמים. אחרי המסיבה מתברר שיש צדדים רבים יותר: הגברי והנשי, העשיר<br />
והעני, זה משלנו וזה הזר, וכיוון שהוא מפחד עד מוות להיפלט מן החברה הטובה וכדי<br />
לייצב את זהותו האמיתית, הוא מטעים את בת לוויתו למסע בשורה של השפלות. ככל<br />
שהוא חש בסכנה שייפלט מהמשחק, הוא משפיל אותה יותר . לבסוף נותר רק רומני אחד<br />
- ממין נקבה, חסרת חיים.<br />
הדרמה של דורותה מאסלובסקה היא קומדיה עם סוף טרגי, הרצופה זיקוקי די-נור סגנ<br />
נוניים ושורה של דמויות מבהילות. הנסיעה ברחבי הארץ מלמדת ששום שפה לא תצלח<br />
לבטא את השינויים בתודעתם של בני אדם, ביחסים ביניהם ובאתיקה שלהם. נותר רק<br />
תיאור חסר אונים, המתבטא בסגנון, שכבר אינו יכול לחצות את גבולות המציאות ההיא.<br />
דורותה מאסלובסקה, ילידת 1983, היא היוצרת המפורסמת<br />
בקרב דור הסופרים החדש. רומן הביכורים שלה, “מלחמה פולנית-רוסית תחת<br />
הדגל הלבן-אדום“, נמכר במהדורות חסרות תקדים. הרומן “הטווס של המלכה“<br />
נחשב לספר הטוב ביותר בפולין לשנת 2005.<br />
פשמיסלאב צ‘פלינסקי
בר ׳צימעס׳. הברמנית והלינה, ואשת<br />
המלתחה, צופות בטלויזיה. מן החצר<br />
נשמעים קולות קרבים של מהומה.<br />
פארחה ודג׳ינה נכנסים מיוזעים, הם על גבול הטרוף.<br />
הברמנית: אנחנו מסתכלות, ופתאום אני שומעת איזה צווחות,<br />
מהומה, אני אומרת, מה כבר יהיה שם עכשיו, הכינים ברחו<br />
מהכּוסים של הבולגריות והן צווחות כל כך? ואני הולכת לבדוק.<br />
וכאן נפתחות הדלתות ונכנסת מחלקה סגורה בת שתי נפשות, אני<br />
לא יודעת, שתויים או מסטולים ממשהו, או שברחו מבית משוגעים,<br />
עם תיקים או שקיות כלשהן, ונכנסים. אוהו! והגברת הזאת – כולה<br />
עם בטן גדולה. ונכנסים כך, או!<br />
כן, בבקשה?<br />
ג׳ינה: נא להביא הרבה מים רותחים. אני יולדת. שהסבתא׳לה<br />
תביא מצעים.<br />
ברמנית: היא מצביעה לי לעבר הלינה. סבתא׳לה! ומנופפת<br />
לה בתיק. אני אומרת: אין דבר כזה מים רותחים. יש קפה, תה,<br />
בורשט, צ׳יפס. קרוקטים. אני רושמת את כל זה.<br />
ג׳ינה: שיהיה קרוקטים.<br />
פארחה: לא, לא, לא, היא מתלוצצת, זה לא כך. שום דבר לא כמו<br />
שחשבתי. זה לא בא בחשבון. אני מבקש את סליחתכן לרגע. הביטי<br />
שם. החזיקי את זה. הסתובבי והביטי שמה והחזיקי את זה, ואל<br />
תדברי אלי. אני אספר הכל ואת תעמדי פה, תביטי לשם ואל תזוזי.<br />
אני מבקשת סליחה בשמה של האישה המעורערת הזאת. החברה<br />
פה קצת ירדה מהפסים, היא אפילו לא בשום הריון. אתן יודעות, יש<br />
לה פה כרית שהיא הכניסה. הו-כ-חה. ותפסיקי עם הצחוק הטפשי<br />
הזה, מפני שכבר מזמן זה לא מצחיק. פסיכופטית, נרקומנית אחת.<br />
הסמים האלה אמנם דופקים אותך, שהגברות יסלחו לי. במחילה<br />
מהגברות, אך קרה משהו ואני המום. האם אני יכול לשאול: מה<br />
זאת העיר היפה הזאת , איפה אנחנו?<br />
ברמנית: מה זאת העיר הזאת! איפה הם! הוא שואל אותי!<br />
אוסטרודה.<br />
אשת מלתחה: כאן אוסטרודה.<br />
פארחה: אח, אוסטרודה, עיר יפה. וזה יותר ככה דרומה, צפונה,<br />
מזרחה? יצא לי לגמרי מהראש.<br />
ברמנית: זה תלוי.<br />
פארחה: אהה. זה באמת תלוי, זאת עובדה. אתן רואות, יש פה<br />
מצב מצער, אנחנו פה במקרה, שלא באשמתנו, אנחנו מווארשה<br />
ובמקרה נזרקנו לפה, נו פשוט...<br />
ברמנית: אהה, גם אני מווארשה. גם האלינה מווארשה. כולנו<br />
מווארשה. כולנו באנו לכאן לחופשה. בדיוק חזרנו מהמזחלות.<br />
פארחה: אז גבירתי רואה. מזחלת, דבר יפה. ״מה מה הדורה<br />
המזחלת, מהדהדת הלמות הפרסה״, כמו שאומר המשורר, משורר<br />
גדול. אך נגיע לעניין, גבירותי, משום שבדיחות הן בדיחות וכאן<br />
התרחשו אירועים שבאמת קשה לי להסביר אותם, איך קרה כל<br />
זה, ובעצם, זה יכול להשמע לא מציאותי. במילה אחת: נמצאתי פה<br />
בנסיבות לא ברורות, ומחר עלי להגיע לעבודה בשמונה, אך לצערי,<br />
אין לי טלפון עלי. ואני חייב להתקשר. זאת אומרת, באופן כללי זה<br />
ככה: אני לא יודע איך להוכיח את זה, זאת הייתה בדיחה שכזאת,<br />
התחפשות, מסיבה ואתן יודעות, זה נגמר רע מאוד. אני שחקן<br />
במקצועי, אני מגלם את תפקיד הכומר גז׳גוז׳ בסדרה שכזאת,<br />
אתן בטח מזהות, הכומר גז׳גוז׳, או-או-או, וזה בדיוק אני. רציתי<br />
לשאול: מה השעה?<br />
ברמנית: אדוני, זאת גם צורה של התחפשות. היא בטח שם<br />
הנסיכה דיאנה בתחפושת, ואני בכלל ברברה קארטלאנד. עכשיו<br />
עשר בלילה, כמו שרואים בשעון.<br />
פארחה: עשר בלילה. זה לא בא בחשבון. לא אספיק לישון לפני<br />
הצילומים. אני חייב להתקשר. זה טירוף, לעזאזל. ג׳ינה, תעשי<br />
משהו, לכל הרוחות, תגידי להן מי אני. הרי את יודעת.<br />
ג׳ינה: אני אבקש פעמיים ביגוס.<br />
פארחה: לא-א-א-א-א-א!<br />
אשת המלתחה: מר וייסלאב!<br />
פארחה: לא-א, זה לא כך. מה אני צריך פה את ויישצ׳יק! מי זה<br />
ויישצ׳יק הזה בכלל, בשם אלוהים, הגברות לא מבינות בכלל את<br />
המצב שלי, מי זה ויישצ׳יק כלשהו בשבילי? אנשייייייייים! אנשים.<br />
בשם אלוהים חיים. אני הוא הכומר גז׳גוז׳. עזרו לבן אדם. מחר אני<br />
צריך להגיע, לעזאזל, בשעה שמונה לעבודה.<br />
ברמנית: בשעה שמונה, מה, אתה הולך לאסוף בקבוקי משקאות<br />
ריקים?<br />
ג׳ינה: אנחנו, הרומנים, עם עקשן.<br />
פארחה: תסתמי את הפה, בבקשה ממך, אל תדברי ותסתמי.<br />
תסתובבי. תסתובבי. תסתובבי לשם. את נטשת את הילד בגן,<br />
תעמדי שם ותחשבי אם אמא נוהגת כך. השאירה את הילד בגן. לפני<br />
שלושה ימים. את המזונות בזבזה על סמים. קנתה לעצמה קבב.<br />
פסיכופטית, הנרקומנית הזאת.<br />
ברמנית: ואיך היא אמרה את זה? שהם רומנים כלשהם! זה<br />
טוב.<br />
ג׳ינה: אבל אמא שלי בטח עשתה אותו, בודאי.<br />
ברמנית: הטלכרט הזול ביותר – חמש עשרה, שבעים.<br />
פארחה: אבל אין לי!<br />
ברמנית: חמש עשרה, שבעים.<br />
תמונה 2<br />
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית<br />
72
73<br />
Lampa i Iskra Boża<br />
Warszawa 2006<br />
160 × 170 • 96 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 83-89603-41-1<br />
Translation rights:<br />
Dorota Masłowska<br />
Contact:<br />
Graal Literary Agency<br />
פארחה: אני זקוק רק לפעימה אחת, אישה. רק כדי לצרוח:<br />
הצילו, זין!<br />
ברמנית: האדון וייסלאב, בוא הנה לפה! כי יש לך פה איזו<br />
בעיה.<br />
פארחה: תנו לי להתקשר! זין! שיחה אחת! שיחה אחת! זה<br />
שמונים גרושים! זה רק שמונים גרושים!<br />
ברמנית: אמנם זה רק שמונים גרושים, אבל חמש עשרה, שבעים<br />
עולה הטלכרט הזול ביותר. אני לא יודעת, איזה מין טיפוס אתה,<br />
אדוני, כומר או איזה גז׳גוז׳, הטלכרט עולה כך וכך, וזה כסף, ולא<br />
שכל פרחח מבית משוגעים יבוא לפה ויתקשר לו מאיפה שירצה.<br />
אמת דיברתי או לא, האלינה? ואז הגיע ויישייק.<br />
ויישייק: כן, יש איזו בעיה? מה הבעיה?<br />
ברמנית: תכיר - זהו הכומר גז׳גוז׳, עם אשתו הנזירה, ובנו שמש<br />
הכנסיה. חה-חה.<br />
ויישייק: אני שומע, למה אתם זקוקים?<br />
פארחה: אדון וייסלאב, שלום לך, בדיוק צץ עניין שכזה, שאני<br />
אבצע שיחה אחת וכאן הגברות הן בעד, רק שהן אומרות שליתר<br />
בטחון אשאל את אדוני...<br />
ויישייק: ואתה חייב לצווח כל כך?<br />
פארחה: כמובן שלא, אבל...<br />
ויישייק: ואתה חייב לצרוח כל כך?<br />
ברמנית: איפה, כבר שעה הנוכל הזה מספר לנו מעשיות, שהוא<br />
שחקן לא עשיר מוארשה והוא לא יכול לקנות לעצמו את הטלכרט<br />
הזול ביותר, כי חבל לו על הכסף, או שיש פה נרקומנים כלשהם.<br />
ואני מכירה את הפרצוף שלך מאיפה שהוא. זה אתה שגונב לי את<br />
הביצים מהלול, טיפש.<br />
פארחה: אבל זה לא ככה, אני... אני מקלל אתכם! מקלל! מקלל!<br />
קללת זין! שהמיקרוגל שלכם יתפוצץ, זין, והכל ביחד.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גרוס<br />
דורותה מאסלובסקה שני רומנים מסכנים שמדברים פולנית
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
74<br />
Photo: Kasia Kobel
הרומן החדש, פרי עטו של מיכאל ויטקובסקי, הוא עוד “וידוי של ילד המאה )שעברה(“<br />
בספרות הפולנית, אך אין זה עוד ילד, כפי שניתן היה לצפות ממחבר “לּוּביֶיבֹו“, אלא ילד<br />
מיוחד במינו. המסַ פר הוא הּוּבֶ רט, גבר בגיל העמידה שטווה רשת של זיכרונות כאוטיים,<br />
מלאים בהבזקים לאחור ובקפיצות פתאומיות בזמן. ויש לו במה להיזכר!<br />
הוברט הוא כריש זוטר בעולם התחתון למחצה של עיירת הכורים יאבוז‘נו-שצ‘קובה.<br />
הוא חולם על חיים טובים יותר ורוצה להתעשר בכל מחיר. מאז שלהי הקומוניזם הוא<br />
מנסה את מזלו במגוון “עסקים“, מהם חוקיים ומהם בלתי חוקיים, המספקים רווח מסוים<br />
ולרוב הנם מטורפים לחלוטין: הוא סוחר בכל מה שידו משגת, מנהל בית-קולנוע פיראטי<br />
למחצה בו הוא מקרין סרטים מקלטות וידאו, מחזיק בבעלותו בית-עבוט, עוסק בגביית-<br />
חובות ובהלבנת-כספים.<br />
ויטקובסקי רוקם רומן על תקופת המעבר הטרופה, שלהי פולין הקומוניסטית ותחילת<br />
העידן הדמוקרטי, על הולדת השוק החופשי, על אנשים שהתעשרו בין יום ובאותה מהיר<br />
רות גם איבדו את הונם. מחבר לובייבו מצייר תמונה צבעונית של העשורים האחרונים<br />
של המאה החולפת, ומיטיב לתאר את ייחודם. אך דמותו של הוברט היא החשובה מכל<br />
ברומן. ומניין באה “ברברה רדז‘יווילובנה“ המופיעה בכותר הספר? ובכן, הוברט מזדהה<br />
עם מלכת פולין הקדומה והשנויה במחלוקת, וכך<br />
הוא נקרא גם בסביבתו הקרובה.<br />
המספר ברומן של ויטקובסקי הוא קצת פנטזיונ<br />
נר, קצת בדאי, איש הנקרע בין ניגודים - חושב<br />
לכאורה בצלילות ומחובר בחוזקה למציאות, אולם בו בזמן מביט בערגה אל העבר ומנסה<br />
להרכיב לעצמו עץ משפחתי דמיוני. הוא מנסה ליצור לעצמו תדמית של מאפיונר חסר-<br />
עכבות, אך יחד עם זאת הוא “רך“, סנטימנטלי ורגיש, מאמין באותה אדיקות באלוהים,<br />
במגידי-עתידות ובהורוסקופים. הוברט חש עצמו שונה, וזה מאמלל אותו וגורם לו להיות<br />
“סגור בחייו הללו כמו בתוך כלא“.<br />
רומן זה צריך להיקרא בראש ובראשונה כסיפורו של אוטסיידר, המנסה נואשות להגשים<br />
את חלומותיו, מחפש אהבה )לרוע מזלו הוא מאוהב בעובד שלו, סאשה, גברתן אוקראינ<br />
ני( אושר וקבלה של החברה.<br />
כבר בספריו הקודמים עשה ויטקובסקי שימוש נועז באסתטיקת קאמפ המשתקפת בביר<br />
רור ברובד הלשוני של הרומן. ב“ברברה...“ רוקח הסופר תערובת חסרת-תקדים של<br />
מרכיבים לשוניים, הלקוחים מתוך הדיאלקט של שלזיה, השפה הספרותית, סלנג של<br />
העולם התחתון ופולנית קלאסית. הרי לכם אתגר אמיתי למתרגמים!<br />
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
מיכאל ויטקֹובסקי, יליד 1975, סופר ופובליציסט. מחבר 75<br />
הרומן “לובייבו“ ,שזכה לתהודה רבה ותורגם ליותר מעשר שפות.<br />
רוברט אֹוסְ טָ שֶ בְ סקי
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה<br />
במשך<br />
כל ימי הקומונה, ידע כל אחד ביאבוֹז׳נו-<br />
שצ׳׳קובה שכשרוצים לקנות וודקה<br />
לפני אחת בצהרים – הולכים לברברה<br />
רדז׳יווילובנה. קנייה, מכירה, דולרים, רובלים – לרדז׳יווילובנה.<br />
כשרוצים למשכן משהו - זהב – לרדז׳יווילובנה. אחח, כמו לפטרונית<br />
הקדושה של הכסף! אבל אז עוד לא קראו לי בשמה של מופקרת זו,<br />
אלא פשוט - אדון הּוּברט. ולברברה רדז׳יווילובנה היה בית-עבוט<br />
ברחוב יאגְ יֶילוֹנְ סקה )איזה צירוף-מקרים!(, הרחוב הראשי היוצא<br />
מתחנת הרכבת, ובפאתי שצ׳קובה – חצי-תאום יפהפה... יפהפה!<br />
הכול קוֹם-איל-פוֹ! בניין מטופח, ייצוגי ומסודר, נקי. עם )חצי(<br />
חנייה מקורה, )חצי( גינה, דלת עשויה לבני זכוכית, סטנדרט דה-<br />
לוקס, מרפסת קטנה, עמודים קטנים, וקירות מצופים במוזאיקות<br />
יפהפיות עשויות מצלחות מנופצות. אבל לא סתם – כפי שהיו עושים<br />
בשנות השישים – מצועצעות שכאלה, אלא רק שחורות ולבנות<br />
לסירוגין. אפשר היה להרכיב מזה מגוון דוגמאות, כמו סמלים של<br />
קלפים, למשל, יהלום, לב, ״הֶ רְ ץ״ היו קוראים לזה בשְ לֶ זית, הרי<br />
לכם. פיסות שברים ניתן היה לקנות בקנטינות במקומות העבודה,<br />
יש לי את הדגם הראשון שלהם, הנקרא ״הוליווד מאוחר״ או<br />
״גְ יירֶ ק מאוחר״ בעוד שהפיסות שנלקחו מ״כל דבר שרק נשבר״<br />
היו ״סגנון מוקדם״. והארכיטקטורה כונתה ״בול-עץ פולני״. אפילו<br />
פרח האצולה של יאבוז׳נו נמצא בין בולי העץ, על אחד השברים.<br />
יום טוב, שכן, יום טוב... אבל את בול העץ הגדול ביותר והשבר<br />
המובחר ביותר יש להוא, נו...<br />
בדיוק. אני נאנח. הברונטי. ברו-נטי. אלמלא הירקן המקומי,<br />
שעשה מחטף בוועדה המחוזית והקים איזה עשרים חממות, הייתי<br />
אני האיש העשיר ביאבוז׳נו כולה. אבל לוֹ הייתה חנות ירקות,<br />
ובאותם ימים זו לא הייתה רק חנות לממכר ירקות, אלא חנות<br />
שהיה בה הכל - גומי לעיסה עגול, מרק כרוב בבקבוק )איכס!(<br />
אפילו אפשר היה לקנות שם נעליים חד-פעמיות, כאלו מנייר.<br />
וככה גם נראו הירקות שלו. בכל יום ראשון היה מגיע עם הפז׳ו<br />
שלו לכנסייה במעיל פרווה שחור, כובע פרווה מבריה״מ, עטוף כולו<br />
שאפשר היה לצרוח! שיהיה לי בריא! שיני זהב הוא השיג לעצמו,<br />
חליפת טריינינג, אוי, הולך לו! לא יכולתי להתרכז, שיחקתי<br />
בעצבנות במפתחות האוטו מתחת לספסל. ומה שיותר גרוע, תמיד<br />
הייתי מחלל קודש והתפללתי אל הבתולה מריה שתשלח לו סרטן!<br />
אני אדם מאמין מאוד, אני אוהב את אלוהים ובמיוחד את אם<br />
האלוהים. אז שיהיה כך: סרטן עבורו, ומוות לדודתי אניילה,<br />
שלירושה שלה אני מחכה! אבל הוא לא חש כל יראה לאל! היו לו<br />
עסקים עם כל ענפי המאפיה, עם הדיסקוטק ״קאנטי״, עם הבר<br />
״רטרו״, בית הקפה ״יאבוז׳ניאנקָ ה״. שנים אחר-כך היו לו עסקים<br />
מטונפים עם מועדוני הלילה שבצדי הכבישים, כאלה שבהם העלו<br />
מופעי ריקודים על עמוד... הוא קנה כמעט את כל רחוב הכבלים<br />
)גם: מלשינים(, אבל תגידו אתם: האם לא עדיפה שושלת יאגיילו<br />
על כל הירקנים המלשינים האלה?<br />
אני לא יכולתי להרשות לעצמי לפתוח אפילו דוכן ירקות.<br />
אבלבשביל מה יש ראש?! נסעתי לנְ יֶוויואדוב. שרב, אני הולך, נותן<br />
קפה כדי להגיע למנהל. רק שהוא רצה הקצאה של לִ בנות-אוויר,<br />
אז שוב אני נוסע למנהל המפעל לחומרי בניין, מחנה את ״מאלוך״,<br />
המכונית הקטנה שלי, הולך, נותן קפה כדי להגיע אליו. איזה חום.<br />
והוא אומר: לך קיבינימט, אין לי. אבל אני הכרתי מישהו בתחום<br />
חליפות-צלילה לילדים מסוג ״ּבוֹּבוֹ״ ואני אומר לו שככה וככה,<br />
והנה יש לי חליפות-צלילה. אוהו! אישתי תשמח! בשביל חליפות<br />
הצלילה האלה הייתי צריך קודם כל לסדר לי איזה אמבט עקום,<br />
שיצא מהמחזור. וכך קניתי לי לבסוף את הטריילר. N126, ״מאלוך״<br />
יכולה לסחוב. וכל זה קרה כבר באמצע שנות השמונים.<br />
בתכנית ״פנורמה״ אמרה זדז׳יסלבה גּוצָ ה שצפוי לנו מזג-אוויר<br />
סוער במשך זמן ממושך ולהקת ״לומבארד״ הוסיפה והמחישה זאת<br />
בביצוע השיר ״מזג אוויר טלוויזיוני״. היא הכריזה ב״פנורמה״ על<br />
בוא החורף, בוא הליל, הלילה השחור של שנות השמונים. אנשים<br />
התחילו להצטייד בסיפוֹנים, טריילרים וגיגיות פלסטיק ממזרח<br />
גרמניה לרחיצת תינוקות. אספו את כל אלו והתחילו לבנות תיבה.<br />
כדי להמתין בסבלנות.<br />
מכרים שאלו אותי, מה קרה לך הוברט, במזג האוויר הסוער<br />
הזה אתה מתכונן לנסוע ליוגוסלביה לחופשה? זמנים כל-כך קשים<br />
ואתה לוקח לך פסק-זמן? חה, חה, חה! איזה פסק-זמן? מי דיבר<br />
בכלל על פסק-זמן? עסק! ע-סק, אומר לכם משהו? עסק גסטרונומי<br />
מסוג ג׳, מסעדנות זעירה כמו שאומרים, טוסטים, צ׳יפסים,<br />
נקניקיות – אצל רדז׳יווילובנה הכי טוב, כפי שכולם יודעים. )תרצו<br />
בצל קצוץ על זה?( העיקרון הבסיסי של עסקי הטוסטים? לדחוף<br />
לאנשים שמן ישן ומשומש, לחמניות מוארכות שנקלו מחדש בתנור,<br />
גבינה מגורדת שאי אפשר לומר עליה משהו טוב, פטריית יער שמי<br />
יודע מהיכן לוקטה ולסיום שופכים קטשופ מדולל במים – וכל זה<br />
מתחלף בכסף אמיתי )שלוש שמונים בבקשה(. בכל הנוגע לפטריות<br />
– לא הייתי מנסה אותן בעצמי, אבל בני אדם לא חזירים – יאכלו<br />
הכל. וכל הכסף הזה שעד לא מזמן לא היה ממש אמיתי, וגרוע מכך,<br />
בכל רגע יכול היה להתחיל להתמוסס לך מול העיניים – גם הוא לא<br />
היה התחנה הסופית של העסק. את הכסף צריך היה להמיר מהר<br />
ככל הניתן במטילי זהב ולנעול בכספות עשויות פלדה מקורית תחת<br />
שמירה צמודה. )איזה רוטב תרצו? שום, פיקנטי, עדין, קטשופ,<br />
חרדל?( – לחכך את הידיים בהנאה!<br />
76
77<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2007<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
paperback<br />
ISBN 978-83-7414-328-8<br />
Translation rights: W.A.B.<br />
רק הפלדה והזהב אפשרו לשמר, ולו לרגע, את ההון שנצבר, שעבר<br />
באמצעות הכסף מטמורפוזה ממים ופטריות יער לעפרות מתכת<br />
בטוחות יותר. כי הכסף הגדול טמון בחשמל, במים: ללא צינור או<br />
כבל, ינוד ללא מטרה אנה ואנה, ויהיה מונע על ידי איזושהי חרדה<br />
פנימית, חסר-רסן כמו נער מתבגר. ומדוע שלא תשחה הכספת שלנו<br />
לחוף מבטחים )יש עשרים אגורות בבקשה?( לכל עסק יש בסופו של<br />
דבר אותו טבע – לתת חרא, לא חשוב איזה, להרוויח על זה מעט,<br />
אבל בכמויות כאלה, שאפילו את המעט הזה, את ה״כמעט כלום״<br />
הזה, ניתן יהיה להמיר אחר-כך להון פעוט בדמות מטיל זהב או<br />
חופן שטרי דולרים המונחים בתוך כספת. שאפשר יהיה להוציאם<br />
בלילה ולהביט בהם, אולי גם ללטף, לנשק, להריח וכולי. )עוד משהו<br />
לגברתי הנכבדה?(<br />
אומר כך: הייתי הולך בנעלי ״רילקס״, שותה קפה בדורלקס,<br />
מעיף מבט בשעון דיגיטלי )עם מחשבון(, רכשתי לי ״מאלּוך״<br />
משומשת מדגם סהרה, התקנתי לי על הגג את אחת מאנטנות הלווין<br />
הראשונות ביאבוז׳נו – הרי לכם הווידוי שלי על חטאי הצרכניים,<br />
מימי ילדותי.<br />
חוץ מזה, עד נפילת הקומוניזם היו העסקים בדוכני הנקניקיות<br />
די חלשים.<br />
תרגום מפולנית: עילי הלפרן<br />
מיכאל ויטקֹובסקי ברברה רַ דז‘יווִילּובְ נָה מִ יאבֹוזְ ‘נֹו-שְ צַ ‘קֹובָ ה
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
78<br />
Photo: Katarzyna Skoczyńska-Maślanek
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
79<br />
“בועות חשיש“ הוא רומן על ידידות שנרקמת בין שני נערים בני - 12 ורונק ומקסימיליאן.<br />
אביו של מקס הוא פעיל בתנועת סולידריות, אביו של ורונק - שוטר. השנה היא 1982,<br />
מיד אחרי ההכרזה על “מצב החרום“. המקום: ישוב קטן בפרובינציה המתקיים הודות<br />
למפעל נשק ממשלתי. תושביו הם אנשים פשוטים, חסרי מודעות חברתית והיסטורית,<br />
שאינם מגלים התנגדות להשפעתו המשחיתה של הסוציאליזם ששלט באותן שנים.<br />
קיומם מסתכם בעבודה במפעל הממשלתי ובשתיה שאחריה. העוני, הצפיפות במקום<br />
קטן-מדי ומאוכלס-מדי והיעדר הסיכוי לחיים אחרים מניבים רק תסכול, יאוש ואיבה. מן<br />
העולם המתפורר הזה מנסים הגיבורים להציל את עצמם ולהעניק לחייהם קורטוב של<br />
עצמאות ומשמעות. הידידות היא תשובת הנגד למציאות המדכאה. ואף על פי כן אין זו<br />
ידידות טובה.<br />
ורונק, החלול רגשית, הוא לגבי דידו של מקסימיליאן ערובה להרפתקה, אך בה בעת הוא<br />
כמו ביצה טובענית: מסית, משתק, נוגס, הורג.<br />
באורח לא מודע מעתיקים הנערים את הבעיות<br />
המשפחתיות אל ידידותם, אך אין הם בוגרים<br />
דיים כדי לטפח קשר טוב ביניהם ולהציל את<br />
עצמם. מתוך נואשות הרת-סיכון ומתוך אכזריות שמקורה באהבה נבגדת, הם מוכנים<br />
לעשות את השטויות הגדולות ביותר. תכניתם היא, למעשה, נסיון לבנות סדר חיים חדש.<br />
כיוון ששניהם מרגישים דחויים על ידי משפחותיהם, על ידי החברה בבית הספר ועל ידי<br />
דיירי השכונה, הם בוחרים בדרך שתשיב להם את כבודם בין כל קבוצות החברה.<br />
המבוגרים בעולמו של מאשלאנק נתונים להשפעתה של הטענה הכמעט-סטאליניסטית:<br />
“כל אחד צריך להיות מלשין“, לכן בוחרים הילדים בדרך נקמה אכזרית. הם קובעים באופ<br />
פן אינטואיטיבי שהענשת המלשין “תטהר את המציאות“ ותחזיר את סדר התפקידים<br />
בחברה על כנו.<br />
בחירתו של מאשלאנק להציג את המציאות בשנה הראשונה של “מצב החירום“ דרך<br />
עיניהם של הנערים, מזמנת לקורא להתוודע אל המציאות הזאת יותר מכפי שהיה לומד<br />
עליה אילו ראה את פעילי סולידריות, השביתות והפגנות הרחוב, במו עיניו.<br />
יארוסלאב מאשלאנק, יליד 1974, בוגר לימודי מדעי -<br />
המדינה ועיתונאי, אחד מעורכי השבועון ,POLISH REAL ESTATE MARKET<br />
המוקדש לשוק ההשקעות.<br />
פשמיסלאב צ‘פלינסקי
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
סוף והתחלה<br />
לא יכולתי להירדם.<br />
שכבתי לא מכוסה,<br />
מזיע. בהיתי בתקרה,<br />
שנראתה בקושי בתוך האפלה. הזרוע צרבה מעט, הפצעים על<br />
הפנים צרבו מכאב. שמעתי כיצד ההורים מדברים עם “זה<br />
מהשלוש עשרה”, תחילה בשלווה ואחר כך בקול רם יותר ויותר.<br />
השכן יצא מביתנו מאוחר בלילה. דלתות החדר שלי נפתחו מעט<br />
ואבא הביט פנימה. רגע מאוחר יותר נסוג בשקט. כשנרדמתי<br />
לבסוף, היה לי חלום מוזר, שאני וורונק יושבים אצלי בחדר,<br />
הוא על כורסא העומדת בין שולחן הכתיבה לבין החלון, ואני על<br />
כיסא שליד שולחן הכתיבה, ומדברים כרגיל על כלום. אני מפיל<br />
כוס תה שלא בכוונה. המים הרותחים נשפכים על ורונק והוא לא<br />
שם לב לכך. הכלי מתהפך על פני השולחן, נופל על הכורסא ועף<br />
לכיוון החבר שלי. התעוררתי. כבר היה אור יום. לא יכולתי לסבול<br />
שינויים, פחדתי מחידושים. לכן אהבתי את בניין הבלוקים שלנו,<br />
מקום שהכרתי מהילדות, שהיו לו גבולות מוגדרים; הזכרונות<br />
המוקדמים ביותר היו קשורים בו. זה אולי משום כך פחדתי מן<br />
החלום הזה שחלמתי בלילה האחרון של החופשה, בלילה בין רביעי<br />
לחמישי בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים. ורונק היה איתי<br />
זה זמן רב, לא רציתי לאבד אותו, ויחד עם זאת לא רציתי עוד<br />
למשוך את המלחמה עם “זה מהשלוש עשרה”. קיבלתי החלטה,<br />
עלי רק לדבר עם ורונק על כך.<br />
שמעתי כיצד ידידי שורק מתחת לבניין. הבטתי דרך החלון.<br />
ורונק התחבא מאחורי השיחים. נופף בידו, הצביע לעבר המרתף.<br />
הבנתי. הוא רץ לשם בעודו מתכופף כאילו תחת יריות. יצאתי<br />
מהחדר. ההורים לא היו. הבטתי בשעון. השעה 12 חלפה מזמן.<br />
כמה ישנתי! רצתי מהר אל חדר האמבטיה, השתנתי, רחצתי את<br />
הפנים. הסתרתי בכף ידי את ההשתקפות שלי. לא רציתי להביט<br />
בעצמי.<br />
רצתי אל המרתף. קור ואויר דחוס העלימו את שאריות השינה.<br />
ראשי קצת כאב. זה בטח מפני שישנתי הרבה זמן.<br />
ורונק חיכה לי. עמד בפינה, היכן שאורה של הנורה לא פיזר את<br />
האפלה.<br />
– שלום – אמרתי ומיד ניגשתי לעניין. – אני כבר לא רוצה<br />
להתגרות ב”זה מהשלוש עשרה”, נשאיר אותו בשקט. זה היה טוב<br />
בזמן החופשה, אך הלימודים מתחילים.<br />
– מאוחר מדי – הוא קטע את דברי. לא ידעתי אם הוא מחייך, אך<br />
היה לי הרושם שזה בדיוק כך.<br />
– איך זה מאוחר מדי?<br />
– מאוחר מדי להשאיר אותו בשקט. – הוא ניגש אלי. הבגדים<br />
נדבקו לגופו כאילו גשם של דם נשפך עליהם לפתע. שיערו הג׳ינג׳י<br />
התלכד לפקעות שנקשרו לקצוות אשר לא השחירו.<br />
– מה עשית?! – צעקתי. חשבתי שראשי התפוצץ מרוב כאב.<br />
– עשיתי את מה שתכננו. – חיוך עיוות את פניו מכוסי הדם.<br />
– לא נכון!<br />
– בדירה שלו.<br />
הוא תפס אותי בזרועי והוביל במדרגות למעלה. הבחנתי שיש לו<br />
כפפות עבודה על כפות ידיו, שהיו לחות וספוגות בדם. התנגדתי, אך<br />
הוא היה חזק מאוד, כמו גבר בוגר. הוא הוביל אותי אל מתחת לדלת<br />
מספר 13, דחף אותה ומשך אותי אל המטבח. ״זה מהשלוש עשרה״<br />
שכב על הרצפה. ורונק כרע על ברכיו לפני יד גדועה, הרים אותה,<br />
הביט בה והשליך הצידה. נטל גרזן עם עיטור חלוד על הלהב.<br />
חבטתי בגרזן כפי שלימד חוטב העצים, אתה זוכר? – הוא נעמד<br />
מעל הגופה והרים את הגרזן. – כדי שלא לחתוך לעצמי את מה<br />
שלא צריך. ולא גבוה מדי. אתה זוכר? – הוא אמר בעודו מוריד את<br />
הכפפות. ניער אותן והשליך על הגופה. הבטתי כמו מהופנט בגופתו<br />
של השוטר. הוא שכב על הגב. עיפרון נעוץ בעינו, ידו הימנית גדועה,<br />
בטנו משוספת, איברים פנימיים שפוכים על הרצפה. שלולית דם<br />
קפואה.<br />
– הסוף לבועות החשיש – אמר ורונק.<br />
הבטתי ולא רציתי לדעת. ניסיתי לעצום את עיני, אך עפעפי לא<br />
נשמעו לי. רציתי להסתיר אותן בידי, אך הידיים לא ביצעו את<br />
פקודתי. התחלתי לצעוק.<br />
– אתה תביא לכאן את כל הבית! –ורונק זינק אלי וחסם את<br />
פי בידו. – תכף כולם יהיו פה, זין שכמוך! – הוא דחף אותי לעבר<br />
הקיר והלאה, לעבר היציאה. פתח את הדלת ודחף אותי החוצה<br />
אל המסדרון. בחדר המדרגות החלה תנועה רבתי. פיאסטקובה<br />
הייתה הראשונה שרצה בכיוון שלנו, כרגיל צועדת בראש דואר<br />
המידע המקומי. מאחוריה הבחנתי בשכנים אחרים, וביניהם<br />
השומר פולפה, שהיה צריך היה להיות בעבודה. הם צעקו משהו,<br />
נוצרה מהומה והוכפלה על ידי הד בחדר המדרגות. דלתות נוספות<br />
נפתחו.<br />
– מהר יותר! – צעק ורונק. – תמיד אתה מקלקל הכל.<br />
סטאנקובה נעמדה כמו נציב מלח כשראתה את ורונק מכוסה<br />
הדם. פולפה עקף אותה ורץ אל תוך הדירה של ״זה מהשלוש עשרה״.<br />
ידידי הכה שוב בגבי ונכנסתי אל דירת משפחתו של ורונק. נשענתי<br />
על הקיר ונשמטתי אט אט על הרצפה. הרגשתי כאילו מישהו שם<br />
קסדה על ראשי, כזאת שמגנה מפני חייזרים. הצלילים הגיעו לאזני<br />
מרחוק והתמונות פילסו את דרכן מבעד לערפל סמיך.<br />
ראיתי כיצד ורונק מזיז את המתרס וחוסם את הדלת; שמעתי<br />
80
את הרעש ששרר בחדר המדרגות כשהשכנים גילו מה קרה ל״זה<br />
מהשלוש עשרה״, אך היה לי הרושם שזה נגע למישהו אחר. נסגרתי<br />
בתוכי יותר ויותר, המציאות גרמה לי להירדם. זה רק חלום,<br />
חלום ביעותים, אני נעלם. ורונק כבר עמד עם האקדח של אביו,<br />
כשהשכנים הראשונים הגיעו וניסו להיכנס בכוח.<br />
– פתחו! – זה פולפה. קולו חדר דרך המהומה ששררה בפרוזדור.<br />
הצעקות, ההתרעמות ואפילו הבכי. – שקט! – פקד השומר. הוא<br />
פנה אלינו: - בנים, פתחו את הדלת, שום דבר לא יקרה לכם.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
יארוסלאב מאשלאנק בועות חשיש<br />
81<br />
W.A.B.<br />
Warsaw 2008<br />
123 × 195 • 256 pages<br />
hardcover<br />
ISBN 978-83-7414-470-4<br />
Translation rights: W.A.B.
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
82<br />
Photo: Mikołaj Długosz
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
83<br />
כל פרק ב“אטלס-כיס לנשים“ )“השוק“, “הקשריות“, “המזוייפות“, “הנסיכות“( מתח<br />
חיל במעין תמונה פנורמית שבה נראים טיפוסים שונים של נשים אלמוניות ומתוארים<br />
תנאי הקיום שלהן. לאחר מכן עוברת המחברת אל ה“תקריב“ ומתמקדת לא רק בנציגת<br />
ה“טיפוס“ שהגדירה בעצמה. ארבעת הגיבורים, השייכים לדורות שונים - אחד מהם הוא<br />
גבר בעל תכונות נשיות - מתגוררים באותו בית דירות והעולמות הנפרדים שלהם מתחב<br />
ברים למציאות אחת. אם להתייחס אליה כאל “המציאות מרחוב אופצ‘בסקה“ בווארשה,<br />
אזי, על פי הגדרתה של סילביה חוטניק, אפשר לדבר עליה כעל מערכת אקולוגית.<br />
אם נחבר את שני האמצעים הספרותיים בהם משתמשת המחברת, מיד עולה אסוציאצ<br />
ציה של סרט טבע. עם זאת הזנים שנבחרו אינם ייצוגיים; הם אינם מייצגים את אורח<br />
החיים האופייני, אולם הם מרתקים פסיכולוגית. הסופרת אינה נוהגת כבהייוויוריסטית,<br />
היא מביטה אל תוך נפשם של המתוארים. יותר<br />
נכון, יוצרת את הנפשות הללו. היא מנסה לגלות<br />
מדוע נטרפה דעתה של מארישיה, הגברת מאר<br />
ריה מחליטה למות, האדון מאריאן לא מסוגל<br />
לקשור קשרים עם נשים, ומארישיה בת העשרה הופכת בלילות לטרוריסטית. היא בודק<br />
קת את הנסיבות האישיות - ולא החברתיות - של חייהם.<br />
הגורלות המתוארים בספר נוגעים ללב, אף על פי שחוטניק מתארת אותם בנימה טרא<br />
אגי-קומית. חוטניק מתייחסת לגיבוריה בריחוק כמו-מדעי אך גם ברגישות, ומפגינה<br />
את כישרונה לשרטטר דיוקנאות פרטיים ותמונה חברתית גם יחד. כסופרת צעירה היא<br />
עדיין מחפשת קול משלה, אך אין ספק שזהו קול מבטיח. סילביה חוטניק היא הסופרת<br />
המעניינת ביותר בדור היוצרים בני העשרים פלוס.<br />
סילביה חוטניק, ילידת 1979, בוגרת לימודי תרבות ולמודי<br />
מגדר, פעילה חברתית, נשיאת הקרן ,MaMa מדריכת סיורים בורשה.<br />
מארתה מיזורו
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים<br />
עקרת-בית<br />
מרגע הלידה ועד המוות. משתתפת<br />
במבצע ״ניקוי העולם״ שנמשך 24<br />
שעות ביממה.<br />
חייה הם פרקים נמשכים בסרט נע שאינו נגמר. אלפי פעולות<br />
חסרות כל טעם, משעממות. טובעת בעבודות ובמחוות החוזרות<br />
על עצמן, היא מקבלת את החיים כפי שהם. בלי התפרצויות<br />
מעצבנות של חוסר משמעת, טענות קיומיות ומרדנות חסרת טעם.<br />
יום – כביסה – נקיון – יום – לילה... עקרת הבית מבינה שביצוע<br />
פעולות החוזרות על עצמן משליט סדר בקיום. היא מסוגלת למצוא<br />
את המתח הפועם במציאות שבירה ולתחזק אותו. הודות לכך היא<br />
מצילה את כל שפלי הרוח כפויי הטובה, שאינם מציעים את המיטה<br />
בבוקר, לא משתמשים בסכין נפרדת לחמאה ואף פעם – אבל אף<br />
פעם – לא מטאטאים מאחורי כירת הגז.<br />
עקרת הבית מנהלת את האירועים, ומובילה אותם אל הסוף<br />
הטוב. אחר כך, ללא מנוחה, חופשות וזרי דפנה, עוברת בצורה<br />
חלקה אל הסצנה הבאה. התפאורה ממוקמת בתוך כמה מטרים<br />
מרובעים, ובתוכם מוצבים, קודם כל, מכונת הכביסה, המקרר,<br />
החלונות, הרהיטים והרצפה. עקרת הבית היא גם מנהלת המשפחה,<br />
הלא היא אם המטעמים רבת התהילה. שלטון הנשים הביתי הזה,<br />
הקשור קודם כל לאוכל, סותם את הפה לנשים. איך זה, הוא<br />
מראה, אין לכן שלטון? הרי אתן המלכות האמיתיות של מדורת<br />
הבית, ?Don’t you see<br />
השלטון האמיתי צומח מלמטה, מסתתר מאחורי ערימת<br />
הצלחות ושאריות האווז הצלוי. האישה יכולה לתכנן את הארוחה,<br />
את שעת הגשתה ואופן הגשתה. היא לא תרשה לעזור לה, לא<br />
תסגיר את המתכון. חורשת במטבח אפוף האדים, תרוויח ורידים<br />
בולטים לנוכח שמירה מתמדת על גובה להבות הגז. בתור פרס היא<br />
תאכל את שאריות ארוחת הצהריים, תלקק את הצלחות, תגרוס<br />
את העצמות. כשכולם כבר ישנים אם המטעמים מתגנבת למטבח<br />
המצוחצח ומלטפת בעדינות את מכשורו. ״נומו בשקט, קטנטנים,<br />
מחר מצפה לכם עבודה נוספת״. העולם איננו רע, עקרת הבית איננה<br />
עצובה, לכל דבר בבית יש מקום משלו, לכל אחד מבני המשפחה<br />
–תפקיד משלו. בלי ליהוק מיותר אם המטעמים אוספת במחווה<br />
פשוטה מהשולחן את התסריט ומתחילה לשחק אותו. הרי מישהו<br />
מוכרח לעשות את זה. אמת הדבר, משק הבית הפך לתעשייתי<br />
במידה רבה, אך השליטה היא עדיין אחת. והילדים? ממשיכים<br />
בדרכה של מלכת המטבח או מתמרדים ועוזבים את הבית.<br />
וכך מאניה שלנו, חוץ מטיפול בענייני הבית, מתחילה לעבוד<br />
לפרנסתה. ״קסם השתלט לו, מבט אישוניה״ ומיד ראו שהבחורה<br />
לא מתאימה לשוק. מריה הביטה למרחקים וחלמה על פאר חדרי<br />
המלך. ובינתיים, כמו הלכלוכית המטומטמת ההיא, הייתה כשירה<br />
לכל דבר שיצוו. מסביב לראשה התעופפו קטעים מדיאלוגים של<br />
השוק. אלה שהגיעו ממוכרי התבלינים:<br />
– הרסת לי את החיים, חתיכת זין.<br />
– אני? אה, עזבי את זה בשקט, את מגזימה.<br />
וליד:<br />
– והייתי במיסת הבוקר, אני אומרת לך, גבירתי האהובה, והכומר<br />
דיבר כל כך יפה על המתים, ועל אלה, נו, פוליטיקאים.<br />
מריה ניסתה שלא לשמוע את הדיבורים ואת המלמולים,<br />
הלחשושים, הצעקות והיריקות. היא מייחלת לשקט, למנזר סגור,<br />
לויפאסאנה ולניתוק החשמל מהשוק כולו. אמא שלה, המטריושקה<br />
מהשדרה של מכשירי החשמל, דיברה אל הבת היחידה שלה בקול<br />
חצוצרה בלתי מעורער. היא החזיקה בשלטון ביד רמה והייתה<br />
מסוגלת להיות שוצפת. כמו צבע סירים. שאבא שלה הרביץ לה<br />
מעט מדי, שהוא קלקל אותה. שהיא עצלנית וגיבנת. שהשערות<br />
שלו מלוקקות כאלה, בצורת צלב בלי צמות. כדאי שתגלה קצת<br />
את הגוף ליד הדוכן, מפני שאם הבנים ניגשים, הם עוזבים באותה<br />
המהירות.<br />
עובדה היא, למריה לא היו הרבה דברים משותפים עם המין<br />
השני. שום לבבות שבורים, רק תרחים זקנים המנשקים את היד<br />
ובוהים במחשוף שלה. אך האם האהבה קיימת בכלל? האם זה לא<br />
קיים, חה, רק שם מאחורי מרקע הטלויזיה, או באמריקה וברזיל?<br />
ניגשת נקבה שכזאת אל הדוכן ואומרת: ״גבירתי, גבירתי, תני<br />
את הקומקום הזה, כי הערס שלי שוב שרף אותו, חולירה. בהה<br />
במשחקי הכדורגל האלה, העמיד מים לתה ושכח מזה. שיחטוף<br />
שבץ, כפרה. אני מחזיקה אותו בבית רק כדי שידגדג לי את הגב<br />
כשיצרוב. ארבעים שנות נישואין והרי לך!״ אמה של מריה מגיבה<br />
על כך בצחוק: ״ולא צורב לגבירתי באיזה מקום אחר?״<br />
ומריה משפילה את עיניה, משום שהיא למדה את החיים<br />
בשוק. עכשיו היא יודעת מי זאת מלכת הרחוב ומהי נקודת הג׳י.<br />
בקיוסקים מונחים הגליונות של ה״GIRL BRAVO״ ובתוכם עצות.<br />
ידע מסתורי ומוזר מתחום מיטת ההורים. ״בראבו היקר, אני בת<br />
13 ומזה שנתיים אני עושה את זה עם החבר שלי. אני כותבת כי<br />
אינני יודעת אם כשאנו מתנשקים בצורה ארוכה כזאת עם הלשון<br />
יהיו לנו אחר כך ילדים? קוראת קבועה שלכם״. והמערכת משיבה<br />
שיש לדבר על בעיות התבגרות עם האמא, המורה או הכומר, ומלבד<br />
זאת, הבנים אוהבים ללעוס פטמות. וליד זה תצלומים צבעוניים<br />
שמציגים זוגות בחיבוק אהבה בעירום.<br />
דמיונה של מריה פועל, אך איננו מסוגל להתרגש מענייני<br />
אהבה. אפילו אם לרגע משהו התהפך לה בבטן. אחר כך מגיעה<br />
84
85<br />
Korporacja Ha!art<br />
Cracow 2008<br />
110 × 180 • 232 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 978-83-89911-99-5<br />
Translation rights:<br />
Sylwia Chutnik<br />
Contact: Korporacja Ha!art<br />
כהות החושים. היא חולמת על אהבה, אך לא יודעת מה תעשה<br />
בה. להתכופף כמו שחקנית? לעצום את העיניים ולפתוח את<br />
השפתיים?<br />
בערב היא שואלת את עצמה אם האהבה ההיא נתונה לכולם<br />
בעולם הזה. המילים פורחות בראשה של מריה, ואם ישאלו אותה<br />
לפתע ״על מה את חושבת?״, היא תשיב ״אני חושבת?״ מופתעת<br />
שמישהו שופט אותה וחוקר. הקשרים שלה עם אנשים, החברה<br />
שלה, כל זה כמו התנהל מעצמו, מכוח ההתמדה, ״משום שככה<br />
צריך״. לקוד קידה לפני השכנה, לענות משהו ללקוח. בשאלון<br />
פסיכולוגי בעיתון מריה אפילו לא יודעת למלא את הסעיף ״תחומי<br />
ההתעניינות״. משהו חסר ערך עם שיער אפור. עם חלומות על<br />
״אופנה להצלחה״, או לפחות ״ביתו של הכומר״.<br />
ובינתיים הרובע אוחוטה הוא לא סדרה מלוקקת מהמרקע.<br />
המציאות ננעלת פה בפעולות יומיומיות שנעשות באדיקות. היותה<br />
מצויה בסביבה מוכרת ובטוחה, במונוטוניות נוחה הבטיחה לה<br />
הישרדות ומעבר בדרך החיים. אישה ללא טעם תמיד הרי יכולה<br />
לעסוק בנקיון, הלא כן?<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
סילביה חוטניק אטלס-כיס לנשים
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
86<br />
Photo: Robert Morawski
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
87<br />
הרומן “עולמו של הבורח“ הוא מן התגליות הספרותיות המפתיעות והמסקרנות בפרוזה<br />
הפולנית. מחברו הצעיר, אלכסנדר קושצ‘יוב, מלחין מוסיקה רצינית ומרצה באקדמיה<br />
למוסיקה בורשה, התגלה כסופר בשל, מקורי ורב-דמיון כבר ביצירת הביכורים שלו.<br />
“עולמו של הבורח“, שראה אור ב-2006, הוא רומן רב-רבדים, המשלב יסודות של סיפ<br />
פורת פופולארית בסגנון גבוה ומדע בדיוני בפרוזה ריאליסטית. ארלו, סוחר עתיקות בן<br />
שלושים, מגיע לעיר - פרי דמיונו של קושצ‘יוב -<br />
שאותה איננו מכיר, ובנוסף לזה אינו יודע דבר על<br />
עברו שלו. הוא מנסה לגלות מיהו ובינתיים מנהל<br />
רומן סוער, מסתבך במריבות עם חוגים שונים<br />
של המאפיה, המחפשים ספר מסתורי. הספר המסתורי משנה את צורתו ומסוגל לשנות<br />
את המציאות. העלילה הולכת ומסתבכת, הסודות מתרבים והגיבור מתנודד בין מציאות<br />
לחלום ובין אמת לבדיון. כמו ארלו, גם הקורא נדרש להרהר במשמעות האירועים ברומן<br />
ולמצוא תשובות לשאלות הרבות העולות בספר. עליו לחקור את המעמד האונטולוגי של<br />
רבדים נוספים בעולמו של היוצר ולשקול מי יוצר את מי ומי בודה את מי ברומן. זהו רומן<br />
מרתק למי שמחפשים בספרים את מה שאינם יכולים לראות בחלומם.<br />
אלכסנדר קושצ‘יוב, יליד 1974, מלחין וויולן, מרצה לקונטר-<br />
פונקט באקדמיה למוסיקה בורשה, מעביר לסטודנטים לקומפוזיציה גם<br />
דיסציפלינות תיאורטיות אחרות.<br />
רוברט אוסטשבסקי
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח<br />
כף היד<br />
נדדה שוב אל הפה, הרלי שאפה את העשן<br />
בהנאה והביטה בי בעודה נושפת את<br />
העשן הצידה.<br />
– ספר לי על עצמך בעשר נקודות.<br />
– בעשר נקודות?<br />
– כן, את הראשונות אפשר להקדיש לנתונים אישיים, את השאר<br />
למה שמגדיר אותך כעצמך. עשר נקודות.<br />
– טוב – השבתי – עשר נקודות.<br />
ואמנם היה צורך להרהר בדבר. זה בודאי רעיון טוב. אולי<br />
מישהו צריך אלף נקודות, ואחרים – אין להם מה לומר. אני חושב<br />
שהתמקמתי איפשהו באמצע, קרוב יותר לאלה האחרונים. עשר<br />
נקודות מוכרחות להספיק.<br />
– אני בן שלושים וארבע. זוהי הנקודה הראשונה – אמרתי<br />
והרלי הניפה את אצבעה באויר, כמסמנת אחד. – אני עובד בחנות<br />
עתיקות, מחבב את זה, אך משתכר מעט. אני מתגורר בגפי, אך איני<br />
מביא נשים לביתי, איני מזמין מכרים ואין לי חברים. אני אוכל<br />
מה שבא ומתי שבא, לעיתים אפילו במקומות כמו ולוקס-מיל, אך<br />
אני נזקק לשלווה יחסית בעת האכילה. נראה שאני אוהב בירה, אך<br />
לא זכור לי כלל שהשתכרתי אי פעם. אינני מעשן, אך לא מפריע<br />
לי שמישהו מעשן ובלבד שלא יגזים. אני יודע מעט על העולם –<br />
מעולם לא הייתי בחוץ לארץ, אפילו לא עזבתי את העיר הזאת. אין<br />
לי טלוויזיה, אך אינני מתלונן. אני אוהב לטייל ברחובות ולדמות<br />
לעצמי שכולם הם חלקיקי אבק; תנועה אחת של זרם הנהר הגדול<br />
והכל מתעופף באוויר במהירות מוגברת פי כמה בכל הכיוונים, אך<br />
במוקדם או במאוחר נרגע ונישא באוויר כמו קודם לכן. כמה יש<br />
לנו?<br />
– שמונה.<br />
– אינני יודע מי אני, אינני יודע מה אני עושה פה, אך אני מרגיש<br />
שמישהו רוצה משהו ממני, ואני קצת חושש מזה. לעיתים יש לי<br />
הרושם שאני נמצא כאן במקרה ושאני אתייבש כמו אצת מים, אם<br />
מישהו לא יאסוף אותי בכפות ידיו. אך אני מגזים בוודאי.<br />
הרהרתי. הרלי הניפה תשע אצבעות שהצביעו בתשעה כיוונים.<br />
– והאחרונה...?<br />
– הממ – אמרתי. – אני אוהב ספרים. התחלתי לאהוב אותם<br />
לאחרונה. את יודעת במה מדובר: ספרים כמו ספרים. כמו<br />
תיבות להצפנת סודות. התיבות שונות. לכמה מהן יש מנעול<br />
אחד, לאחדות - קוד גישה, ולאחרות יש עשרה מנעולים וכולם<br />
פתוחים או מקולקלים. ומשהו נמצא שם בפנים, אינני מדבר על<br />
תוכן, אינטריגה או עלילה. מדובר רק, אם אפשר להגיד... בהוויה<br />
של ספרים, בצורת ספר שלובש מה שיש שם. נדמה לי שאני אוהב<br />
לכבד את זה ואז, לעזאזל, זה נשמע מטומטם – נאנחתי ושקעתי<br />
בהרהורים. זו הייתה חוויה מעניינת. אני בעשר נקודות. אולי לסגל<br />
את זה בחיי היום יום? זה היה מבהיר לי כמה עניינים. עשר טיפות<br />
מעצמי פעם ביום.<br />
– כל הנקודות כללו את המילה ״אבל״, אמרה הרלי והביטה בי<br />
כאילו תפסה אותי רוקד לפני מראה בעת לבישת חולצה.<br />
– את רואה – משכתי בכתפי – אולי פשוט יש שני צדדים לכל דבר.<br />
– אולי.<br />
]...[<br />
היא התכופפה ותלשה כמה פקעות גדולות של צמחיית פרא,<br />
השעינה את ידיה על גדם עץ והצמידה את השכם אל קליפת העץ.<br />
היא נשארה במצב הזה לרגע ואחר כך הסתובבה אלי.<br />
– הבט בעץ הזה.<br />
עשיתי כמצוותה. ניגשתי קרוב והבטתי בעץ הבודד שצומח לו<br />
באמצע קרחת היער הקטנה. עץ, כפי שעץ אמור להיות, חשבתי -<br />
לא גבוה, אך בסיס הגזע היה עבה. אינני מומחה לעצים, בשבילי<br />
הכל היה בסדר בעץ הזה. הוא נראה קצת כמו בוק וקצת כמו<br />
עץ אלון. היה לו גזע יחיד עם קליפה די מקומטת למטה וחלקה<br />
למעלה. כשלושה מטרים מעל האדמה החל העץ להסתעף ויצר כתר<br />
שאינו מתפרש על שטח רב מדי, בצורת עגול לא מדויק. שטיחון<br />
הברונזה של עלי שלכת נח על האדמה ליד גזע העץ. כמה מהעלים<br />
עדיין נמצאו על הענפים, זה כל מה שיכולתי לומר אודות העץ הזה.<br />
הבטתי שוב על הרלי.<br />
– העץ הזה – היא הצביעה בראשה – הוא אבא שלי.<br />
התיישבתי על הדשא. איכשהו לא רציתי לעמוד. הרלי התיישבה<br />
לידי, נתמכה בידיה על הברכיים ושילבה את כפות ידיה. ישבנו<br />
רגע ארוך כך והבטנו בעץ. רציתי לומר משהו, אך לא הייתי מסוגל<br />
להתחיל. העננים חלפו ממש מעל ראשינו באיטיות אך התקדמו<br />
בנחישות אל יעדם.<br />
הבטתי במשך זמן מה הבטתי בגבול המטושטש של היער. אחר<br />
כך השפלתי את מבטי והבטתי בהרלי. היא הביטה לפניה. הבטתי<br />
שוב באותו הכיוון – עמד שם עץ, אולי בוק, אולי אלון. עץ בודד<br />
באמצע קרחת יער קטנה.<br />
היות שגם בהמשך לא הייתי מסוגל לומר דבר ולא רציתי לפגוע<br />
בהרלי, שמתי את כף ידי על כף ידה.<br />
הוא עומד פה יותר משמונה חודשים. הוא מפחד – היא אמרה<br />
בלחש.<br />
– אהה – לחשתי גם אני. – ממה?<br />
– שמישהו ימצא אותו. שמשהו יקרה לו.<br />
– מה, למשל?<br />
88
89<br />
Muza<br />
Warszawa 2006<br />
145 × 205 • 448 pages<br />
paperback<br />
ISBN: 83-7495-048-X<br />
Translation rights: Muza<br />
– עץ כמו עץ, נראה ברוב המקרים די יציב, אך משהו מסוכן עלול<br />
לקרות. הוא יכול, למשל... – הרלי היססה לרגע. – להיגדע, ברק<br />
עלול לפגוע בו, הוא עלול ללקות במחלה חלות ואני לא אדע איך<br />
להתמודד עם זה. זה ממש מסוכן להיות עץ.<br />
בפעם הראשונה חשבתי על כך מהיבט כזה. קשה שלא להסכים.<br />
הוצאנו את הכריכים.<br />
– חוץ מזה – המשיכה – אבא לא שייך לשום זן עצים שמוכר<br />
למדע. ביליתי זמן רב בבדיקת העניין הזה. אין עוד עץ כזה. אינני<br />
רוצה שיפול בידיו של מישהו שמתמחה בזה. במקרה זה עלולות<br />
לצוץ בעיות, גם כך היו לי בעיות רבות.<br />
– אני משער, אמרתי, שבכל הנוגע לתיאורים הפרטיים שלי על<br />
אבא שהפך לעץ, אני נמצא באפלה.<br />
– היה צורך לחרוש את האדמה, לתמוך בענף ההוא – היא<br />
הצביעה על תומכון מהודק היטב שבקצהו העליון הודבק קרש,<br />
עליו הונח ענף ארוך יותר מהאחרים. היה עלי להתכופף מעט כדי<br />
לראות זאת. הענף צמח מצד הגזע שלא נראה מן הזווית הזאת,<br />
גזע שכיסה כלונס עץ אשר ננעץ באדמה. – מלבד זאת, אבא הפך<br />
לעץ בצורה הדרגתית. הוא הפך לעץ בצורה בלתי אחידה, בכל מיני<br />
איברים בגופו. סבל נורא. הבאתי לו כל מיני דברים, ישבתי איתו...<br />
זה היה נורא.<br />
לא אמרתי דבר. זה היה חייב להיות נורא. הרלי השעינה את<br />
סנטרה על ברכיה, התיישרה אחרי רגע והמשיכה:<br />
– הוא הדריך אותי. כל החיים שלנו השתנו ללא הכר, כי הרי<br />
צריך היה לשמור הכל בסוד.<br />
– איך זה? אתם דיברתם באיזו שהיא צורה?<br />
– המשכנו לדבר, למרות שזה איננו דיאלוג רגיל. במידה מסוימת,<br />
אנחנו משתמשים במחשבות.<br />
– טלפתיה עם עץ... – שקעתי בהרהורים בעודי לועס את הכריך.<br />
– לא לגמרי טלפתיה, אך אם לפשט, אפשר לומר כך. מאז שאבא<br />
הפך לגמרי לעץ, העניין פשוט יותר. נו, והוא כבר לא סובל, וזה<br />
כנראה הדבר החשוב ביותר. הוא חזק, חולה לעיתים רחוקות זה<br />
טוב. הרלי הנידה בראשה.<br />
– האם הוא מבין את המילים שאנחנו אומרים עכשיו? – שאלתי<br />
ליתר בטחון.<br />
– אינני חושבת שזה פועל בכיוון הזה. אך הוא שומע מחשבות<br />
שמשדרים, כשמלבישים אותן במילים. אני גם שומעת כמה<br />
ממחשבותיו.<br />
– אני מבין, אמרתי, והחלטתי להיות זהיר בקשר לדברים<br />
שעוברים בראשי בנושא זה.<br />
– אבא אומר – הרלי הסתובבה אלי, וחיוך על שפתיה – שלא<br />
תגזים ושתרגיש בנוח. אתה לא חייב לשלוט במחשבותיך. זה לא<br />
מביא לתוצאות טובות.<br />
הבטתי בעץ ואחר כך בהרלי והפנמתי את העובדה שאבא שלה<br />
שמע את מחשבותי. אך למרות הרצון הטוב, לא הרגשתי חופשי<br />
בנסיבות האלה. אני מקווה שהוא הבין אותי. הרלי חייכה. טלפתיה<br />
או לא – כאן היינו שלישיה וזהו זה.<br />
תרגום מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
אלכסנדר קֹושצ‘יּוב עולמו של הבורח
יאצק דוקאי קרח<br />
90<br />
Photo: Adrian Fichmann/EMG
יאצק דוקאי קרח<br />
91<br />
עלילתו של הרומן רחב היריעה של יאצק דוקאי מתחילה בורשה, אחר כך בקרונות הפאר<br />
של מסילת הברזל הטרנס-סיבירית ולבסוף בסיביר, באזור אירקוטסק. ראשיתו של<br />
הרומן בשנת 1924, אך זו ההתחלה אלטרנטיבית, פנטסטית: כתוצאה ממכת מטאור<br />
הטונגוסי קופאים שטחים נרחבים ברוסיה, לא פורצת מלחמת העולם הראשונה, מהפכ<br />
כת אוקטובר איננה מתרחשת, הצאר ניקולאי השני ממשיך למלוך ופולין נמצאת תחת<br />
כיבוש מעצמות זרות. גם המוסר, האופנה וכללי הכתיב לא השתנו מאז תחילת המאה.<br />
הצאר, לעומת זאת, רוצה להיפטר מהקרח, על כן פקידיו שולחים לסיביר פולני, בנדיקט<br />
גיירוסלאבסקי, שאביו, אסיר סיבירי, חווה מטמורפוזה בלתי רגילה ובעודו קפוא בעצמו,<br />
הוא יכול, כפי הנראה, להגיע לעמק השווה עם יצורים לא רגילים שגורמים לנפילות הטמ<br />
מפרטורה. על הבן למצוא אותו ולשכנעו לשתף פעולה בחיסול הקרח. הפעולה הזאת<br />
נתקלת בהתנגדות תקיפה של כל אלה שעושים עסקים נפלאים במרחביה הקפואים של<br />
סיביר: כיוון שהטמפרטורות הנמוכות גורמות<br />
לייסוד ענפים חדשים בתעשיה, שהודות להן<br />
סיביר הופכת למעצמה כלכלית, ובמקביל פורחות כתות דתיות שלדידן הכפור מנבא את<br />
תחיית הרוח.<br />
מאבק האיתנים בין הצדדים נושא אופי פוליטי, כלכלי, מיתולוגי ודתי. בנוסף לכך הסופר<br />
מוסיף עוד נדבך לוגי-פילוסופי, היות שעולמו של “החורף“ הוא, מבחינתו, עולם הנשלט<br />
בידי הגיון דו-ערכי, ניגוד ברור בין האמת לשקר, כך גם אידיאולוגיות מוגדרות היטב,<br />
ומה שנובע מכך - כורח היסטורי. בעולמו של “הקיץ“, לעומת זאת, מושל הגיון רב-<br />
ערכי, שבו דנים הפילוסופים הפולנים לוקשביץ‘, קוטרבינסקי וטארסקי )טייטלבאום(.<br />
היכן שחוק האמצעי הבלעדי חדל לפעול, אופיו הברור של הרעיון מתעמעם בדומה לכל<br />
סוגי הדטרמיניזם אשר דוחק את רגלי הגורליות הקשורה בקשרים חזקים עם הכללים<br />
הביולוגיים. הניגוד בין שני העולמות הללו מונח ביסוד כל הדיונים הרעיוניים של תחילת<br />
המאה העשרים.<br />
יאצק דוקאי, יליד 1974, סופר ופילוסוף, נחשב ליורשו של<br />
סטניסלאב לם.<br />
יז‘י יאז‘בסקי
יאצק דוקאי קרח<br />
חלפנו<br />
על פני כרכרה בודדת שחיכתה לנוסעים<br />
שהגיעו ברכבת אקספרס שאחרה. העגלון<br />
לגם מבקבוקון שהוסתר בשרוול מעילו.<br />
הז׳נדרם השומר בחזית תחנת הרכבת הביט באיכר בקנאה.<br />
– כאן זה בא והולך, חודש חם, חודש קר – והרי זה קרוב יותר<br />
לארץ הקרח מאשר וארשה שלכם. מה מושך כל כך במקומות<br />
מסוימים ומה ודוחה במקומות אחרים?<br />
– הא לך!<br />
מדרך המלך שעברה במקביל למסילת הברזל הסתעפו שתי<br />
דרכים, זו משמאל הובילה ישר אל האורות המעטים בחלונות<br />
הקומה השניה והשלישית בבניינים במרכז יקטרינבורג. כל הבתים<br />
שנראו ברחוב הסמוך לתחנת הרכבת נבנו מעץ בתבנית של מלבן<br />
ארוך. הם הזכירו יותר בתי כפר מטים ליפול מאשר חצרות אצולה,<br />
שלא להזכיר את בתי המידות בווארשה; נמוכים, נוטים אל האדמה,<br />
נראים כחפורים למחצה בסוללות עפר רעועות. החלונות הגדולים<br />
היו מוגפים, השלג נדבק לסדקים ולשברים, נח על הגגות השפופים<br />
ויצר צורות חלקות דמויות מדרגות, רוח חלשה נשאה אותו אל<br />
קרנות הרחובות והמעברים בין הבתים. את הדרך עשו בדממה.<br />
– האדון בנדיקט? על מה אדוני מסתכל כל כך? אדוני קבע פגישה<br />
עם מישהו? – פֶ סאר חייך באירוניה רבת משמעות – אני כופה את<br />
עצמי, אדוני יגיד שאני כופה את עצמי.<br />
מחשבת פתע: זה הוא! הוא, הוא, הטורקי המקולל הרי! יצא,<br />
חיכה, נבדק בלי לשאול שאלה, ותחת הפרווה הזאת יכול להיות שיש<br />
לו שתי סכינים, תריסר אקדחים, ואיך הוא מחייך, הוא, הוא!<br />
– אתה נראה לי רזה משהו, אדוני. – פסאר עצר – לא קר כל כך.<br />
– הביט בתשומת לב – אדוני חיוור מאוד. ידו רועדת.<br />
היד שהחזיקה בסיגר הושפלה מיד. להביט בערגה – שם: קבוצת<br />
גברים בעלי פנים גסות, בטח עובדים מאיזה מפעל, הולכים בשוליים<br />
ומחליפים ביניהם הערות קולניות, סצנה גסה מסוגה – להביט בהם,<br />
לא להביט בטורקי, לא להניח לאיש להבין את תחושותיך.<br />
והוא בשלו:<br />
– כאן, מעל רחוב איסֶ טְ סְ קה, יש מסעדה הגונה לגמרי, ואם אדוני<br />
ירשה להזמינו לארוחת בוקר מוקדמת מאוד, תהיה לנו הזדמנות<br />
לדבר בארבע עיניים וארבע אזניים, מה שבאמת בלתי אפשרי אף<br />
פעם ברכבת.<br />
– אך על מה? – נשאל בתקיפות.<br />
הטורקי החמיץ פנים, גידיו הזדקרו מתחת לעורו כפי שקורה בעת<br />
מאמץ רב, הוא הזיז את הסיגר בפיו ושפשף את עורפו.<br />
– הם יכולים לבלבל את המוח על רוחות ועל שגעונות אחרים, אל<br />
אני נמצא בעסק כבר שנים, ראיתי את הזוהר השחור ואת הברק של<br />
קתדרלת ישוע הגואל... אוף, ולאן זה אדוני ממהר כל כך ש...<br />
צעקה קרעה את הכפור היקטרינבורגי – צווחתו הקטועה של<br />
הגוסס – צעקה וצווחה; אדם מת בשעת סערת שלגים לילית.<br />
הביטו בין הבתים ושם תנועה באפלה – דמות אנושית – נמוך<br />
– צורה שחורה מתרוממת ונופלת. מעד. בתוך הבהירות המושלגת<br />
האירו לרגע פניו של נער שחור עיניים – אלוהים ישמור עלינו! – הפה<br />
היה פעור לרווחה, כתם לכלוך על בלט השכם והפנים היו חיוורות<br />
מאוד. היתה זו זרועו שהתרוממה ונפלה. בכף היד היתה אבן שבה<br />
ריסק את גולגלתו של אדם השרוע על הארץ.<br />
שריקה פלחה את הדממה, עץ נסדק. הכל הסתחרר. אונאל טייב<br />
פסאר, מתוח כמו קשת, עם שיניים נעוצות בסיגר ובפרווה פעורה<br />
לרווחה, הניף בשתי ידיו אלה כבדה מעל ראשו. אם יפגע במטרה<br />
ירסק את עצמותיו. הכפור נסדק שוב, מיריית רובה: הראשון מבין<br />
הפועלים התמוטט באמצע הרחוב ופניו נתחבו תוך הקרח. השני<br />
נמנע ממכת האלה של הטורקי. היו להם סכינים. נשמעה ירייה<br />
נוספת. הכל הסתחרר כמו בובה מסתובבת על מקל, תמיד סיבוב<br />
אחד לאחור. הסכינאים הסתתרו באפלת הסמטה תוך מעידות;<br />
האחרון שבהם הפנה את ראשו באימה ובכעס – על עצמו, לעבר<br />
שער הבית בצדו האחר של הרחוב.<br />
כפות הרגליים ניתקו מן הקרקע ורצו אל השער ההוא. אדם<br />
במעיל צהוב החל במנוסה על נפשו.<br />
הרחוב היה רחב, ריק מאדם, שלג נפל בשקט על שלג, רצו דרך<br />
עיר זרה שהסתתרה באפלה, דלתות נעולות, חלונות מוגפים, אף לא<br />
נפש חיה, פנס בודד בקרן רחוב, שאף היא ריקה מאדם, רק איוושת<br />
הרוח, חריקת הקרח תחת הנעליים ונשימה מחרחרת. רודפים אחרי<br />
האיש במעיל צהוב.<br />
הרחוב היה ישר בשעה שירה, אך מתפרש על גבי גבעות שנפרשו<br />
כמו בגלים נעים ללא הרף למעלה-למטה. הוא הופיע ונעלם מאחורי<br />
פסגת הזינוק. הוא חשש שאז יפנה לאנשהו הצידה ויסתתר בצל<br />
– אך לא, הוא המשיך במנוסתו ואפילו לא הביט לעיתים קרובות<br />
לאחור, הייתה לו מטרה מוגדרת, הוא לא ברח עם עיניים עצומות.<br />
הוא הבין הכל, כשהטמפרטורה ירדה כל כך שהנשימה המחרחרת<br />
הפכה לשיעול חונק והכפור התברג אל הגרון כמו נטיף קרח– אך<br />
האיש במעיל הצהוב רץ הלאה היישר אל זרועותיו של הקרח<br />
הגדול.<br />
לאורך השדרה שמעל הנהר בערו כמה פנסים, מעומקו של הרחוב<br />
החוצה שטה לה גם זריחה צהובה; זוהר הקרח התפרץ מבעד השלג<br />
הקפוא ודמדומי השחר הקיצי-חורפי.<br />
תרגם מפולנית: בוריס גֶרּוס<br />
92
יאצק דוקאי קרח<br />
93<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
Kraków 2007<br />
145 × 205 • 1054 pages<br />
hardcover<br />
ISBN: 978-83-08-03985-4<br />
Translation rights:<br />
Jacek Dukaj<br />
Contact:<br />
Wydawnictwo Literackie
Czarne<br />
Wołowiec 11<br />
PL 38-307 Sękowa<br />
phone: +48 18 351 00 70, +48 502 318 711<br />
fax: + 48 18 351 58 93<br />
redakcja@czarne.com.pl,<br />
www.czarne.com.pl<br />
Korporacja Ha!art<br />
Pl. Szczepański 3a<br />
PL 31-011 Kraków<br />
phone/fax: +48 12 422 81 98<br />
korporacja@ha.art.pl<br />
www.ha.art.pl<br />
Lampa i Iskra Boża<br />
Galeria Raster<br />
ul. Hoża 42/8m<br />
00-516 Warszawa<br />
phone: +48 504 201 462<br />
redakcja@lampa.art.pl<br />
www.lampa.art.pl<br />
Wydawnictwo Literackie<br />
ul. Długa 1<br />
PL 31-147 Kraków<br />
phone: +48 12 619 27 40<br />
fax: +48 12 422 54 23<br />
j.dabrowska@wydawnictwoliterackie.pl<br />
www.wydawnictwoliterackie.pl<br />
Muza<br />
ul. Marszałkowska 8<br />
PL 00-590 Warszawa<br />
phone: +48 22 621 17 75<br />
fax: +48 22 629 23 49<br />
e.osinska@muza.com.pl,<br />
www.muza.com.pl<br />
Wydawnictwo Pierwsze<br />
Lasek, ulica Słoneczna 20<br />
96-321 Żabia Wola<br />
phone: +48 605 100 691<br />
wydawnictwo@pierwsze.pl<br />
www.pierwsze.pl<br />
Świat Książki<br />
ul. Rosoła 10<br />
PL 02-786 Warszawa<br />
phone: +48 22 654 82 00<br />
agata.pieniazek@swiatksiazki.pl<br />
www.swiatksiazki.pl<br />
Tytuł<br />
ul. Straganiarska 20/32<br />
80-837 Gdańsk<br />
phone: +48 58 301 36 56<br />
fposch@univ.gda.pl<br />
W.A.B.<br />
ul. Łowicka 31<br />
PL 02-502 Warszawa<br />
phone/fax: +48 22 646 05 10, +48 22 646 05 11<br />
b.woskowiak@wab.com.pl,<br />
www.wab.com.pl<br />
Znak<br />
ul. Kościuszki 37<br />
PL 30-105 Kraków<br />
phone: +48 12 619 95 01<br />
fax: +48 12 619 95 02<br />
rucinska@znak.com.pl<br />
www.znak.com.pl<br />
כתובות המו“לים<br />
94
כתובות המו“לים<br />
95
כתובת סניף המכון בקראקוב:<br />
ul. Szczepańska 1<br />
Kraków 31-110<br />
Tel: +48 12 433 70 40<br />
Fax: +48 12 429 38 29<br />
office@bookinstitute.pl<br />
www.bookinstitute.pl<br />
כתובת שלוחת המכון בורשה:<br />
Pałac Kultury i Nauki<br />
Pl. Defilad 1, IX floor, room 911<br />
Warszawa 00-901<br />
Warszawa 134, P.O. Box 395<br />
Tel: +48 22 656 63 86<br />
Fax: +48 22 656 63 89<br />
warszawa@instytutksiazki.pl<br />
© מכון הספר, קראקוב 2009<br />
הקטלוג “ספרים חדשים מפולין“ רואה אור לרגל אירועי “שנת פולין בישראל“. מכון הספר הפולני אחראי על<br />
התכנית הספרותית של האירוע. את הגרסה האנגלית, הגרמנית, הצרפתית, הרוסית והעברית של הקטלוג<br />
ניתן להשיג בסניף מכון הספר הפולני בקראקוב.<br />
עריכה: איזבלה קלוטה, מירי פז<br />
תרגום: עילי הלפרן, בוריס גֶרּוס<br />
גרפיקה: אליז‘בייטה טוטון<br />
פיקוח גרפי ותיאום הכנה לדפוס: אבישי הדרי<br />
הכנה לדפוס:<br />
studiotwarte<br />
www.otwarte.com.pl
מטרת המכון הפולני, נציגות של משרד החוץ הפולני, היא לקדם ולהפיץ את<br />
התרבות הפולנית בישראל. אנו מארגנים אירועים מגוונים בכל תחומי האמנויות,<br />
תוך שיתוף פעולה עם מוסדות התרבות המקומיים. כמו כן מקיים המכון הפולני<br />
פעילות חינוכית ענפה. פעילות זו כוללת, בין היתר, השתלמויות למדריכים ולמ<br />
מורים הנוסעים עם נוער ישראלי לפולין, סיוע בהכנת התלמידים למסע לפולין<br />
וקורסים ללימוד השפה הפולנית. כמו כן פועלת ספרייה בבניין המכון.<br />
כתובת המכון:<br />
המכון הפולני בתל אביב<br />
בית אסיה<br />
רח‘ וייצמן 4, תל אביב 64239<br />
טלפונים: + 972 3 6962053/9<br />
פקס: + 972 3 6962064<br />
www.polishinstitute.org.il
Change language